קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בחברה משפחתית קטנה: תובענה לסעד הצהרתי להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1 (להלן - החברה) לצורך תשלום חובו של הנתבע 2 (להלן - הנתבע) לתובע. 1. אלה הם בקצרה עיקרי העובדות: לנתבע ולשתי חברות שבבעלותו, בית ששון בע"מ ו-עלש בע"מ (להלן, ביחד - שתי החברות האחרות), בעלוּת על שתי חלקות במרכז העיר ירושלים: המגרש בחלקה 51 בגוש 30050 הוא בבעלותה הבלעדית של עלש בע"מ. המגרש בחלקה 63 בגוש הנ"ל הוא בבעלותם המשותפת של הנתבע (25.8%), של חברת בית ששון בע"מ (60.2%), וכן של חברה אחרת, שאינה קשורה לנתבע, בית ארלוזורוב חברה בע"מ (14%). 2. החברה, הנתבעת בתובענה זו, התאגדה בשנת 1994. כל מניות החברה הן בבעלות הנתבע, למעט שתי מניות, המהוות 0.2% מכלל המניות, המצויות בידי שני ילדיו. הנתבע הוא גם מנהלה של החברה. אין לחברה כל נכסים משלה. כתובת החברה היא במשרדו של הנתבע. החברה שוכרת על-פי הסכם את המגרש שבחלקה 51 מחברת עלש בע"מ, ומשכירה אותו לחברת רון א.ד. חניונים בע"מ (להלן - חברת רון). חברת רון שוכרת את המגרשים לצורך הפעלת מגרש חנייה באמצעות מנהלה, מר משה כהן, בתמורה לדמי שכירות העומדים על סך של 30,000 ₪ כולל מע"מ המשולמים לחברה. 3. התובע זכה בבית משפט זה בתביעה שהגיש נגד הנתבע ונגד שתי החברות האחרות (ת"א 6301/04 שמעון לוי נ' ששון לוי ואח', ניתן ביום 17.1.07). עניינה של התביעה היה כספי, וכן הצהרה על חלקו של התובע במיזם בניה שמעורב בו הנתבע בחלקות 51 ו-63 הנ"ל. בעקבות זכייתו בתביעה נפתח תיק הוצאה לפועל, שהחוב בו נכון למועד הגשת התביעה עמד על 1,500,000 ₪ לכל הפחות. במסגרת תיק ההוצל"פ הגיש התובע בקשה לנקיטת הליך עיקול על כלל נכסי הנתבע, ובין היתר על אלו הנמצאים בידי חברת רון. ראש ההוצאה לפועל קיבל בהחלטתו מיום 14.11.07 את עמדת הנתבעים כאן כי אין לו סמכות להורות על עיקול הנכסים הנמצאים בידי חברת רון, משום שאין היא מהווה צד ג' כלפי התובע אלא כלפי החברה בלבד. החברה עצמה לא הייתה צד להליך ההוא, ולא ניתן נגדה פסק דין, ואין לו, לראש ההוצל"פ, סמכות להורות על הרמת מסך ההתאגדות. לפיכך הוגשה התובענה דנן. 4. כמה טעמים בפי התובע להצדקת בקשתו להרמת מסך ההתאגדות מעל החברה. ראשית, לטענתו, השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה לא נועד אלא כדי לסכל גביית חוב פסוק חלוט שבגינו נפתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל. לפיכך מדובר בשימוש באישיות המשפטית באופן מלאכותי כדי להגן על בעל המניות שפגע בצד שלישי. שנית, טוען התובע כי הנתבע מערב בין עסקיו ונכסיו הפרטיים לבין נכסי החברה, ולפיכך אין להפריד בין החברה לבין בעליה. למעשה, לטענתו, מדובר באישיות כלכלית עסקית אחת. שלישית, התובע טוען כי יש להרים את מסך ההתאגדות משום שניהול עסקי החברה לא נעשה לטובתה. 5. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - החוק), שעניינו בהרמת מסך, כפי נוסחו לאחר תיקון מספר 3 משנת 2005, קובע כך: (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א). 6. שלא כטענת הנתבע, אין מניעה להרים את מסך ההתאגדות של חברה כדי לגבות ממנה חובות של בעלי מניותיה, ואין הכרח בקיומה של יריבות בין הנושה לבין החברה. כך עולה בבירור מסעיף-קטן (ב), המאפשר לייחס זכות של חברה לבעל מניה בה. בכך שונה נוסח החוק דהיום, לאחר תיקון מספר 3, מנוסחו עובר לתיקון. יתר על כן, דומני כי הזהירות היתרה שהחוק נוקט בה כלפי הרמת מסך לשם ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה, אינה מצויה בהוראתו לגבי ייחוס זכות של חברה לבעל מניה בה. סעיף 6(א) לחוק, העוסק בייחוס חוב של חברה לבעל מניות, מדגיש כי הדבר יכול להֵעשות רק "במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת" נעשה באחת מן החלופות המנויות בסעיפים קטנים 6(א)(1) או (2), ובכפוף לסייגים המנויים בהמשך הסעיף. דרך שונה נוקט סעיף 6(ב) לחוק, העוסק בייחוס "תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה". כאן אין החוק מסייג את תחולתו