קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות נכה שגר בשטחים ביריחו: השופט יגאל פליטמן   1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בל 1039/01; השופט ארי תיבון ונציגת הציבור הגב' גיא), בו נדחתה תביעה שהוגשה על ידי אמו של המערער לתשלום קצבת נכות כללית עבור בנה (הוא המערער) הסובל מפיגור שכלי קשה. התביעה נדחתה מן הטעם, שאי כושרו של הבן להשתכר נגרם שלא בעת היותו תושב ישראל, שכן בהגיעו לגיל 18 הוא היה תושב השטחים (סעיף 196 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק)).   2. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כזאת:   א. המועד הרלבנטי לבחינת תושבות הבן והיותו לנכה על פי סעיף 196 (א) לחוק הינו עם מלאת לו 18 שנה ולענייננו שנת 1976 (הבן יליד 1958).   ב. עובדות המקרה ראויות להיקבע על פי הודעת אמו של המערער לחוקר המוסד מיום 6.1.92 (להלן - ההודעה).   ג. על פי אותה הודעה, השיבה האם לשאלה - מדוע תעודת הזהות שלה הינה "באיחוד משפחות", כי מאז מלחמת ששת הימים ועד 1978 התגוררה עם בנה בדירת חמיה ביריחו. לאחר מכן היא עברה לגור בבית אמה ברמאללה. מאוחר יותר בנה אחיה בית בכפר עקב בתחום מדינת ישראל והיא עברה לגור שם עם אחותה ואימה. כיוון שהיא נפקדה ביריחו אחרי מלחמת ששת הימים, היא פנתה לבית המשפט נשבעה שהיא גרה בירושלים והביאה חוזה שכירות ששכרה חדר בשכונת סעדיה שבעיר העתיקה שבירושלים. לאור זאת הונפקו לה ולבנה תעודות זהות ישראליות, למרות שלאמיתו של דבר בכל אותה תקופה היא המשיכה לגור ביריחו תוך שהיא מחזיקה את החדר בשכונת סעדיה.   ד. לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה, בקבעו שהמערער ואמו גרו ביריחו עד שנת 1978, קרי עד מלאות למערער 20 שנים לערך.   3. המערער ערער על פסק הדין; ובדיון בקדם הערעור בקשו הצדדים להכתיב לפרוטוקול טענותיהם שיחשבו לסיכומים בכתב מטעמם וכי פסק הדין ינתן על ידי המותב על סמך זאת וכל חומר התיק.   4. עיקר טיעונה של אם המערער היה, כי על פי חומר הראיות היה נכון לקבוע שבשנת 1976 היא ובנה היו תושבי ישראל, משהתגוררו בסעדיה.   באת כח המוסד טענה, כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא הנסמכות על האמור בהודעת האם לחוקר המוסד כמפורט לעיל.   5. לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים לא מצאנו מקום לסטות מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית ולפיכך דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין קמא בפסק דינו.   עם זאת לא נצא ידי חובת הנמקת הדין ללא ההדגשים הבאים:   א. העובדה כי הודעת אם המערער, שבית הדין קמא הסתמך עליה לדחיית התביעה לקצבת נכות כללית, נתנה על ידה, לשם בירור זכאותה לגימלת הבטחת הכנסה - אינה מעלה או מורידה מן הדברים המפורטים שנאמרו בה, באשר למגוריה עם בנה במועד הרלבנטי, שנת 1976.   ב. אם בתחילת ההודעה הזכירה האם באופן כללי את מקומות מגוריה, הרי שלאחר מכן בהמשך הודעתה, היא פירטה ספציפית היכן גרה מן התקופה שלפני מלחמת ששת הימים ועד מועד החקירה. דברים אלה לגבי מקומות המגורים, הוסחו לפי תומם בלא שהיתה להם נגיעה לעניין הזכאות מושא הליך זה. דווקא משום כך מתחזקת לגביהם החזקה, כי דברי אמת המה, אשר אין להתערב בקביעות בית הדין האזורי לגביהם.   ג. משכך הם הדברים בדין נדחתה התביעה ואף דין הערעור - להידחות.   6. סוף דבר - הערעור נדחה בזאת ללא צו להוצאות. שימת לב אמו של המערער מופנית לזכאותה להגיש תביעה לגימלת הבטחת הכנסה, עבור בנה.  נכותשטחי יהודה ושומרון