העברת בעלות במקרקעין ע''י אפוטרופוס

סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, הקבע: "בפעולה משפטית בין החסוי לבית האפוטרופוס, בן-זוגו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לחסוי, ובפעולה משפטית בין החסוי לבין חסוי אחר של אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית-המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת בעלות במקרקעין ע''י אפוטרופוס: 1. התובע הינו בנו של המנוח ז"ל, אשר היה אחי המנוחה, ז"ל (להלן: "הדודה"). 2. במועד בלתי ידוע, הביעה הדודה רצונה להעביר לאבי התובע את חלקיה במקרקעין אותם ירשה מאביה המנוח. לשם כך, פנה האב אל הנתבע, שהינו עו"ד במקצועו, וביקשו כי יטפל בהעברה.   לטענת התובע, הזניח הנתבע את הטיפול בהעברה, חרף העובדה כי ידע שהדודה הינה ידועת חולי, ולא הכין את המסמכים המתאימים לביצוע ההעברה משך חודשים ארוכים, עד אשר נפטרה הדודה לבית עולמה, ובכך סוכל רצונה להעביר את המקרקעין לאביו של התובע.   3. לטענת התובע, אי העברת המקרקעין מן הדודה לאביו המנוח, גרמה לאביו נזק המסתכם ב- 250,000 ₪, אולם לצורכי אגרה, הוא העמיד את תביעתו על-סך 140,000 ₪.   4. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית לקוני למדי, בו טען כי עיזבון סבו המנוח, אשר דודתו ירשה שביעית ממנו כלל זכויות בחלקות שונות, אשר פורטו ברשימה אשר צורפה לכתב התביעה. לא הוגשו כל נסחי רישום ולא הובאו כל ראיות אחרות באשר למקרקעין שהיו בבעלות הדודה המנוחה, או שווים.   5. לטענת התובע, שילם אביו המנוח לנתבע סך 1,200 ₪ עבור טיפולו המשפטי בהעברת הזכויות, אולם זה השתהה ולא הכין את המסמכים הנדרשים עד אשר נפטרה הדודה לבית עולמה.   לא הובאו כל פרטים שהם בתצהיר, אימתי פנה האב המנוח לנתבע ואימתי נפטרה הדודה. כן לא נטען אימתי נפטרה הדודה.   6. הנתבע הכחיש את כל טענותיו של התובע בטענו, כי לא נתבקש לטפל בעניין נשוא התביעה.   הנתבע נמנע מלהביא כל ראיות מטעמו, והסתפק בחקירת התובע - חקירה שכנגד.   7. במהלך הדיון המשפטי הובהר, כי הדודה המנוחה הוכרזה כפסולת דין וכחסויה. על-פי צו בית-המשפט המחוזי בנצרת (נ/1) וכי אבי התובע מונה לה כאפוטרופוס.   8. בסיכומיו בכתב טוען הנתבע, ובצדק, כי התובע הגיש את תביעתו בהסתמך על שני צווי ירושה, האחד, נוגע לזכויות שבאו לדודה המנוחה מאביה המנוח, והשני נוגע לזכויות שהוא עצמו ירש מאביו המנוח. לטענת הנתבע, לא הוצגו צווי ירושה אלה. טענה זו מקובלת עליי. אמנם צווי ירושה אין בהם אלא משום הכרזה פורמלית של הזכויות המהותיות שבאו ליורש, אולם בהעדר צו ירושה, אין לדעת האם אכן זכו אותם בני-אדם, לגביהם נטען כי הינם יורשים, בחלק מן העיזבון.   התובע יוצא תוך הנחה כי שני היורשים דלעיל הינם יורשים על-פי דין. בכך לא סגי, שכן אין לדעת האם אכן זכו יורשים אלה בפועל, מהי המנה בה זכה כל אחד, ומהם הנכסים שעברו אליו בפועל מכח היותו יורש. הנתבע אף מציין, ובצדק, את ההלכה, לפיה אין יורש יחיד זכאי לתבוע בשם עיזבון, כל עוד לא ניתנה הסכמת היורשים האחרים, או אישור בית המשפט. (ראה ע"א 777/80, שרייבר נ. שטרן, פד"י לח' (2) 143, 152).   