הקצאת מבנים למוסדות חינוך

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הקצאת מבנים למוסדות חינוך: א. מהות העתירה זו עתירה למתן צו על תנאי לפיו מתבקשים המשיבים ליתן טעם למספר נושאים: - מדוע לא יפרשו המשיבים את אמות המידה לפיהם הם מעניקים למוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, מבני ציבור לקיום פעילותם החינוכית. - מדוע קיימת הפליה בין העותרת לבין מוסדות חינוך מוכרים המקבלים מבנה לצורך פעילותם. - מדוע לא יימנעו המשיבים מלפעול לפי שיקולים זרים בחריגה מסמכות, בהעניקם הטבות חד צדדיות למוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים ומניעתן מהעותרת. - מדוע אין המשיבים מקצים לתלמידי העותרת מבנה ציבור; - מדוע עירית ת"א אינה מקיימת הבטחה שלטונית שנתנו לה בכיריה, שעניינה הקצאת מבנים לצורך קיום פעילות הלימוד והחינוך של העותרת. ב. עובדות רלבנטיות העותרת הינה עמותה רשומה לפי חוק העמותות התש"ם 1980, והיא מחזיקה ומנהלת מוסדות חינוך שונים, בכללם גני ילדים, בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים ותיכון.(ר' נספח א', תעודה על רישום העמותה). עפ"י האמור בכתב העתירה, העמותה מעניקה חינוך תורני עם השכלה כללית, ברמה גבוהה. מוסדות החינוך הם מוסדות חינוך ספרדיים תורניים, שבהם יש הפרדה בין בנים לבנות. העותרת מתרכזת בחינוך הבנים. לטענת העותרת, המוסדות החינוכיים שבניהול העמותה, הינם מוסדות מוכרים, שאינם רשמיים כמשמעות הדיבור בחוק חינוך ממלכתי התשי"ג - 1953 ובחוק לימוד חובה התש"ט - 1949. המוסדות מפוקחים באופן שוטף ע"י הגורמים המתאימים, לפי הסמכות הקבועה בסעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, וגם מכח הוראות חוק הפיקוח על בתי ספר התשכ"ט - 1969. הפיקוח מתיחס לשעות הלימוד, התקציב וההכנסות. נכון לשנת הלימודים תשס"ג נרשמו אצל העותרת עפ"י רישומיה 492 תלמידים: מהם 92 בגני ילדים טרום-טרום חובה ו-טרום חובה בשלוש דירות פרטיות ברחוב הבושם 13 ת"א. לדירות אלה ניתן רשיון משרד החינוך מיום 17.9.02 (נספח ב'1 לעתירה). 245 ילדים במסגרת גני ילדים טרם-טרום חובה ו-טרום חובה ובית ספר יסודי בכיתות א - ג' במתחם רחוב הסנפיר 4 ת"א שבתחומו קיימים 3 חדרי ספח כיתות לימוד ומתוכם 3 קרוונים. (נספח ב2). 155 ילדים ותלמידים נמצאים במסגרות של גן חובה ובית ספר יסודי בכיתות א - ה, חטיבת ביניים בכיתות-ח ובית ספר תיכון בכיתות ט, י, יא, ברחוב ל"א 21 ת"א שם קיימים שני חדרי ספח 7 קרוואנים ו - 10 כיתות. (רשיון משרד החינוך הוא ב' 3). בתאריך 10.9.01 הוציאה העיריה צו הריסה מינהלי למבנה טרומי שמהווה חלק מגן הילדים ברחוב הסנפיר 4 ת"א מבלי שתקצה לעותרת כל מבנה או שטח חלופי אליו תוכל היא