קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה בעבירות על חוק לשכת עורכי הדין: השופט מ' בייסקי: .1על דעת באי-כוח בעלי הדין אוחד הדיון בכל הערעורים, שמספריהם מפורטים לעיל, והם נתבררו ביחד; והמדובר הוא ב- 9ערעורים, שהגיש המערער על פסקי-דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, אשר דן בערעורים על פסקי-דין של בית הדין המשמעתי המחוזי, ובכל אחד מהם הורשע המערער בעבירות עלפי סעיפי שונים לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- .1961במקורם התייחסו ערעורי המערער הן נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש, ובעיקר נגד תקופות ההשעיה אשר נגזרו לו בכל אחד מהתיקים. ואולם לאחר ששמענו מפי המערער ובא-כוחו דאז (עו"ד וקסלר) טיעונים מפורטים לגבי שבעה מתוך תשעה הערעורים, הודיענו עו"ד הגלר (שהחליף בטיעון את עו"ד וקסלר), כי המערער חוזר בו ביחס לתיקים אלה על השגותיו לעניין ההרשעה; לעניין ההרשעה נותרו איפוא 2תיקים בלבד היינו על"ע 13/84 ועל"ע 19/84 - ואת ההשגות בנדון העלה, על-פי בקשתו, המערער עצמו. את הטיעון לעניין חומרת העונש בכל תשעת ערעורי המערער השמיע עו"ד מר הגלר, והוא גולל לפנינו בהרחבה פרשת הסתבכויותיו של המערער ורקע העבירות וכן מצבו הבריאותי (הפיסי והנפשי) ולא פסח על שום טיעון שניתן היה להשמיע לזכותו של שולחו או כי ראוי הוא להתחשבות, ולו לפחות מבחינת עתידו הרחוק יותר, כאשר תיתם תקופת ההשעיה המקוצרת, לה עתר. ומאידך גיסא, מונחים לפנינו 11ערעורים מטעם הווע המחוזי של לשכת עורכי הדין, מהם תשעה המתייחסים לתיקי ההרשעות שלגביהם ערער המערער ועוד שניים, על"ע 5/83 ועל"ע 8/83. בכל אלה (להלן - ערעורי הלשכה) ההשגות הן נגד קולת העונש, כשהטענה המרכזית היא, כי בהתחשב בנסיבות, ובעיקר בריבוי העבירות ובהרשעות הקודמות המרובות, בהן הורשע כבר המערער בעבר, מן הדין היה בכל אחד מהתיקים להרחיק את המערער לצמיתות מחברות בלשכת עורכי הדין, ולא כל שכן כאשר כל הערעורים האלה מונחים לדיון ביחד. יחד עם זאת הסכים בא-כוח הלשכה, כי בעל"ע 7/83 יתקבל ערעורו של המערער ביחס לפריט האישום הראשון (אף שהמערער חזר בו כאמור מהערעור על ההרשעה), ולכך אנו נעתרים כבר בשלב זה ומבטלים את ההרשעה בפריט הראשון שבעל"ע .7/83 .2מחמת שנותרו לפנינו 2ערעורים המופנים גם נגד ההרשעה בדין, מן הראוי כי נתייחס אליהם תחילה בנפרד. על"ע 13/84: הודיענו המערער, כי גם בעניין זה לא היה טורח לטעון נגד עצם ההרשעה, אלמלא העובדה, כי בהקשר זה קיבל בית הדין המשמעתי הארצי את ערעורו של הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין על קולת העונש, שנגזר לו על-ידי הערכאה הראשונה, והחליט על הוצאתו מלשכת עורכי הדין. ואולם עונש חמור שנגזר, הוא כשלעצמו, אינו צידוק לערער על עצם ההרשעה, אם זו מבוססת כדבעי. נתעלם איפוא מהמניעים, עליהם הצהיר המערער כגורם לערעור נגד ההרשעה, ונבחן טענותיו לגופן. כאן הורשע המערער על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי על עבירות בניגוד לכלל 27לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"ו-1966, וסעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין