קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספים שניתנו לבת זוג (פילגש): 1. בפני תביעה כספית שעילתה כספים שאין מחלוקת שניתנו ע"י התובע לנתבעת. המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי השאלה האם מדובר בהלוואה כטענת התובע או שמא מדובר בתמיכה כלכלית ומתנות שנתן התובע לנתבעת, כטענת הנתבעת. לטענת התובע, הנתבעת ביקשה ממנו סיוע כספי לרכישת דירה תוך התחייבות להחזיר את הכספים מתוך כספי ההלוואה שהתעתדה לקבל מבנק מסחרי ולאור העובדה ששררה מערכת יחסים אינטימית בין הצדדים הלווה לה כספים ללא בטוחות - 76,000 ש"ח בשני שיקים ע"ס 38,000.- ש"ח כ"א ביום 15/01/1998 והנתבעת השתמשה בכספים אלו לשלם לקבלן בגין הדירה שרכשה. לטענת התובע, הוא הלווה לנתבעת כספים נוספים ביום 25/01/1998 15,000.- ש"ח לערך, לכיסוי יתרת החובה בחשבונה ו12,000- ש"ח כספים שבהם רכש עבורה, בהתאם לבקשתה, מוצרי חשמל וריהוט, מקרר, טלוויזיה וסלון. לטענת הנתבעת, מדובר במערכת יחסים אינטימית שלא צלחה תוך הפרת הבטחת נישואין של התובע שלחץ עליה להתגרש מבעלה עד שמערכת היחסים הידרדרה בעקבות עיסוקו של התובע בהימורים והיותו אלים כלפיה, כשמערכת היחסים הייתה תחילה בין השנים 89 ל92- כשהייתה נשואה ואח"כ בשנת 1997 חודש הקשר האינטימי ביניהם, כשהייתה כבר גרושה והתובע היה נשוי. לטענת הנתבעת, היא אכן קיבלה שני שיקים של 37,000.- ש"ח כ"א (ולא 38,000.- ש"ח) וכן 15,000.- ש"ח נוספים במתנה וללא כל תנאי וסייג עקב אהבת התובע ורצונו לדאוג לכלכלתה ורווחתה ולא כהלוואה ולא לצורכי רכישת הדירה וחובות הדירה, כשאת מוצרי החשמל רכשה בעצמה והתובע התעקש להחזירם ולהחליפם באחרים, תוך הוספה מרצונו וללא שביקשה זאת ב- 2,400 ש"ח. לטענת הנתבעת, היה בינה לתובע קשר אינטימי כבני זוג לכל דבר והתובע דאג מרצונו לכלכלה ומחייתה, ללא כל התניה של החזרת הכספים שנתן לה. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובראיות שבתיק, החלטתי לדחות את התביעה וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני קובע כי התובע לא הרים את נטל הראיה ונטל השכנוע המוטל עליו להוכיח שמדובר בהלוואה. אין כל מסמך בכתב לגבי נתינת הכספים כהלוואה ולא כמתנה, כשמדובר בעדות יחידה של בעל דין, שאין לה כל תמיכה והנמקה. התובע לא הביא עדים נוספים ו/או ראיות של ממש, כשהוא עצמו העיד שהנתבעת הגיעה אליו דרך אדם שסיפר לה על מצבו הכלכלי הטוב, אך אדם זה לא מוכן להעיד. גם ההקלטה עליה מסתמך התובע לא תומכת בגרסתו, שכן הנתבעת חוזרת פעמים רבות מאוד בהקלטה על כך שמדובר במתנה ולא בהלוואה ושלא מחזירים מתנות וזאת בזמן שהוקלטה ע"י התובע ללא ידיעתה. גם גרסת התובע עצמו אינה חד משמעית. התובע מאשר בהקלטה שמצבו הכלכלי לא טוב ואם היה במצב טוב לא היה פונה כלל לנתבעת (עמ' 2 לתמליל), דבר המחזק את גרסת הנתבעת שמדובר במתנה ולא בהלוואה. כן התובע אומר גם שהוא "חושב" שהנתבעת צריכה להחזיר לו את הכספים של ה- 76,000 ש"ח וה- 15,000 ש"ח ו"מרגיש שהוא צריך לקבל כסף זה חזרה" (עמ' 6 לתמליל). דהיינו, לא אומר מפורשות שמדובר בהלוואה אלא הוא חושב ומרגיש שהיא צריכה להחזיר לו את הכספים שנתן. התובע אומר בהקלטה שהוא לא מדבר על מוצרי החשמל אלא רק על הכספים של ה- 76,000 ש"ח ו- 15,000 ש"ח (עמ' 8 לתמליל). דהיינו, בניגוד לאמור בכתב התביעה התובע בעצמו מוציא את מוצרי החשמל מהכספים ולא דורש את הכספים בגינם, כפי שדרש בכתב התביעה 12,000.