להעביר את ילדי הגן ובית הספר היסודי הלומדים במבנים אלה. ( נספח ד'). מאז מתנהלים בין הצדדים הליכים שונים כדי להסדיר מציאת פתרון ללימודי העותרת, כשהיא מבקשת חזור ובקש מהמשיבים שיוקצה לה מבנה אחר ותקין. עפ"י האמור בסעיף 2.5 לעתירה (עמ. 8) תקרת מבנה גן הילדים דולפת בחורף ולאחרונה אף החלה לשקוע, כך שמתעורר חשש בטיחותי של ממש לילדי הגן המצויים בדלית ברירה באותו מבנה. בתאריך 6.12.01 כתב מר דב חירר חברת מועצת העייריה ויו"ר סיעת ש"ס לראש העיריה רון חולדאי בזו הלשון, בהתיחסו למבנה שברחוב הסנפיר 4 ת"א: "לפני כשנה היתה ביקורת של אגף תשתיות החינוך בו הובע הצורך המיידי להחלפת התיקרה . מינהל החינוך שלח נציג של הטכניון לקבל המלצות לתיקון המצב. למיטב ידיעתנו הוכנה המלצה להחלפת הגג לפני זמן רב, אך עד היום הדבר לא בוצע... מאז החלו הגשמים, התקרה החלה לשקוע. מנהל המוסד הביא היום יועץ בטיחות מוסמך אשר קבע שהמבנה מסוכן לילדים... להזכירך בחנוכה שנה שעברה היית בסיור במבנים ונוכחת כצד מהתקרה נוטף מים במס. מקומות ואז סוכם שערן יטפל בזה...עד היום לא נעשה דבר... אבקש את טיפולך המיידי להסדרת זכויות הילדים הדתיים בת"א כמו כל הילדים האחרים. ילדים אלו דינם כדין כל ילד אחר בת"א ואמורים לקבל יחס שוויוני וצודק ממוסדות העיריה... צר לי לאמר לך אבל במידה ויקרה משהו לאחד הילדים ידיך לא יהיו נקיות - לא תוכל לאמר לא ידעתי. .." בתאריך 17.1.02 (נספח ה2) התריע מר דני קייזר מהנדס העיר, כי יש לפעול לתכנון המתחם בסטנדרטים המקובלים, בכפוף להוראות החוק, ותוך עמידה בתקני הבטיחות למען בטחונם ושלומם של הילדים הלומדים במקום. בתאריך 19.5.02 (נספח ה - 4 לעתירה) כתבה הגב' רונית תירוש המנהלת הכללית של משרד החינוך לגב' גילה בן-הר מנהל מינהל החינוך והתרבות בעיריה, לענין המבנה בו מצויה העמותה כי: "משרדנו יהיה מוכן לבדוק בחיוב את צרכי הפיתוח והבינוי הפיזי במוסד וזאת עם קבלת המלצתכם, ולאחר המצאת מסמכי קרקע, בעלות, ת.ב.ע. כנדרש". עפ"י האמור בעתירה, אזי חודשיים לפני הגשתה הבטיחה הגב' גילה בן-הר וכן גם מנכ"ל העיריה מר מנחם לייבה כי יוקצה לעותרת מבנה לצרכי חינוך שנמצא ברחוב צונץ 11, ת"א. למרות פניות חוזרות, דבר לא נעשה. במסגרת המו"מ להסדרת כיתות לימוד לילדי העותרת ותלמידיה, היתה הבטחה של מר יובל תעיזי עוזר בכיר לראש העיריה למסור לעותרת את "מפתחות" בי"ס הס ביום 31.8.03, אך מעבר להבטחה, - מאומה לא נעשה. ביום 31.8.03 פנתה העותרת (עפ"י המפורט בסעיף ג פסקא אחרונה עמ. 2) שוב למר תעיזי כדי לבדוק מה עלה בענין ההבטחה האחרונה של המשיבים. הוא השיב את פניהם ריקם : "בציינו כי ראש העירייה מר רון חולדאי עצמו הורה להקצות לעותרת מבנה הולם"... בטיעוניו בביהמ"ש