וזוכה מעבירה על הסעיף 61(2) לחוק. העבירות נעברו בקשר עם עיסקת מקרקעין, לה היה המערער צד כבעלים שלהם, והוא עצמו אשר ערך את ההסכם בינו לבין הקונה-המתלונן. נגזרה לו השעיה לתקופה של שנתיים, מתוכה 13חודשים מצטברים להשעיה קודמת ו- 11תודשים חופפים; אך, כאמור, בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעור הלשכה וציווה על הוצאת המערער משורותיה, בלי להרשיעו בעבירה על הסעיף 61(2) לחוק. טענה כפולה נגד הרשעה בפי המערער: כי לא היו ראיות מספיקות להוכחת העובדה, כי היה זה הוא אשר ערך את ההסכם; ואף אם הוכחה עובדה זו כדבעי, הרי שלא פעל בעניין זה כעורך-דין אלא כצד לעיסקה, ולא ניתן היה להרשיעו בעבירה על הכלל 27מהכללים הנ"ל. בשני חלקי טענה זו אין כל מאומה. המערער ביכר שלא להעיד בהליך זה והסתפק במסירת הודעה ללא שבועה, וממילא לא נחקר על דבריו. את עובדת עריכת ההסכם על-ידי המערער הוכיח הקובל הן על-פי תצהירו של המתלונן והן מדברים, שכתב המערער עצמו בכתב ההגנה שהוא הגיש בתיק אזרחי, שהתנהל באותו נושא בבית-משפט השלום שהגיש המתלונן; ומאלה עלה ברורות, כי היה זה המערער שניסח וערך את ההסכם בעיסקת המקרקעין. אין תימה, כי משלא נסתרו עובדות אלה בשבועה, והמערער לא טרח אפילו להעיד, קבע בית הדין המשמעתי מימצאים על-פי חומר מהימן יחידי שבא לפניו. בטיעונו לפנינו נאלץ המערער להודות בפה מלא, כי הוא כתב את הדברים בכתב ההגנה הנזכר; מה לו אם כן כי ילין? ואשר לחלקה השני של הטענה, יוזכר הכלל 27לכללים הנ"ל, והוא קובע: "עורך-דין שערך הסכם או השתתף בעריכתו, או שטיפל בעיסקה או השתתף בטיפול, לא יטען לאחר מכן נגד כשרות ההסכם או העיסקה, ולא ייצג אדם שענינו מחייב באופן סביר טענה כאמור". ואף שניסח המערער וערך את ההסכם גם עבור המתלונן, שידע כי הוא עורך-דין (המתלונן היה גם דיירו של המערער וגם לקוחו בעבר),והנה פתאום מסיר הוא מעצמו את גלימת עורך הדין ומתנער מהכשרתו המקצועית כדי להעלות טענות אי-חוקיות של ההסכם והונאת שלטונות המס, אשר ספק אם ממש היה בהן. ודאי כי כלל 27הנ"ל משתרע על כל פעולת עורך-דין, בה הוא פועל למען לקוח; אבל על-פי הניסוח של הכלל אין הוא מצומצם אך ורק למקרים, בהם נעשית הפעולה בתפקיד מוצהר של עורך-דין או כמיופה כוח, אלא הוא חל גם על מקרים, בהם בוחר עורך הדין לעשות פעולה למען עצמו, מבין הפעולות שכרגיל עוסק בהן עורך-דין, בלי להיזקק לעורך-דין אחר. גם אז הוא נחשב כמטפל בעיסקה או כמשתתף בה כעורך-דין; ואין לדבר כאן על התפצלות אייות עד כדי טענה, כי מכיוון שבעיסקה זו מעורב הוא גם אישית, הריהו מפסיק להיות עורך-דין. היפוכו של דבר: אם מחליט עורךדין לייצג עצמו ולערוך הסכמים עבור עצמו, עליו לקחת בחשבון, כי הצד שכנגד, מטבע הדברים, מייחס לעורך הדין אותה מידת אמון, שרשאי הציבור לרחוש לעורך-דין מבחינת יושר, הגינות והקפדה על כללי התנהגות ביחסים עם לקוחות ועם צדדים שכנגד. ואין נפקא מינה, אם פעל בתחום המקצועי ובשכר או כמעורב אישית וכצד לעיסקה ולפעולה. בדין הורשע על-כן המערער בעבירות שהורשע. בפרשה זו מונח לפנינו גם ערעור מטעם הוועד המחוזי על