- ש"ח והדבר מחליש את טענות התובע גם לגבי הכספים, שכן מדובר ב"סדקים". בגרסתו לגבי חלק מהכספים שהוא טוען בכתב התביעה שנתן כהלוואה. התובע מאשר לנתבעת בהקלטה שהיא הייתה המאהבת שלו ושהוא אמר לה שאם היא רוצה הוא ייתן לה עוד ומאשר שהיה נותן לה עוד (עמ' 15-14 לתמליל). ב. מדובר בגבר ואישה שהייתה להם מערכת יחסים אינטימית בתקופות שונות, כשמערכת היחסים התנהלה במשך כשנתיים-שלוש בתחילת שנות ה90- ואח"כ ב- 98-97, כשבתחילה הייתה הנתבעת נשואה והייתה המאהבת של התובע ובתקופה השניה היה התובע נשוי. התובע היה שותף בשכירת דירה עבור הנתבעת ששימשה למפגשים האינטימיים, כשהתובע מאשר שהלך עם הנתבעת לראות דירות. בגרסת הנתבעת תומכת גם עדות אחיה-בר ביטון (נ3/), שכמעט ולא נחקר על תצהירו שהתובע ואחותו היו כזוג לכל דבר ועניין והתובע אף הציג אותה כאשתו וכן שהתובע שכר עמה דירה, נתן לה סכומי כסף עבור מחיה, הוצאות ושכ"ט מתוך אהבה ורצון לפנקה ואף הציע לקנות לה מכונית ב.מ.וו והיא סירבה. אין משמעות לכך שהכספים שניתנו ע"י התובע לנתבעת שימשו גם לצורך תשלום המשכנתא של הדירה שרכשה הנתבעת, שכן הדבר לא משנה מכך שניתנו במתנה ושלא הוכח שניתנו כהלוואה. ראה דברי התובע בעצמו, בעמ' 22 לפרוטוקול, שורה 13 - "אני עזרתי לה בכסף. לא אכפת לי אם לבית או לאוטו. אני התכוונתי לעזור לה", כשהנתבעת העידה שהיא קיבלה כספים וזה טבעי שתשתמש בהם גם למשכנתא, שכן היא רשאית לעשות במתנה שלה מה שהיא רוצה (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 9-6). התובע בעצמו עונה לשאלה: "האם זה יהיה נכון לומר שאתה אמרת, גם לנתבעת וגם לפני עדים, שאתה נתת לה את הכסף ולא הלווית והיית מוכן לתת גם עוד? - "יכול להיות, אם האמנתי בה ונתתי לה 70-80. יכול להיות שהייתי נותן 100" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 16-14). בסופו של דבר מדובר כאמור במערכת יחסים אינטימית שהתובע בעצמו מתקשה להגדיר את מתן הכספים כהלוואה וטוען שהוא מרגיש וחושב שהוא זכאי לכספים אלו. התובע, שאין מחלוקת שנתן לנתבעת כספים בשווי של כ- 90,000 ש"ח נכון לחודש 01/98, שנקלע למצוקה כלכלית ומערכת היחסים בינו לנתבעת נותקה בנסיבות לא נעימות (כשהתובע בעצמו מאשר את היותו מהמר בכספים ולנתבעת יש טענות כלפיו גם בנושא של אלימות), מבקש לקבל חזרה כספים אלו, בלא שהצליח להוכיח שמדובר בהלוואה ולא במתנה. ג. מהות היחסים בין הצדדים מחזקת במקרים מסוימים את ההנחה במקרי ספק שמדובר במתנה וכוונה לתת מתנה, כשניתן ללמוד על טיבה של עסקה והאם מדובר במתנה גם מתוך מהות היחסים, כמו יחסי הורה-ילדים וכו' [ראה ע"א 1153/95 כהן נ' מגדל הנביאים בע"מ, פ"ד נב(1) 506 (סעיף 25 לפסה"ד) וע"א 3829/91 וואלס נ' גת ואח', פ"ד מח(1) 801 (סעיף 9 לפסה"ד)]. במקרה