קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי שוטר מעבירת תנועה: בהתאם למצוות המחוקק, מודיע בית המשפט על זיכויו של הנאשם. עפ"י כתב האישום המקורי, הואשם הנאשם, שהוא שוטר במקצועו, בעבירות של אי קיום חובתו של עובר דרך וכניסה לצומת שלא בבטחה בכך שביום 14.11.99 באיזור התעשיה בנתיבות, התנגש בדופן השמאלי אחורי של רכב המעורב וכתוצאה מכך, נגרם נזק לשני כלי הרכב ונפגעו נוסעי הרכב המעורב. יש לציין כי כתב האישום המקורי אינו מפרט בדיוק מהו החוסר זהירות ו/או תשומת לב המספקת המיוחסת לנאשם, אינו מפרט מדוע לא היתה ביכולתו של הנאשם לעבור את הצומת בביטחה, ואפילו לא היה מצויין באיזה כיוון נכנס רכב המעורב לצומת. הנאשם כפר באשמה והתיק נדחה לשמיעת הוכחות ליום 4.7.01. בתחילת שלב ההוכחות ביקש התובע בעל פה (ללא מתן הודעה מראש לנאשם) לתקן את הוראות החיקוק שבכתב האישום כדי להוסיף עבירה נוספת של אי מתן זכות קדימה לרכב שבא מימין, בניגוד לתק' 64 (א) ל-ת"ת (הכוונה כנראה ל- תק' 64 (א) (1) ל-ת"ת). הבקשה נדחתה (ראה עמ' 1 לפרוטוקול), אבל, הותר תיקון לעובדות בכך שהוסף לעובדה 5 כי רכב המעורב "הגיע מימינו של הנאשם". (ראה עמ' 2). על פי סע' 85 ל-חסד"פ (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982, יכיל כתב האישום, בין השאר, "תיאור העובדות המהוות את העבירה, וציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם". ברור - איפוא - כי עובדות כתב האישום תוחמות את האשמה ומהוות את הבסיס לניהול המשפט. לכן, קיימת חשיבות מירבית שהעובדות יהיו ברורות, לא רק לבית המשפט אלא גם לנאשם על מנת שיידע כנגד מה עליו להתגונן, וכדי שיכול להכין את הגנתו כראוי. בענין זה, ראה דברי כב' השופט קדמי בספרו על "סדר הדין בפלילים" חלק שני (ספר ראשון) עמ' 580 - 581. אלא, עולה מעדותו של הבוחן (ע.ת. 1) כי הבוחן לא "הצליח" לקבוע או להגדיר באם הרכב המעורב הגיע לצומת מ-"כביש" או שמא מ-"חצרים" (ראה סע' 14 לדו"ח הבוחן ת/1). לשאלה זו יש חשיבות רבה מאחר ואם מדובר ב-"חצרים" אז תק' 64 (ב) מטילה חובת מתן זכות קדימה דווקא על נהג הרכב המעורב (ע.ת. 2) אבל אם מדובר ב-"כביש", אז, בהנחה שמדובר בצומת בלתי מתומרר, חלה על הנאשם החובה לתת זכות קדימה לרכב המגיע מימין, דהיינו לנהג של הרכב המעורב. אלא, בכך לא נגמרה הבעיה מאחר ומתברר מעדותו של הבוחן ומסמכים שהוגשו לבית המשפט מתיק החקירה (נ/1,נ/2 ו-נ/3), כי בעבר היה מוצב תמרור, כנראה ב-36 , דווקא בכיוון נסיעתו של נהג רכב המעורב. לא רק זה, אלא מסר ע.ת. 3 (נוסע ברכב המעורב) בהודעתו במשטרה, שהוגשה בהסכמה בתור עדותו הראשית (ת/8) , כי : "אני רוצה לציין שבמקום התאונה דיבר איתי אדם שהציג את עצמו כקצין משטרה וביקש לדעת למה לא עצרנו והוא אמר שלא עצרנו בשלט עצור. אני יודע וגם ראיתי שאין תמרור במקום". הבוחן גם העיד, ולמעשה אין מחלוקת כי בצד השני של הצומת בכיוון הנסיעה של נהג המעורב, הוצב עד היום זה תמרור המורה על מתן זכות קדימה, וכי לדעתו בדרך כלל נהוג להציב תמרורים בשני צידי הצומת (ראה עמ' 6). עוד הוסיף הבוחן כי עכשיו כן הוצב תמרור עצור בכיוון נסיעת הנהג המעורב. בחקירתו הנגדית, השיב הבוחן : "התעוררה בעיה איך להגדיר את הרחוב ללא מוצא ... התלבטתי אם מדובר בחצרים או לא, הענין הופנה הלאה... והוחלט שבית המשפט יחליט" (עמ' 5). עיון בדו"ח הבוחן (ת/1) מראה כי למעשה הסתיים החקירה של תאונה זו מבלי שהבוחן הגיע למסקנה מי מהנהגים אחראיים לגרימת התאונה. אין מחלוקת כי הבוחן