העונש על התקהלות אסורה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העונש על התקהלות אסורה: ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום (השופטת בית-נר) לפיו הורשע המערער בעבירה של התקהלות אסורה והוטל עליו קנס כספי בסך 000, 10ש"ח וכן מאסר על תנאי ל- 6חודשים. כנגד המערער הוגש ביום 9.8.95כתב אישום שייחס לו עבירות של התפרעות והמשך התפרעות, עבירות לפי הסעיפים 152ו- 155לחוק העונשין התשל"ז - .1977מדובר היה במקרה שבו המערער ואנשים אחרים התקהלו כדי להביע מחאתם נגד התהליך המדיני, כאשר ההתקהלות התרחשה ביום .8.8.95עפ"י הנטען בכתב האישום הפרו המתקהלים את השלום באופן שיש בו כדי להטיל אימה על הציבור וכן המשיכו בהתפרעות לאחר שקצין משטרה הכריז כי מדובר בהתקהלות אסורה והורה למתפרעים להתפזר. המערער הובא לביהמ"ש ביום הגשת כתב האישום, .9.8.95באותו מעמד נכח באולם ביהמ"ש גם עו"ד משגב. בפתח הדיון ציין עו"ד משגב כי המערער מוותר על היצוג ומתכוון להשמיע את דבריו בעצמו וכי "כנראה שהוא גם יודה בעובדות. " לאחר מכן נרשמה בפרוטוקול תגובת המערער לכתב האישום, בה הודה בסעיפים מסויימים וכפר באחרים. התובעת ביקשה להרשיע את המערער בהתאם להודאתו בעבירה של התפרעות. עו"ד משגב השמיע לאחר מכן טענות משפטיות שונות, למרות שכאמור לא ייצג, כביכול, את המערער. לטענתו, אין מקום להרשיע את המערער בעבירת התפרעות אלא לכל היותר בעבירה של התקהלות אסורה שבה הוא מודה. עו"ד משגב המשיך וציין כי המערער רצה להעביר מסר מסוים או להפגין, אבל אין מקום לקבוע כי הוא הטיל אימה על הציבור. אחר הדברים הללו הוציאה השופטת קמא מתחת ידיה הכרעת דין בה ציינה כי המערער הודה כי התקהל שלא כדין ביחד עם אחרים על מנת להביע מחאה כנגד התהליך המדיני. לאחר סקירת העובדות בהן הודה המערער וכל הטענות שהושמעו בעניינו מפי עו"ד משגב הגיעה השופטת לכלל מסקנה כי על מנת שתוכח עבירת ההתפרעות יש להראות כי מדובר ב"הפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור" וכי עפ"י העובדות בהן הודה המערער לא עולה כי פעילותו באירוע האמור, היה בה כדי להטיל פחד או מורא על הציבור. לפיכך החליטה להרשיעו בעבירה של התקהלות אסורה בלבד, עבירה לפי סעיף 151לחוק העונשין. לאחר מתן הכרעת הדין הושמעו הטיעונים לעונש, כאשר עו"ד משגב משמיע את עיקר הטיעונים בצד דברים קצרים של המערער. השופטת ציינה בגזר הדין כי אין מדובר בעבריין במובן הרגיל, אלא באדם שרצה להעביר מסר כלשהו אך בחר לעשות זאת בדרך של הפרת החוק בצורה חמורה. לאור זאת מסקנתה היתה כי השיקול המכריע הינו שיקול ההרתעה וההגנה על שלום הציבור ולפיכך גזרה על המערער את העונש האמור. המערער קובל בפנינו הן על הכרעת הדין והן על מידת העונש. לענין הכרעת הדין, יש בפי המערער טענה אחת ויחידה והיא כי במקרה זה התנהל "הליך מזורז", שכן המערער הובא לביהמ"ש ביום הגשת כתב האישום, והדבר נעשה שלא בהסכמת המערער. משום כך היה ההליך פגום לאור הוראת תקנה 20א' לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד - .1974באי כח המערער הוסיפו וטענו כי קביעת מועדי מינימום, כפי שנקבע בתקנות האמורות, נועדה להבטיח את זכויות הנאשם במשפט כדי שיוכל גם לבחון את הראיות שנאספו נגדו ובנסיבות המקרה דנן קופחו זכויות אלה, מה גם שהמערער לא היה מיוצג. תקנה 20א' הנ"ל קובעת כי כאשר כתב אישום מוגש לא ע"י היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט מפרקליטות המדינה, אלא ע"י תובע אחר, הרי שיש להמציא הזמנה לנאשם לא פחות מ- 48שעות לפני המועד הקבוע למשפט. אולם, בהסכמת הנאשם, מותר לקיים את המשפט גם אם לא הומצאה ההזמנה במועד האמור. במקרה שלפנינו אין ספק שלא חלפו 48שעות ממועד המצאת כתב האישום למערער ועד למועד הדיון. אין גם ספק שלא ניתנה הסכמתו של המערער לקיום הדיון ב"הליך מזורז" כאמור בסיפא של התקנה. הסכמה כזו צריכה להינתן באורח מפורש ולא ניתן להסיק אותה מכללא או ע"י התנהגותו של נאשם. אין בידינו גם לקבל את טענתו של ב"כ המדינה כי תקנה 44לתקנות הנ"ל מבטלת את הוראת תקנה 20א' לגבי העבירות המנויות בתקנה 44, ובהן עבירת ההתפרעות. כל שנאמר בתקנה 44הוא כי לגבי העבירות המנויות באותה תקנה מותר לקיים את המשפט "סמוך לאחר המצאת ההזמנה למשפט ובלבד שתינתן שהות מספקת לנאשם להגיע לביהמ"ש". ואולם, אין תקנה זו דנה כל עיקר החוקי לגבי עצם המצאת ההזמנה לנאשם, אלא אך ורק לגבי קיום ההליך לאחר ביצוע ההזמנה ואין ספק שההזמנה עצמה צריכה להינתן במועד הקבוע בתקנה 20א' הנ"ל. זאת ניתן גם להבין מהסיפא של ס"ק (א) לתקנה .44התקנות האמורות נבחנו ע"י ביהמ"ש העליון ברע"פ 1501/92 לחמני נ' מד"י פ"ד מו(2) .644באותו מקרה קובע ביהמ"ש כי בחוק סדר הדין הפלילי אין הוראה בדבר פרק הזמן המינימלי שבין הגשת כתב האישום לבין מועד המשפט, כי תקנה 20א' דנה במועד מסירת ההזמנה לדין וכי יש לתת את הדעת בסוגיה זו גם לתקנה 44הנ"ל, אולם בנסיבות אותו מקרה צוין במפורש כי אף שהמשפט התקיים במהירות, הרי שלא היה כל יסוד לטענה כי הוא התקיים לפני שחלף פרק הזמן הנקוב בהוראות החוק. גם מדברים אלה למדים אנו כי תקנה 44, אין בה כדי לבטל או לשנות במאומה מהוראות תקנה 20א'. השאלה התובעת הכרעה הינה לפיכך, באם הפגם האמור שלפיו התקיים "הליך מזורז" בעניינו של המערער, דיו כדי לפסול מכל וכל את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו ע"י ביהמ"ש קמא. בראש ובראשונה יש לציין כי אין להקל ראש בהוראת תקנה 20א' הנ"ל. מדובר בהוראה שיש לה חשיבות רבה בכל הנוגע לשמירת זכויותיו הבסיסיות של הנאשם ומניעת קיפוח אפשרויותיו להתכונן כדבעי למשפטו, לרבות בדיקת חומר החקירה שנאסף לגביו. מן הראוי שבתי המשפט יקפידו על מילוי הוראה זו ככתבה וכלשונה, גם כאשר מדובר במקרים שיש חשיבות לדון בהם בדחיפות, כמו המקרה דנן. הדחיפות הזו, אין פירושה כי ניתן להקריב זכויותיו של נאשם על מזבח היעילות והמסר שהאינטרס הציבורי תובע במקרים מסויימים. לפיכך יש להקפיד בכל מקרה שכזה להבהיר לנאשם, בפרט כאשר איננו מיוצג, את מלוא זכויותיו ואת ההכרח שבקבלת הסכמתו לשם קיומו של "הליך מזורז" שכזה. אחר הדברים הללו אין ספק שיש לבחון כל מקרה עפ"י נסיבותיו ומצויים מקרים שבהם חרף הפגמים שנפלו בדיון, אין הצדקה להתערב בתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש. דעתנו היא כי יש לבחון את המקרה דנן לאור הוראת סעיף 216לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי: "ביהמ"ש רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין." הוראה זו ניתן להחיל רק במשורה ולא כדבר שבשגרה, על מנת שלא לפגוע בזכויותיו של נאשם במשפט פלילי. לאחר שקילת נסיבותיו של המקרה דנן הגענו לכלל מסקנה כי זהו המקרה שבו ראוי להשתמש בסמכות הנתונה לנו מכוחו של הסעיף האמור. זאת משום שאין ספק כי לא נגרם כל עיוות דין למערער, חרף קבלת טענתו לגבי