דנן מדובר ביחסים אינטימיים ורומנטיים שגם בהם ישנה נטייה ליתן מתנות. כשם שמשבר בחיי הנישואין לא מגלגל אחורה את כל מה שנעשה ומבטל את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואין, כך גם משבר בחיי אהבה ויחסים רומנטיים ו/או אינטימיים לא מגלגל אחורה את כל מה שנעשה וניתן. מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מתלה או מפסיק או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה הניתנת לזיהוי ובהעדר ראיות לכך אין מקום לטעון לקיומו של תנאי ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה [ראה ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154 - סעיפים 9-8 לפסה"ד]. גם מי שמצוי ביחסים אישיים ורומנטיים עם בן זוג וחבר נותן כספים ומבקש להצמיד חיוב של החזר הכספים, צריך לעשות זאת בצורה ברורה הניתנת לזיהוי וגילוי, תוך בחינת אומד דעת הצדדים או תוך שמיעת ראיות על כך ובהעדר ראיות אין מקום לטעון לחיוב כזה ואין ליצור חיוב כזה. במקרה דנן התובע לא עמד בנטל הראיה להוכיח שמדובר בהלוואה והספק בעניין זה פועל לטובת הנתבעת, כשספק זה מתחזק כאמור מעצם היחסים והקרבה המיוחדת שהייתה בין הצדדים המצביעה על אפשרות סבירה ביותר של נתינת כספים במתנה, בלא שהוכח כאמור ע"י התובע שמדובר בהלוואה ולכן דין התביעה להידחות. ד. לגבי הפיקדון, מדובר בסכום של 5,000.- ש"ח שהפקיד התובע כעירבון לעיכוב היציאה מן הארץ שביקש כנגד הנתבעת. הבקשה הוגשה ביום הגשת התביעה הנוכחית במסגרת בש"א 146036/98 ביום 06/12/1998 ונטען בה שלמבקש נודע שהמשיבה עומדת לעזוב בימים הקרובים את הארץ ובהחלטה מיום 06/12/1998 חייבה כבוד הרשמת הניג את המבקש להפקיד בקופת ביהמ"ש סך של 5,000.- ש"ח כערובה לפי תקנה 380 לתקנות סד"א. עפ"י תקנה 380(ב) ניתן להורות על חילוט העירבון בין לפני מתן פס"ד בתובענה ובין לאחריו, אם שוכנע ביהמ"ש כי בקשת עיכוב היציאה לא הייתה סבירה או לא הייתה דרושה למטרות האמורות בתקנה 376(א), כשחילוט העירבון אינו מותנה בגרימת נזק של ממש לנתבע. המטרות הנקובות בתקנה 376(א) הנן כשהנתבע עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת היעדרותו מן הארץ עלולה להכביד על בירור המשפט או על ביצוע פסה"ד. יש לציין שהדיון נקבע ליום 17/12/1998 בפני כבוד הרשמת גזית וב"כ הנתבעת ביקש לדחות את הדיון כדי שיספיק להגיב לבקשה. בדיון ביום 22/02/1998 הסכים ב"כ המבקש לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן במעמד צד אחד והצו בוטל. בהתחשב בלוח הזמנים הצפוף והעובדה שהנתבעת עצמה ביקשה את דחיית הדיון ובהתחשב בכך שהצדדים הגיעו להסכמה במהלך הדיון שצו העיכוב יציאה מן הארץ יבוטל, בלא טענות של הנתבעת לגבי זכויותיה שנפגעו או לגבי הוצאות. לא ניתן להכריע בהעדרם גם של חקירות בעניין זה, שהבקשה הינה בלתי סבירה ובנסיבות הנ"ל אני קובע כי הפיקדון הנ"ל יוחזר לתובע. לפיכך הפיקדון שהופקד ע"י התובע בבש"א 146036/98 בסך 5,000.- ש"ח, על פירותיו, יוחזר לתובע. 4. התוצאה הינה שאני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. החזרת כספים