הזיכוי מעבירה לפי סעיף 61(2) לחוק; ערעור זה דינו להתקבל, משום שמערכת העובדות שנקבעה כוללת את הטענה בדבר איחוקיות ההסכם, וזה מהווה גם עבירת משמעת בניגוד לסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, ויש להרשיע את המערער גם בעבירה זו. על"ע 19/84: בערעורו זה של המערער אין כל ממש. בהודעת הערעור הועלו אמנם טענות מטענות שונות, אך לפנינו הועלתה טענה אחת בלבד,והיא, כי בית הדין המשמעתי המחוזי לא היה כלל מוסמך לדון בעניין, מכל מקום לא ביום בו הוא דן בו. כאן אירע, כי מחמת טעות הוגשו לפני בית הדין באותו עניין שתי קובלנות: האחת שמספרה 37/79והאחרת בתיק 23/80; משעמד הקובל על הטעות ועל הכפילות, ביקש לבטל את הקובלנה בתיק 23/80; זו בוטלה, והדיון נמשך בתיק האחר 37/79; טוען המערער, כי הוא כבר כפר בעובדות שבקובלנה 23/80, ועל-כן לא היה בית הדין רשאי לדון בתיק האחר באותו נושא, שמספרו קודם, משום שהוא סבר כי יידון התיק .23/80אמר על כך בית הדין המשמעתי הארצי את הדברים הבאים: "אין ממש בטענת המערער כי משום ביטול תיק בד"מ 23/80 אזי זכאי המערער בפני כל קובלנה זהה - דהיינו הקובלנה נשוא ערעור זה. ביטול תיק בד"מ 23/80 נעשה בנסיבות ברורות לחלוטין והוסבר היטב בהחלטה נשוא תיק זה ואין זה משריין את המערער בפני הקובלנה נשוא ערעור זה". אין צורך להרחיב את הדיבור, כי נכונה מסקנה זו, וכפי שנאמר בפתח פיסקה זו, אין ממש בערעור ויש לדחותו, מאחר שגם למה שנכתב בהודעת הערעור אין ממש. למיצער, לא חזר המערער בעל-פה על טענות סרק, וזה הדבר היחידי שניתן לומר לזכותו, לאחר שלא שעה לעצת סניגורו, שסבר, כי גם בשני ערעורים אלה מן הראוי כי יחזור בו המערער מן הערעורים ביחס להרשעה. .3אף שתמה ההתייחסות לעניין ההרשעות בכל הערעורים המאוחדים, לפחות באיזכור יש לציין את מהות ההרשעות, שנדונו באותן 11הפרשיות הנפרדות, שכולן משמשות נושא לערעורי הלשכה, הגורסת, כי בכל אחת מהן, ולא כל שכן בכולן יחד, מן הדין היה להוציא את המערער לצמיתות מחברות בלשכת עורכי הדין, כפי שאמנם נעשה בתיק המשמש נושא לעל"ע .13/84מאידך גיסא גורס בא-כוח המערער, כי לא רק ההוצאה מהלשכה בתיק המשמש נושא לעל"ע 13/84 מפליגה בחומרתה ואינה מחויבת המציאות, אלא גם העונשים האחרים, שנגזרו בכל אחת מהפרשיות הנפרדות, חמורים הם יתר על המידה, והרי בסיכום הכולל הושעה המערער בתיקים אלה מחברות בלשכת עורכי הדין למשך 6נים ו- 5חודשים, וזאת מלבד קנסות שונים ותשלום הוצאות, שהוטל עליו. לכאן שייכת עובדה נוספת: בגין הרשעות קודמות, מעבר לעניינים הנדונים כאן, נידון המערער בעבר לתקופות השעיה שונות, שגם הן מסתכמות בהשעיה ל- 8שנים ו- 5חודשים, כך שתקופת ההשעיה הכוללת היא ל- 15שנים, מלבד ההוצאה מהלשכה לצמיתות בעל"ע .13/84 בלי להיכנס לפרטי המעשים, בהם הורשע המערער, ולנסיבות, שהן חמורות כשלעצמן, המדובר הוא במשיכת שיקים ללא כיסוי ( 4תיקים); אימענה לתלונה בלשכה; אי-הופעה בבית-משפט ובבית-דין במסווה של מחלה; עיכוב ביצוע רישום מקרקעין במשך 5שנים; אי-החזרת פיקדון בו החזיק כנאמן; אי-החזרת כרטסת לעורך-דין ואי-תשלום עבורה; אי-העברת כספים על-פי הוראת לקוח; צד להסכם