משמש כעד מומחה מטעם המשטרה ועדותו בדרך כלל מהווה בסיס לגירסת התביעה. ראה דברי כב' השופט בשן בספרו על "חקר תאונות דרכים" : "בוחן המשטרה קובע בתום החקירה מי נושא באחריות לתאונה וכיצד יש לטפל במעורבים בה". לעניות דעתי, על הבוחן היתה מוטלת החובה להגיע למסקנה לגבי מהות או הגדרה הכביש ועל איזה נהג חלה חובת מתן זכות קדימה. לחילופין, בהתחשב כי קיים סימן שאלה לגבי חובת זכות קדימה, צריך היה להתייחס לשאלת החוסר זהירות מצד שני הנהגים, ללא קשר לזכות הקדימה. לאחר עיון בתמונות (ת/4 1-6) ובהתחשב בעדויות שהושמעו בקשר למהות הכביש, שממנו הגיע נהג המעורב לצומת, הנני קובע שלא מדובר ב-"חצרים" אלא ב- "כביש או רחוב" לכל דבר. מדובר בכביש רחב שאורכו כ- 700- 1,000 מ', כאשר בשני צידי הכביש מצויים מפעלים ובתי עסק שונים. העובדה שלא היה ידוע לבוחן מה השם של אותו כביש, אינה מעלה או מוריד לגבי מהות הכביש. תמיכה למסקנתי זו ניתן למצוא בכך שאכן הוכח שבמועד כלשהו לפני התאונה כן הוצב תמרור ב- 36 ביציאה מאותו כביש, קרי בכיוון נסיעת הרכב המעורב. במצב עניינים זה, אם אכן היה מוצב בעבר תמרור המורה על מתן זכות קדימה בכביש החוצה, איך אמור הנאשם המתקרב לצומת בכיוון הנגדי צריך לנחש שהתמרור הוסר ממקומו, מצב שכביכול הופך את חובת מתן זכות הקדימה מכתפי הנהג המעורב אל כתפי הנאשם או שמא עדיין תשאר חובת מתן זכות הקדימה מוטלת על כתפי נהג המעורב? אין בית המשפט רואה צורך להכריע בשאלה זו. עפ"י שיטת המשפט הנהוגה בארצינו, מחובת התביעה להציג עמדה ברורה לגבי גירסתה ולא יתכן מצב ש"הענין יובא לבית המשפט שהוא יכריע". בית המשפט אמור להכריע בסוף המשפט בין גירסת התביעה לבין גירסת הנאשם אבל לפני הגעתו למצב כזה, צריכה התביעה לקבוע מהי גירסתה. במצב שהבוחן אינו מסוגל לקבוע מהות הצומת ועל איזה נהג חלה חובת מתן זכות קדימה, חרף נסיונו ומקצועו, מה ניתן לדרוש מהנהג הפשוט?! למרות האמור לעיל, מסתמכת התביעה בסיכומיה על זכות הקדימה של רכב המעורב, אלא לא רק שעובדה זו אינה ברורה כאמור, היא גם אינה נתמכת ע"י עדות הבוחן. נותרת השאלה באם הובאו ראיות נוספות כדי להביא להרשעת הנאשם בעבירה של גרימת התאונה תוך חוסר תשומת לב לנעשה בדרך? אין מחלוקת כי בכיוון נסיעת הנאשם, עמדה משאית בצד ימין של הדרך לפני הצומת. אולם, משאית זו אינה מופיעה בתצלומים שצילם הבוחן, ובהעדר תרשים או אפילו סקיצה שנערך ע"י הבוחן, אין בית המשפט יכול לדעת מיקומה המדויק של המשאית ובאיזה אופן , אם בכלל, הגבילה בפועל את שדה הראייה לגבי שני הנהגים. למעשה, כל המעורבים העידו שלא הבחינו כלל ברכב השני עד לעצם קרות התאונה, עובדה זו אכן מעלה חשד לחוסר זהירות מצד שניהם אבל בהעדר ראיות מספיקות, לא ניתן להסתפק בעובדה זו כדי לקבוע את רשלנותו של הנאשם דווקא. נראה לי שבמצב עניינים זה, היה על הבוחן לתת המלצה מדויקת, שהתבססה על מצב שדה הראייה בצומת, עניין הגבלת שדה הראיה ע"י המשאית, אם בכלל, וכן אפשרות להבחין ברכב המעורב לפני ההגעה לצומת. יתכן ואחרי חקירה מעמיקה יותר, היה מגיע למסקנה כי חלה אחריות לתאונה על שני הנהגים יחד. יש גם להדגיש כי - למעשה - ההחלטה להאשים, דווקא, את הנאשם אינה מבוססת על מסקנה כלשהי של הבוחן. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי תאונה זו לא נחקרה עד תום, ועקב חקירה לקויה, נותר בלבי יותר מספק לגבי אשמתו של הנאשם, דבר זה מביא לזיכויו של הנאשם בדין בכל הקשור לאחריותו לגרימת התאונה.משטרהמשפט תעבורהעבירת תנועהזיכוי מעבירהשוטר