ציין עוה"ד גרין כי העותרת אינה מבקשת הקצאת מקרקעין מהמשיבים, אלא אפשרות של להיות בני רשות במבנה סביר ללימודים, מקום שיתאים לאופי החינוך הדתי אותו העותרת מבקשת להנחיל לתלמידיה, וכן שמכלול מרכיבי בית הספר, כלומר גם החינוך הטרום-טרום חובה, - ירוכז כולו במקום אחד. מכאן העתירה. בתגובה שהוגשה, מגובה בתצהיר גילה בן הר, מנהלת מינהל החינוך ולהתרבות בעיריית ת"א, צוין כי: היה שיהוי בהגשת העתירה, סובייקטיבי ואובייקטיבי; העותרת נטלה את החוק לידיה בכך שהרחיבה שלא כדין ושלא עפ"י היתר בניה את מוסדותיה תוך העמדה בסיכון את שלום התלמידים הלומדים במסגרתה וע"כ הוגש כנגדה גם כתב אישום בו הורשעה, ואשר ערעור עליו, - נדחה. מראש הפרק שבתגובה: "חובות העותרת - כלפי מי?" עולה כי לעמדת המשיבים אם בכלל קיימת חבות כלפי העותרת, אין זה מצד העיריה אלא מצד משרד החינוך, שעליו להקצות כספים לצורך הקצאת מבנה מתאים למוסד חינוכי מוכר שאינו רשמי, כדוגמת העותרת. הכרה כמוסד מסוג כזה ניתנת באמצעות בהכרזה של שר החינוך לפיה נקבע מעמד בית הספר כמוסד מוכר שאינו רשמי. העותרת לא הציגה מסמך כזה ולכן אינה יכולה לבוא בתביעות בכלל וכלפי המשיבים בפרט. המשיבים מציינים כי קיימות אמות מידה של ניהול בית ספר. אחת מהן היא מספר התלמידים הלומדים בו. לכן, לעמדתם אפילו בית הספר היה בית ספר ממלכתי רשמי, בבעלות העותרת ובניהולה, היו המשיבים נאלצים לסוגרו בשל מיעוט תלמידיו, ועל אחת כמה וכמה לא חלה על המשיבים כל חובה להקצות לו מקרקעין. מעבר לטיעונים אלה ולגופו של ענין טענה ב"כ המשיבים כי לעותרת ולילדים הלומדים אצלה יש קורת גג; היא הצביעה על מספר פתרונות שהוצעו לעותרת בבתי ספר אחרים, ברם העותרת לא הסכימה לכך. לפחות פתרון מוצע אחד היה בבית ספר חילוני, וסביר שזה הטעם לאי הסכמת העותרת להעביר את כיתותיה לשם. ב"כ המשיבים ציינה כי נעשים מגעים במשך כ - 3 שנים כדי למצוא פתרון הולם בשיתוף פעולה עם העותרת ומשרד החינוך. היא הצביעה בנוסף גם על מבנים לא חוקיים וחסרי היתר, שנבנו במשך השנים ע"י העותרת ולגביהם הוצא צו הריסה, שכפי שהבנתי, למרות שהוא קיים כבר מספר שנים, - טרם בוצע. אשר לטענה בדבר הבטחה שלטונית, גרסו המשיבים שזו לא היתה, אם היתה, לא היתה עפ"י הפרוצדורה הנדרשת, ולמיצער הם יכלו לחזור מהבטחה כזו. בישיבת קדם הדיון הראשונה, בית המשפט ניסה להניע את המשיבים, מבלי לפגוע בכל טענה שיש להם, למצוא פתרון ביניים, מאחר ואם המצב "כצעקתה" אזי כל נזק שייגרם למאן דהוא במבנים אלה, - יוטל גם עליהם. במאמר לא מוסגר עלי לציין, שעיון מדוקדק בתגובת המשיבים, לא גילה רגישות יתר לעובדה שתלמידים, מהם גם רכים בשנים, לומדים במבנים לא תקינים שעשויים להזיק לבריאותם ולבטחונם; כל שמצאתי