למקרים החריגים המנויים בסעיף 6(א). אין מנוס מן המסקנה כי הרמת מסך לצורך ייחוס זכות של חברה לבעל מניה, או חוב של בעל מניה לחברה, יכולה להֵעשות גם במצבים שאינם מובהקים בחומרתם כל כך. ברור, עדיין, כי הכלל הוא הפרדת האישיות המשפטית של התאגיד מאישיותם המשפטית של בעלי המניות. עם זאת, די, על-פי הוראת הסעיף, שיהא "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", בהתחשב בכוונת הדין החל על העניין, כדי לחרוג מן הכלל הזה. נבחן אפוא האם בענייננו יש לעשות כן, לאור נסיבותיו הספציפיות של העניין דנן. 7. כאז כן עתה, "הרמת מסך תכליתה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות" (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 362 (1992)). הצדק עם התובע בטענתו כי אין כל תוחלת כלכלית או עסקית בקיום החברה דנן, בלתי הפרדת כיסהּ מכיסו של הנתבע. אין לה תוכן ממשי. היא איננה מנהלת פעילות כלכלית משלה, אין לה הון עצמי או נכסים, וכל פעילותה מסתכמת בהיותה ידו של הנתבע להשכרת המגרשים וצינור להזרמת תקבולי השכירות. במצב זה גובר החשש כי תכליתו של השימוש במסווה ההתאגדות היא שלילית. זו חברה משפחתית קטנה, והיא מנוהלת כעסק פרטי, וגם בכך יש כדי להצדיק נכונות להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בינה ובין הנתבע (עניין מוברמן הנ"ל, עמוד 366). 8. יתר על כן, מסתבר כי הנתבע עצמו אינו מקפיד על הפרדה בין נכסיו ועסקיו הפרטיים לבין עסקי החברה. הלוואה אישית שנטל הנתבע מבעלי חברת רון מוחזרת באמצעות קיזוז מדמי השכירות המשולמים לחברה בגין החניון (נספח י"א לתצהיר יונה לוי). במילים אחרות, החברה פורעת את חובו הפרטי של הנתבע. מן הדו"חות הכספיים של החברה לשנת 1999 עולה כי "החברה חתמה על כתב ערבות כללית שאינו מוגבל בסכום לטובת בנק שהעמיד אשראי לבעל המניות בחברה" (עמוד 4 לדו"חות שצורפו לתצהיר הנתבע). הנה כי כן, מטושטשת עד מאד ההפרדה העסקית בין שתי הישויות המשפטיות. גם אגב דיבורו מייחס הנתבע פעולות עסקיות שעשתה החברה כאילו עשאן הוא עצמו. לא למותר לציין גם כי החברה פועלת ממשרדו של הנתבע, וכי בדו"חותיה הכספיים נרשם כי היא משלמת לו דמי שכירות על כך. החברה היא הנתבע והנתבע הוא החברה, וכשם שהיא פורעת לו הלוואות וערֵבה להן, כן ראוי שתפרע את חובותיו האחרים. נכון וצודק אפוא, בנסיבות העניין, להרים את מסך ההתאגדות מעל פניה של החברה לגבי חובות הנתבע. 9. עוד יש לציין כי את אשר נאמר בדו"ח הכספי לשנת 1999, כי בין הוצאותיה של החברה ישנו נתח שאינו אלא "פעולות כספיות שבוצעו בין החברה לבין עסקו של בעל המניות בחברה" (שם, עמוד 4), הלא הוא הנתבע. ההפסדים הכבדים שבהם מצויה החברה, כעולה מן הדו"חות, עומדים בסתירה לסכום הכסף הנאה שנכנס לכיסה מידי חודש בחודשו, ללא שום הוצאה, ותומכים בעמדת התובע כי אין היא מנוהלת על-ידי הנתבע לטובתה. דו"ח רואה החשבון לשנת 2007 על אודות החברה, אשר צורף לתצהיר הנתבע, מפנה את תשומת הלב "לגרעון הנצבר, הגורם לספק רציני באשר לקיום החברה כ'עסק חי'". ניהול החברה בניגוד לטובתה תוך סיכון המשך קיומה עולה בקנה אחד עם המסקנה שהיא איננה אלא כסות מלאכותית לפעילות עסקית של הנתבע עצמו, וצינור להעברת כספים בלבד. ניהול כזה אף הוא טעם המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות. 10. הנתבע טוען כי אין ניתן להיעתר לבקשת התובע להרמת מסך ההתאגדות בלי לזמן את בעלי החובות האחרים של החברה, אשר עשויים להיפגע מן הדבר הזה. אינני סבור כך. בהליך אזרחי עסקינן, בסעד הצהרתי להרמת מסך בין החברה לבין בעל מניותיה בכל הנוגע לחובו כלפי התובע, ולא בהליך לפירוקה של חברה. אין הכרח ואין הצדקה לצרף כבעלי דין את כלל נושיו של הנתבע. 11. סוף דבר, התביעה מתקבלת, במובן זה שמסך ההתאגדות בין הנתבע לבין החברה יוּרם, בכל הנוגע לחובותיו של הנתבע כלפי התובע. החברה תחוב מעתה גם היא בחובותיו של הנתבע כלפי התובע. הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט וכמו כן ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. דיני חברותהרמת מסךחברה משפחתית