הפגם האמור שנפל בדיון בבימ"ש השלום. פעמים הרבה נקבע בפסיקה כי: "מטרתו של ההליך הפלילי היא להביא לזיכויו של החף מפשע ולהרשעתו של האשם. ההליך הפלילי אינו תחרות, לא ספורטיבית ולא אחרת. המשפט אינו משחק... במגנה כרטה של הנאשם לא כתוב כי ההליך הפלילי צריך להעניק לו יתרונות טקטיים על פני התובע." (ע"פ 639/79 פ"ד לד(8) 576בענין אפללו וכן ע"פ 747/86 פ"ד מב(3) 457בענין אייזנמן) עוד מצינו כי "המשפט הפלילי אינו משחק וטעות פורמלית גרידא של ביהמ"ש שאינה יורדת לשורש ההליך ואינה גורמת לעיוות דין, אין בה כדי להכשילו." (ע"פ 461/80 פ"ד לה(1) 458בענין עשור) במקרה זה, למרות שהמערער לא היה מיוצג כביכול, טען עו"ד משגב מטעמו את כל הטענות שניתן היה להעלותן בסוגיה זו. טענותיו הביאו לכך שביהמ"ש הלך לקראתו במידה רבה ומצא לנכון להרשיעו בעבירה קלה הרבה יותר מזו שבה הואשם. המערער ציין בעת הדיון את כל העובדות בהן הודה וכפר בעובדות אחרות ולמעשה הסתפק ביהמ"ש בעובדות בהן הודה והרשיעו בהתאם לכך. ברור שכל הנסיבות הללו לא גרמו כל עיוות דין וכל קיפוח למערער, אלא נהפוך הוא. זכויותיו נשמרו, טענותיו התקבלו ולאחר שהוצהר בשמו במפורש כי הוא מודה בעבירה של התקהלות אסורה, הרי שהנסיון לנער חוצנו מכך בערכאת הערעורים ע"י היתפשות בפגם האמור, אינו יכול לחלץ את המערער מן המיצר. גם הנסיון להציג את המערער כמי שלא היה מיוצג ומשום כך קופחו זכויותיו, אינו עולה יפה. כפי שכבר נאמר, עו"ד משגב, למרות שציין כי אינו מייצג את המערער, השמיע את כל הטענות הרלבנטיות בעניינו ובגין טענות אלה אף הורשע בעבירה קלה יותר. לא זו בלבד, אלא שגם הערעור הוגש ע"י עו"ד משגב, אשר לפי הנטען אינו מייצג כלל את המערער. אם רוצים היינו לילך בדרך שבה הולכים פרקליטי המערער, הרי שניתן היה לומר כי אין בפנינו כל ערעור, שהרי הוא הוגש ע"י פרקליט שאינו מייצג את המערער ואין לו הרשאה מטעמו. על כל אלה יש להוסיף כי גם במעמד זה של שמיעת הערעור לא שמענו כל טענה של ממש לגופו של ענין מפי פרקליטי המערער וכל הטענות בערעור בנושא זה, אין בהן כדי לערער כמלוא הנימה את המסקנה לגבי הרשעת המערער בדין בעבירת ההתקהלות האסורה. יש לציין כי המערער אכן ציין בתגובתו לכתב האישום כי לא שמע את קריאת מפקח המשטרה להתפזר, אך דבר זה, אין בו כדי לשנות את התוצאה. אי ההיענות לקריאה שכזו היא רלבנטית לעבירת ההתפרעות אך לא לעבירה של התקהלות אסורה. גם הטענה שבפי המערער כי מדובר היה בהתקהלות לשם הבעת מחאה, היינו למטרה כשרה, לאו טענה היא. העבירה של התקהלות אסורה קיימת לא רק כאשר מדובר בהתקהלות לשם ביצוע העבירה, אלא גם כאשר הדברים אמורים בהתקהלות למטרה משותפת, ואפילו מטרה כשרה, כאשר התנהגות המתקהלים מקימה חשש שהם יפרו את השלום (ראה קדמי, על הדין בפלילים, חלק שלישי עמ' 9- 1178וכן המר' 740/81 פ"ד לו(1) 276). לאור כל האמור הרי שדינו של הערעור לענין הכרעת הדין להדחות, חרף קיומו של הפגם האמור בסדרי הדין. אשר למידת העונש - השופטת קמא שקלה את כל שיקולי הענישה הראויים ולא ניתן לומר כי נפלה במקרה זה חריגה ממידת העונש המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעורים. אין ספק שיש להבהיר למערער ולאחרים כי אם רצונם להעביר מסר כלשהו, אזי הדרך לעשות כן איננה ע"י הפרת החוק בצורה חמורה כפי שנעשתה במקרה זה, אלא בדרכים לגיטימיות. לפיכך הערעור על שני חלקיו נדחה בזאת. התקהלות אסורה / בלתי חוקית