בתגובה וגם בטיעונים היה, שמנסים להטיל על המשיבים אחריות לתוצאות של מבנים מסוכנים, והם לא הכתובת. זה היה גם הטעם שהמשיבים הגישו בקשה לצירוף משיב, את משרד החינוך. העתירה נקבעה, לדיון ליום 26.10.2003, כשעובר לאותו מועד היה אמור להינתן תצהירו של מר רון חולדאי, אם יאבה בכך, לאור הטענה בדבר הבטחה שלטונית תצהיר לא הוגש, ולמועד שנקבע ב"כ המשיבים לא התיצבה לדיון. בבקשה שהוגשה לאחר מכן, היא הסבירה זאת והדיון בעתירה נקבע לתאריך 16.11.03 בבקשה דחופה להקדמת הדיון, שהוגשה בתאריך 3.11.2003 הסתבר כי הזמן מנוצל ע"י המשיבים למספר פעולות: בתאריך 29.10.2003 הוציא המהנדס דוד רבינוביץ מנהל המחלקה לפיקוח על הבניה בשם ראש העיריה הודעה לפי סעיף 4 (א) לחוק העזר לת"א -יפו (מבנים מסוכנים) התשס"ב - 2001 כי המבנה ברחוב סנפיר 4 הינו מבנה מסוכן, ובדעתו להמליץ על הוצאת צו לאטימה. המכתב איפשר לעותרת להשיג על הצו תוך 10 ימים מקבלת ההודעה. למרות זאת, בתאריך 2.11.2003, כתבה הגב' גילה בן הר מנהל מינהל החינוך והתרבות והספורט שבעיריה (נספח א') לעותרת, שעליה לפנות מיידית את הילדים מהמבנים המצויים ברחוב סנפיר מס. 4, מאחר והמבנים מהווים: "סכנה ממשית למי שמחזיקים או מצויים בהם ובשל כך יש לאוטמם". הפעם כבר ניכרת רגישות לילדים הנמצאים במבנה והגב' בן הר מסיימת את מכתבה במילים: "אין צורך לאמר, כי השהייה במבנים מסוכנת וחלילה לכם מלסכן את הילדים המופקדים לאחריותכם" הדיון בעתירה נקבע ליום החמישי ה - 6.11.2003. בסיום טיעוני הצדדים, היה מקובל עליהם שבית המשפט יגיע להכרעה ע"ס כל המצוי בתיק ללא צורך בסיכומים בכתב. בהחלטה שניתנה במעמד שני הצדדים קבעתי כי פסה"ד בעתירה יהיה במזכירות בית המשפט בתחילת השבוע הבא, וכי עד לאותו מועד יוקפא כל הליך בשטח כנגד העותרת. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והטיעונים עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - הקיים שיהוי בהגשת העתירה. - מעמד העותרת והאם חייבים המשיבים , כתוצאה מכך, להקצות לה מבנה לפעילותה; - היש לצרף את משרד החינוך? - היש מניעה ליידע את העותרת מהם הקריטריונים להקצאת מבנה לפעילותה ולפעילות מוסדות חינוכיים אחרים בת"א-יפו. ד. הקיים שיהוי בהגשת העתירה? תיאמר האמת, שהתקשיתי להבין את טענת המשיבים לענין שיהוי, אוביקטיבי או סוביקטיבי. העתירה הינה לצו עשה. לעותרת לא נאמר אף פעם, שאין לה זכויות או שהעיריה לא תקצה לה שטח או שלא תתחשב בצרכיה המיוחדים. אדרבא, גם מטיעוני ב"כ המשיבים עולה (סעיף ד') כי המשיבים הקצו לעותרת מקרקעין, והמחלוקת לעמדתה היתה: ש"המשיבים עמדו על דעתם שלא להקצות לעותרת מקרקעין נוספים על אלו אשר הוקצו לה". לטענת העותרת, שלא הוזמה בתצהיר נגדי, במסדרונות