בלתי חוקי. .4למעשה מקובל הוא הן על עורך הדין הגלר מעם המערער והן על באכוח מהוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, כי במקרהו של המערער אין תועלת ומשמעות לבחון את העונשים הנפרדים, אשר הוטלו בכל תיק ותיק, ולראות כל עונשתואם את העבירה הספציפית שנדונה בו, אלא יש להשקיף על התמונה הכוללת, העולה לא רק מכל ההרשעות גם יחד אלא מהתנהגותו של המערער ומהצורה בה הוא מבצע את מקצוע עריכת הדין. גם אנו סבורים, כי אל לנו לדון בכל הרשעה בנפרד ואל לנו לבחון, אם אמנם בתיק מסוים לא נמדד בדיוק העונש הראוי לאותה עבירה, אילו הייתה זו עבירה בודדת ויחידה של עורך-דין שנכשל חד-פעמית. בעניינו של המערער עומדת לבחינה שאלה נרחבת בהרבה, היינו, אם ראוי הוא המערער לשמש היום, או ביום מהימים, במקצוע המכובד של עריכת-דין, הדורש מהמשמש בו לא רק ידע מקצועי ומקנה לו מעמד אלא מחייבו לנהוג ביושר, להתנהג ללא דופי, להקפיד על הוראות חוק ועל כללי אתיקה, לא לפגוע חלילה באמון של כל אלה הנזקקים לשירותיו, להעניק יחס הוגן לצד שכנגד ולבאים במגע עמו ועוד שורה של חבויות כקצין בית המשפט וכיוצא באלה. בבואנו להתייחס לעניין העונשים, שנגזרו למערער בתיקים שעליהם סבו הערעורים המאוחדים, ובעיקר לטענת בא-כוח הלשכה, כי אין המערער ראוי לימנות עם שורות עורכי הדין, מן הדין הוא להזכיר חלק מהרשעותיו הקודמות של המערער, אף זאת באיזכור בלבד ובלי להרחיב הפרטים: בפסקי הדין השונים אנו מוצאים את ההרשעות הבאות: אי-מתן דו"ח כספי ללקוח (על"ע 1/79); משלוח מכתב איום (על"ע 1/75, 3/75); אי-מילוי שליחות בהעברת דירה (על"ע 10/78, 11/78); הפרת הסכם ועיכוב כספי קונים (על"ע 1/81, 3/81); הפרת חובת נאמנות ללקוח ואי- מסירת דו"ח כספי (על"ע 7/81); אי-העברת כספי לקוח ומתן שיק ללא כיסוי (על"ע 14/81); פגיעה ברשם הוצאה לפועל וחבר למקצוע (על"ע 18/81); הפרת חובה לפעול לטובת לקוח בנאמנות (על"ע 1/82, 2). וזו רק רשימה חלקית של הרשעות בשנים האחרונות, כאשר בתיקים המונחים לפנינו הוגשו עוד פסקי-דין מרשיעים אחרים (ראה, למשל, פסקידין שבתיק, המוצגים בעל"ע 19/83 ובאחרים), כאשר רשימת מעלליו של המערער משתרעת על פני שנים רבות, עד כי אמר בית-משפט זה בעל"ע 1/82, 2הנ"ל: "אין ספק שהמערער הורשע פעמים רבות בגין שרשרת של מעשים שהעסיקו את מוסדות הלשכה במשך שנים רבות"; ובבד"א 30/82- 42אמר בית הדין המשמעתי הארצי מתוך ייאוש: "נראה כי הרשעותיו הרבות של נאשם זה, טרם למדוהו לקח, וספק אם ילמד אי פעם לקח". תקצר היריעה לצטט ולו חלק מהדברים שנאמרו על התנהגותו של המערער ועל מעשיו על-ידי הערכאות השונות, לפניהן באו ענייניו בסיטונות. אך לפלא הדבר: בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין ציינו אמנם בהכרעות הדין ובגזרי הדין שלהם את החומרה שבמעשיו של המערער, הנמשכים על פני שנים רבות, אך את המסקנות המתבקשות מכך לא הסיקו; טול למשל את גזר הדין, המשמש נושא לעל"ע 8/83: בית הדין המשמעתי המחוזי אמר בגזר הדין כדברים הבאים: "...