9. טענתו העיקרית של התובע, לפיה הביעה הדודה המנוחה את רצונה להעביר זכויותיה לאביו המנוח (סעיף 2.5 לתצהירו), לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. כאשר נשאל התובע בעת חקירתו הנגדית, בפני מי הביעה הדודה את רצונה להעביר את הנכסים במתנה לאביו, שתק ממושכות ולבסוף השיב, כי אין בפיו תשובה (ראה עמ' 15 שורה 28). כל שעלה מפיו של התובע הוא, כי אכן אביו פנה לנתבע וביקשו כי יכין מסמכים להעברה.   כאמור, התובע לא ציין אימתי נעשתה הפנייה, מה סוכם בדיוק בקשר להעברה ומהו פרק הזמן אשר חלף מאז הפניה ועד לפטירת המנוחה. אף הסתבר כי הדודה לא פנתה באופן אישי לנתבע, שכן הינה חולה.   10. כאמור, במהלך חקירתו הנגדית של התובע, הסתבר כי הדודה הוכרזה כפסולת דין וחסויה, וכי האב המנוח מונה לה כאפוטרופוס.   אין ספק, כי הפעולה אשר הנתבע נתבקש לבצע הינה משום פעולה מובהקת אשר יש בה משום ניגוד אינטרסים, בניגוד לסעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, הקובע:   "בפעולה משפטית בין החסוי לבית האפוטרופוס, בן-זוגו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לחסוי, ובפעולה משפטית בין החסוי לבין חסוי אחר של אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית-המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש."     על-כן, לא ניתן היה לבצע את הפעולה המבוקשת, מבלי ליטול מראש את אישורו של בית-המשפט, או אפוטרופוס אחר אשר נתמנה למטרה זו.   11. גם לו יצאתי תוך הנחה כי אכן יש מקום לקבל את כל טענותיו של התובע, כמפורט בתצהיר עדותו הראשית, וכי אכן נתקבל אף אישורו של בית המשפט לביצוע פעולת ההענקה במתנה של המקרקעין מן הדודה לאב, הרי עדיין לא אוכל לקבל את התביעה, שכן התובע לא הוכיח את שווי המתנה אשר נשללה מעיזבון אביו המנוח.   התובע טען, על דרך הסתם, כי:   ”עקב אי-יכולתו של המנוח לקבל את חלקה של אחותו כמפורט לעיל בירושת אבי המנוח, נגרם למנוח נזק המסתכם בשווי שביעית מירושת אבי המנוח. ערכם של שביעת מהמקרקעין המנויים בנספח 1 שנכללים בעיזבון אבי המנוח הוא סך של כ- 250,000 ש"ח, ואולם מטעמי אגרה אני מעמיד את תביעתי על סכום האגרה ששולם בתיק זה, דהיינו על-סך של 140,000 ש"ח."   לא הובאו כל נתונים של ממש באשר לשטחם של המקרקעין, למיקומם, או לשוויים. בנסיבות אלה כל שנטען הוא טענה סתמית, ממנה לא אוכל ללמוד מאום ולהסיק מסקנות אשר ניתן יהא לכמתן בסכומי כסף.   הלכה פסוקה היא כי באותם המקרים, בהם, לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן להביא נתונים מדויקים באשר לגובה הנזק, על הנפגע-התובע לעשות זאת.   משלא הובאו כל נתונים שהם באשר לשיעורי הנזק - נכשל התובע בנטל המוטל על שכמו. על-כן, לא ייפסק לו פיצוי כלשהו (ראה ע"א 355/80, אניסימוב נ. מלון טירת בת-שבע, פד"י ל"ה (2) 800).   12. לנוכח כל האמור, הנני קובע כי התובע לא נשא בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו כראוי. על-כן, דין התביעה להידחות.   התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 5,000 ₪, בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בעלותמקרקעיןהעברת בעלותאפוטרופסות