העיריה היא נתקלה כל הזמן ביחס חיובי לדרישותיה, דא עקא שבפועל מאומה לא נעשה, למרות פניות חוזרות ונשנות במשך כל השנים. גם מטיעוני ב"כ המשיבים עלה כי במשך כ - שלוש שנים הם ניסו להגיע להבנות עם העותרת בדבר מבנה שבו היא תפעל. העותרת במגעיה עם העיריה ניסתה למצות את ההליכים לפני פניה לבית המשפט. בכך אין פגם, בכך גם אין שיהוי באשר שיהוי מטבע הדברים משמעו שיהיה זה מעשה או מחדל מינהלי עליהם יכולה העותרת להתבסס כאקט חיצוני לדחיית בקשתה. בעניננו, בקשתה של העותרת לא נדחתה, אלא אדרבא, כמעט לאורך כל הדרך גילו כלפיה לכאורה אמפטיה ונטיה חיובית, לענין מבנה חלופי. רק העובדה ששנת הלימודים נפתחה ופתרון לבעיותיה לא נמצא, - גרם לכך שב 3.9.2003 עם פתיחת שנת הלימודים, היא הגישה את העתירה. בכך אין לראות שיהוי, ואני דוחה לכן את הטיעון בראש פרק זה. ה. היש לעותרת מעמד? לפני כחמש שנים הקצתה עירית ת"א לעותרת מבנה ברחב הסנפיר 4 ת"א. במכתב מר אילן לייבה מנהל האגף לחינוך יסודי מתאריך 31.12.1998 נאמר: "הריני לאשר שעירית ת"א-יפו מסרה את מבנה גן הילדים שברחוב סנפיר 4 להפעלת כיתות גן לת"ת פיתוח חותם שער שמעון, לידי המנהל הרב יוסף חיררי שליט"א."(נספח ג' לעתירה) בתאריך 19.5.2001 כתבה רונית תירוש המנהלת הכללית של משרד החינוך והתרבות לגב' גילה בן-הר כי: "משרדנו יהיה מוכן לבדוק בחיוב את צרכי הפיתוח והבינוי הפיזי במוסד וזאת עם קבלת המלצתכם, ולאחר המצאת מסמכי קרקע בעלות ת.ב.ע כנדרש". משרד החינוך והתרבות הוציא לעותרת גם רשיון זמני לקיים גן ילדים (נספחים א'-ג' לעתירה). תוך כדי הדיון בתאריך 2.11.2003 הוציא משרד החינוך צו סגירה לגן הילדים של העותרת שברחוב סנפיר 4 ת"א :"בשל כך שהוא מתנהל בניגוד להוראת החוק". יש לציין כי אישור לניהול גן ילדים ו/או בית ספר ניתן ע"י משרד החינוך והתרבות, כמפורט בתגובת המשיבים והמסמכים, בתנאי שהמוסד מופעל במבנה חוקי ותקין. באותו תאריך 2.11.2003 כתבה לבנת אברמוביץ מנהלת אגף בכיר לעותרת כי: "מאחר ולמבנה הוצא צו הריסה ע"י בית המשפט וגן הילדים ממשיך לפעול בניגוד להוראת החוק, רצ"ב צו סגירה אשר יכנס לתוקפו בתום 30 יום מיום מסירתו". ודוק: צו ההריסה המינהלי הוא מיום 10.9.2001. כלומר לקח למשרד החינוך ולמשיבים כשנתיים להתענין בגורל המבנה ובגורל הילדים הלומדים בו. התוצאה של התעניינות כזו, בסופו של יום לא הביאה לתוצאה חיובית מבחינת העותרת, לא הביאה לפתרון הבעיה, אלא דאגה "לכיסוי" המשיבים בנושא הבטיחות והצפייה לתוצאות משפטיות אם חבותם כלפי העותרת תופר. בסעיף 2.7 לעתירה נאמר, והדבר לא הוכחש, כי הגב' גילה בן-הר שוקלת בחיוב להקצות את מבנה ביה"ס תשב"ר ברחוב ההגנה 106 לצורכי החינוך של העותרת, ולאחר מכן את בי"ס