ברור לנו כי אין הנאשם מתחרט; לא משום שאין רצונו להתחרט הוא מספיק נבון כדי לומר זאת, אם כי בקושי רב, אלא משום שיש לו צורת חשיבה שאינה מאפשרת לנו לראות בכך שינוי דרכיו; בהערכות על פסקי דין סופיים - כולל של בית משפט העליון, הסבריו להרשעות הקודמות, כ אלה משכנעים אותנו כי הנאשם אינו מבין פשר מעשיו וחומרתם - גם לאחר ההרשעות הרבות והשנים הרבות שחלפו...חיפשנו קרן אור בדברי הנאשם כדי להכריע לקולא אך למגינת ליבנו אנו משוכנעים כי הנאשם אינו מסוגל עקב צורת חשיבתו לפעול כעורך דין בהתאם לכללים ולנורמות בהם על עורכי דין לפעול." לאחר דברים אלה, ומשעוד הוזכרו בגזר הדין ההזדמנויות הרבות שניתנו למערער כשהוקל עמו, והוא לא ניצל את היד שהושטה לו ולא היטיב דרכיו, ניתן היה לצפות, כי גם תוסק המסקנה של הוצאת המערער מהלשכה לצמיתות, כפי שבית הדין עצמו סבר שראוי לעשות. אך שולם כאן מס שפתיים בלבד. מסתיים גזר הדין ואומר: "לכן, ומתוך רצון - יתכן ואפילו רצון יתר - שלא למצות את העונש מחד, אך מתוך הרגשת חובתנו כלפי הציבור מאידך, החלטנו להשעות את הנאשם מחברותו בלשכת עו"ד לתקופה של 30חודש בלבד". ואין זה עדיין סוף פסוק; הן המערער והן הוועד המחוזי ערערו על גזר- דין זה - וראה זה פלא: בית הדין משמעתי הארצי דחה את ערעור הוועד המחוז, קיבל את ערעור המערער והעמיד את ההשעיה על 6חודשים בלבד. ומוזרה ביותר היא ההנמקה הקצרה, שניתנה בזו הלשון: "קבלנו את הערעור בחלקו, הבאנו בחשבון את העובדה שהמערער נמצא כיום בתקופת השעיה ארוכה ומכוון שאין חפיפה בענשי בית הדין המשמעתי קצרנו את תקופת ההשעיה לששה חדשים כאמור". .5לא הייתי מתעכב סביב הנמקה זו, המוזרה כשלעצמה, אלמלא העובדה, כי גם מותבים אחרים של ערכאות השיפוט המשמעתי של לשכת עורכי הדין גילו עמדה דומה או זהה, אשר בעיניי מחטיאה את המטרה ועומדת בסתירה מוחלטת למדיניות הראויה בשיפוט המשמעתי. הנה בבד"א 36/82 (המשמש נושא על"ע 5/83) התברר ערעור הלשכה נגד עונש מפליג בקולתו, כשבגין הרשעה על מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין ועבירת משמעת על סעיף 61(3) לחוק נגזרה למערער השעיה לחודש אחד; גם כאן ציין בית הדין המשמעתי הארצי את הרשעותיו הקודמות המרובות של המערער, עד כי מאליו התבקשה המסקה, כי יתקבל ערעור הלשכה והעונש יוחמר. ואולם ההיפך מזה אירע: הערעור נדחה, וגם כאן אנו מוצאים הנמקה דומה לזו שבתיק הקודם: "אך במקרה דנן הוברר לנו כי כבר הוטלו על המשיב ענשי השעיה לתקופות ארוכות בגין עבירותיו הקודמות ודוקא עובדה זאת יכולה לשמש נמוק לבל נחמיר במקרה זה לגבי ארכה של תקופת ההשעיה". ובדומה לכך בבד"א 14/82- 17(המשמש נושא על"ע 2/84, 5) אנו קוראים: "אכן מסכת רחבה וממושכת של עבירות נזקפת לחובתו של המערער וקצר המצע מהשתרע על מנת לפרט את כל עבירותיו, המפוזרות על פני תקופה של שנים. יחד עם זאת, כמספר עבירותיו כן מספר הרשעותיו. והואיל ואין החוק מאפשר ענשים חופפים הצטברו כבר לחובתו של המערער בגין פסקי דין סופיים, השעיות העולות כדי למעלה משבע שנים. מן הראוי איפוא, כי מול החומרה המזדקרת מהרשעותיו המרובות נשקול לצד הקולא את תקופות ההשעיה המצטברות הארוכות שכבר נגזרו עליו עד כה." .6סבורים אנו כי אין להשלים עם מדיניות כזו, החוזרת על עצמה שוב ושוב על-ידי מותבים שונים