רש"י שברחוב צונץ 11 ת"א. במכתב (מסמך א') מתאריך 2.11.2003 שוב חזרה הנ"ל על ההצעה להעביר את תלמידי העמותה הלומדים במבנה ברחוב סנפיר 4 בגילאי חובה, כלומר מעל 5 שנים, למבנה בית הספר תשב"ר או למבנה בית הספר רש"י. הרחבתי בפירוט ההצעות והדיונים שבין הצדדים, כדי לראות הכיצד זה מתיחסים המשיבים לעמותה, שכיום הם טוענים, שאין לה למעשה כל מעמד, ושלא הוכיחה שהיא עמותה במסגרת מוסד מוכר שאינו רשמי. לכך יש לצרף את נספח ה' של המשיבים. המסמך הוא בקשות לבנייה מתקציב 2002 - גני ילדים בחינוך המוכר שאינו רשמי. במסמך מופיע שם המוסד של העותרת: "פיתוח חותם", ברחוב סנפיר 4, בגינו מבוקש תקציב להחלפת מבנה פיברגלס עם בעיות בטיחות בשכונת שיקום. ב"כ המשיבים הפנתה לעקרונות ההכרה במעמד החוקתי של הזכויות לחינוך - סוגיות מרכזיות (צורף בעת הטיעונים). הרשימה מאלפת, דא עקא, שאיני סבורה שיש להכנס לנושא העקרוני החוקתי, באשר המשיבים בהתנהלותם גם הם לא נכנסו אליו אלא יצאו מנקודת ההנחה שיש לעותרת CASE. הפועל היוצא הוא שהמשיבים מדברים בשני קולות: במציאות היום-יומית הם הכירו, ברמה העקרונית במוסדות הלימוד של העותרת, ואף ניסו בדרכם למצוא לה לכאורה פתרונות. בהגיע הדיון לבית המשפט, הם עברו לטיעון "מלומד" מלווה באסמכתאות שאינו מתאים לעובדות שבשטח. איני סבורה שזו דרך ההתנהלות הנכונה של רשות ציבורית. רשות אינה יכולה לברוח מעובדות, היא צריכה להתמודד איתן בצורה אמיצה ובעיקר בצורה ישרה ותמת לב; לבוא ולטעון כיום, לאור כל המגעים שבין הצדדים ההבטחות הנטענות שלא הוזמו והמסמכים ברוחם שצורפו, שאין המדובר במוסד שהמשיבים חבים לו משהו, - זו הכחשת המציאות; להיכנס להילוך גבוה במטרה לסגור את בית הספר, להוציא צו סגירה ולפנות את מוסדות העותרת מרחוב סנפיר 4, כשזו האחרונה מנסה לעמוד על זכויותיה, בעוד שבמשך שנים הרשות התעלמה הרשות ממצב המבנים ההולך ומתדרדר; כל זה הוא שימוש כוחני, שרירותי וחסר תום לב בסמכות שהוענקה לרשות כדין, לפקח על מצב מבני הציבור, לטובת הציבור הרחב. שעלה התאנה של הרשות הוא: אי סיכון הציבור מחמת מבנה לא בטוח. זה נימוק שלאורו היא היתה צריכה לפעול במרץ כבר במהלך השנתיים האחרונות, אם אכן נימוק זה היה לנגד עיניה; לפזר הבטחות חיוביות, כדי "להרדים" את המתלוננים, ולאחר מכן (וע"כ להלן) לטעון כי ההבטחות לא ניתנו בדרך הנקובה בדין, לא קיבלו אישורים ולחלופין ניתן לסגת מהן, -זו התנהלות לא נאותה של בכירים ברשות, שאמורים להתיחס ברצינות לפניות ולתלונות של הפונים אליהם, לא להציג מצגים שהנושא יטופל, או להבטיח דבר, שאינו במסגרת סמכויותיהם. מהטיעונים ומהמסמכים שהוצגו בפני בית המשפט עלה כי משרד החינוך מעניק רשיון הפעלה למוסד חינוכי כדוגמת העותרת, בתנאי שיקבל המלצה מהעיריה לכך, ובתנאי שיהיה מבנה מתאים. לאור זאת סברתי ואני עדיין ממשיכה לסבור שבעל הדין הנכון הוא העיריה, ולא משרד החינוך שהולך בעצם בעקבותיה, בכפוף כמובן להוראות הדין בדבר מעמד העותרת ושכמותה. הפועל היוצא הוא שלא היה מקום לצרף את משרד החינוך, כצד לעתירה, וכך אני קובעת. הפועל היוצא הוא גם שלעותרת יש מעמד והיא הוכרה וטופלה כמוסד חינוכי מוכר שאינו רשמי. אני נעתרת לבקשה לצרף את המסמכים המאוחרים, ולו כדי לבדוק את התנהלות המשיבים, לצורך ההוצאות במשפט זה. ו. האם העותרת באה בנכיון כפיים לבית המשפט? גם העותרת אינה טלית שכולה תכלת. היא נגועה בעבירה פלילית של הקמת מבנים בלתי חוקיים. היא גם נגועה בכך שלא ביצעה את צו ההריסה המינהלי, עפ"י החלטת בית המשפט. בבוא אדם לבית המשפט המינהלי עליו להיות נקי כפיים ובר-לבב. לא זה הוא מצבה היום. העותרת נטלה את החוק לידיה. יתכן שמי שגרם לכך הם המשיבים בהתנהלותם כלפיה, אבל זה אינו מרפא את התנהגותה הבסיסית היא. יחד עם זאת, כיום המצב הוא, שהמשיבים הקצו בזמנו לעותרת מקרקעין לצורך מבנה משלה. פעולות ההקצאה לא בוצעו על ידה, כשהסיבות לא הובאו לידיעת בית המשפט. כיום, עפ"י האמור בטיעוני ב"כ העותרת, אין הם עותרים להקצאת מקרקעין, אלא רק לקורת גג ראויה ותקינה כדי להמשיך את פעילותם. גם המשיבים, ברמה העקרונית, מוכנים להיענות לכך. השאלה היא רק היכן. אם זו עמדת הצדדים, וכך היא נראתה לי מלכתחילה, אזי במקום לחפש עקרונות, ולהמלט לדיני תכנון ובניה כדי לנסות להיות בעמדה עדיפה על העותרת, יהיה זה אך ראוי ורצוי ליתן לעותרת מבנה כבת רשות, ששם תוכל לשכן באופן מרוכז את כל תלמידיה מגיל 5 ומעלה, דבר שעשוי לעזור לשמירת צביון החינוך אותו היא מעניקה להם. בחירת המבנה המוצע תתחשב בכך שהמדובר בעותרת המעניקה חינוך דתי תורני לבנים בלבד, על כל המגבלות הנובעות מכך. לענין ההבטחה המינהלית: למרות שזו נטענה הן כנגד ראש העיריה והן כנגד מר תעיזי, שניים אלה לא הגישו תצהירים כדי להזימה. מאחר ובית המשפט הוסמך להכריע בעתירה על סמך כל חומר הראיות והטיעונים, ומכיון שנושא ההבטחה לא הוזם, הפועל היוצא הוא, שאנשים בעלי סמכות כמו: ראש העיריה ומר תעיזי עוזרו שטיפל בנושא, - מצאו לנכון ליתן הבטחות מרגיעות לעותרת, שימצאו לה משכן נאות. מה יכולה היתה העותרת להסיק מהבטחות אלה? אולי שהנושא יועלה לדיון ע"י ראש העיריה ו/או סגנו, ברוח חיובית במוסדות העירוניים, במגמה להסדירו עפ"י הדין; אולי שראש העיריה ביחד עם מנהלת החינוך שבעיריה יתווה את הדרך הנאותה להקצות מבנה תקין וראוי לעמותה ולמוסדותיה, למיצער בבחינת בני רשות במקום; אולי שראש העיריה שביקר במקום, יראה צורך לתקן את המבנה הקיים, להכשירו מבחינת דיני התכנון