של ערכאות השיפוט המשמעתי של לשכת עורכי הדין, והמובילה לתוצאה שאין הדעת סובלתה. על-פי מדיניות זו, כפי שעולה מהמובאות לעיל, יוצא, כי ככל שסורח עורך-דין יותר, עד כי קופת שרצים ארוכה מאחוריו והוא צבר כבר תקופות השעיה רבות בלי שלמד לקחו וממשיך בסורו עוד ועוד, לא רק כי אין מוצאות נגדו המסקנות המתבקשות, כי אין הוא ראוי לשמש בכהונת עורך-דין לצמיתות או כי תקופת ההשעיה תגדל באורח משמעותי לאחר כל עבירה נוספת, אלא ההשעיה בגין עבירות בעבר עוד משמשת שיקול לקולא שלא להגדיל משמעותית את ההשעיה. אין זאת אלא כתוצאה ממדיניות כזו, או לפחות בחלקה בגינה, המשיך המערער דנן במעשיו במשך שנים וצבר לחובתו הרשעות לעשרות והעסיק את הערכאות המשמעתיות וכן את בית המשפט הזה לרוב. אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה כמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלשכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. עלכן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר. .7בעניינו של המערער הסאה הוגדשה זה מכבר. גם כאשר לא החמירו עמו ביותר בעבר, והנה בהרשעותיו המרובות נצטברה השעיה כוללת ל- 15 שנים. ניתן רק לתמוה, כיצד רק ביום 10.6.84, בבד"א 18/83, הוחלט עלידי בית הדין המשמעתי הארצי להוציאו לשכת עורכי הדין, כאשר שום ענישה במשך שנים לא שימשה לו אזהרה מספקת ולא החזירה אותו למוטב. שמענו קשב רב את טיעונו של עורך הדין הגלר, שכאמור תיאר לפנינו את אישיותו של המערער על בעיותיו האישיות והרפואיות, ולא נמצא דבר שניתן לומר לזכותו של שולחו ולא נאמר. גם מר הגלר אינו סבור, שאין המערער ראוי לעונש משמעותי מבחינת ההשעיה; אך לדעתו ניתן להסתפק בהשעיה כוללת, על כל העבירות בהן הורשע, לתקופה של 8עד 10שנים, שגם היא תקופה ארוכה למדיי לגבי אדם שלא יוכל להתפרנס ממקצועו. לא נוכל לקבל טיעון זה. אכן ערים אנו לכל שנטען לפנינו, ואין אנו מקלים ראש לא בנסיבותיו האישיות של המערער ולא במצב בריאותו. אבל כל אלה חייבים לסגת מפני האינטרס הציבורי, הן של לשכת עורכי הדין, החייבת לשמור על מחנה נקי, והן של הציבור הרחב, הנזקק לשירותי עורכי הדין. המערער הוכיח במעשיו הנלוזים הרבים ובמשך תקופה ארוכה ביותר, כי אין הוא ראוי לשמש בכהונת עורך-דין, לא היום ולא בשום מועד בעתיד. על-כן יש לדחות ת כל ערעורי המערער, וממילא נשארת על כנה הוצאתו מלשכת עורכי הדין לצמיתות, כפי שהוחלט בבד"א שהוא נושא על"ע 13/84. מסקנה זו מייתרת הלכה למעשה את ההתייחסות לכל אחד מ- 11מערעורי הלשכה, שבכל אחד מהם ביקש הוועד המחוזי לקבל את הערעור ולצוות על אותה תוצאה. גם אלמלא דחיית הערעור 13/84מסקנתנו היא, שיש לקבל את ערערורי הלשכה בכל התיקים,ולאור משקלם המצטבר גם בהם מתחייבת אותה התוצאה, היינו הוצאת המערער לצמיתות מחברות בלשכת עורכי הדין בישראל. אין אנו רואים מקום לשנות את החיובים בתשלום הקנסות וההוצאות, בהם חויב המערער בערכאות השיפוט המשמעתי; אך בהתחשב במצבו של המערער, כפי שתואר לנו, אין אנו קובעים הוצאות לזכות הלשכה. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי. עורך דיןמשפט פליליהרשעהלשכת עורכי הדין