והבניה, כדי שתלמידי העותרת יוכלו להמשיך בלימודיהם; לאור כל האמור לעיל אני קובעת שעל המשיבים לאתר מבנה ראוי ותקין שיתאים לשיכון כל תלמידי העותרת מגיל 5 ומעלה בהתיחס לצביונה המיוחד של העמותה ולדרך שבה היא מנוהלת. אשר לגילאים הנמוכים יותר: מטיעוני העותרת עולה כי חלק מגני הילדים שלה נמצא בדירות שכורות, שאותן התאימה למטרותיה. חלק נמצא במתקנים לא חוקיים. בקטע זה איני סבורה שלאור מעשיה של העותרת, בית המשפט המינהלי עשוי וצריך לעזור לה. נראה שאת הפתרון להמשך לימודי הגנים , הטרום חובה והטרום -טרום חובה, - היא תצטרך לפתור באופן עצמאי וחוקי. חבל ,שלא ניתן להגיע להסדר עם המשיבים לענין זה. ההצעה של המשיבים לפזר את התלמידים הללו בגני הילדים הקיימים, - עושה עוול לעותרת ולדרך החינוך המיוחד שבחרו אותם הורים כשבחרו לשלוח אליה את ילדיהם. ז. קריטריונים להקצאת מבנה לא שמעתי תגובה לענין הקריטריונים המדויקים להקצאת מבנה לעמותה מסוג העותרת. אשר על כן העיריה תמסור בתצהיר תוך 30 יום מהיום מהם הקריטריונים לכך. לאחר קבלת הקריטריונים ישקול ב"כ העותרת, האם לאורם ניתן לדבר על הפליה או חוסר שוויוניות, ובמידה ויגיע למסקנה שזה המצב, יוכל לפנות לביהמ"ש בעתירה חדשה. ולענין ההוצאות: מאחר והעותרת זכתה בחלק מעתירתה היא זכאית להוצאות. בנסיבות המקרה נראה לי כי יש מקום להטיל הוצאות לדוגמא. במקום לפתור את הבעיה, התרכזו המשיבים בנסיון לאגוף את העותרת ע"י הוצאתה כמעט בכח מהמבנה שברחוב הסנפיר 4, הודעה על כך שהמשיבים יאטמו את המבנה תוך 10 ימים, והודעה סותרת שעליהם לפנות את המבנה מיידית ; הם רתמו לעזרם גם את משרד החינוך והתרבות, וגרמו לכך שהוא יוציא צו סגירה לגן הילדים שבמקום. כל זאת, כשהמצב בשטח היה ידוע למשיבים במשך שנים, כשצו הריסה קיים כבר כשנתיים,וכשהם לא מצאו כל פתרון קונקרטי לבעית המבנה למעט הבטחות במסדרונות העיריה. כיום הם באים באיצטלא של שמירה על בטחון תלמידי העמותה, וממש הולמים בה ובתלמידיה בכלונסאות החוק שעליו הם מופקדים. לא כך ייעשה במקומותינו. אילו היו המשיבים משקיעים שמינית ממרצם זה בפתרון הבעיה, - הדברים היו נראים אחרת. אלברט איינשטיין אמר בזמנו כי: "הדרך הנכונה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמא". ואילו אריסטו בזמנו אמר כי: "הדבר התורם ביותר ליציבות התחיקות הוא התאמת החינוך לצורת הממשל...את האזרח יש לעצב לפי המשטר שבו הוא חי"... אני תקוה שמה שהתגלה לעיני כיום ביחסם של המשיבים לעותרת, אינו מעיד על המשטר בו אנו חיים, ולא יהווה דוגמא למאן דהוא. אשר על כן אני מחייבת את המשיבים לשלם לעותרת שכ"ט והוצאות לדוגמא בסכום של 150,000 ₪ + מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. דיני חינוךמבנה