באנגליה התפתחה בפסיקה מגמה לראות סוג מסוים של חברות כשותפות או מעין-שותפות, להחיל עליהן את דרישות האמון הנדרשות ביחסים בין שותפים (ראה: סעיף 29 לפקודת השותפויות), ולפרקן מקום שהופר האמון הזה. ראשיתה של מגמה זו בפסק-הדין בעניין Re Yenidje Tobacco (1916) 2 Ch. 426, והיא גובשה לאחרונה בבית הלורדים בפרשת אברהימי (Ebrahimi v. Westbourne Galleris Ltd. (1973) (A.C. 360. בפסק-דין זה קבע בית הלורדים את המאפיינים, שעל-פיהם יהיה ניתן לראות בחברות מעין-שותפויות. נקבעו שלשה מאפיינים אלה: (1) שהחברה נוסדה או המשיכה לפעול על בסיס של יחס אישי שכרוך באמון הדדי; (2) שיש הסכם או קיימת הבנה, שכל החברים או חלקם ישתתפו בניהול החברה; (3) שהוטלה הגבלה על העברת המניות של החברים, כך שאם אובד האמון ביניהם, או שאחד מהם מודח מניהול החברה, אין בידו לממש את השקעתו בחברה. (ראה עוד: הולסבורי, מהדורה רביעית, כרך 7, סעיף 1000). הלכה זו נקלטה במשפט הארץ במספר פסקי-דין. בפסק-הדין בפרשת שטיבל (ע"א 161/76, פד"י ל"ב (1), 510), שם נקבע (בעמ' 515), ש"השוואת חברת מעטים או חברה משפחתית עם שותפות, כל עיקרה בהרמת המסך המשפטי שמעל לחברה על-מנת לחשוף את מהותה הכלכלית והעסקית הנכונה". אף משהושמעה בקרה להגדרתה של ההלכה כהרמת מסך ההתאגדות מעל לחברה (ראה: צ. כהן, בקיעים בעקרון אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה - העדפת המציאות הכלכלית על פני העיקרון המשפטי, עיוני משפט ח', 402, 424), לא ניתן לראות את השימוש בה אלא כהרמת מסך ההתאגדות. בחינת המציאות הכלכלית הפנימית בחברה ובחינת היחסים האמיתיים בין בעלי מניותיה מחייבות את הרמת מסך ההתאגדות. השימוש שנעשה בהלכה זו בארץ לא סויג רק למקרים של פירוק החברה. בפרשת הסס--לסלו (ע"א 283/62, פד"י י"ז, 758) הלך בית המשפט במגמה זו, וראה בחברה מעין-שותפות, שלא לצרכי פירוקה של החברה. שם נדונה כשרותה של החלטה למנות אחד מבעלי המניות כמנהל יחיד. לפסילת כשרותה של אותה החלטה, עשה בית המשפט השוואה בין היחסים הנדרשים בין בעלי מניות בחברה ובין היחסים שנדרשים בין שותפים בשותפות. וכך נקבע (בע' 764), ש"מן המפורסמות, כי יסודה של כל שותפות הינו אמון הדדי בין השותפים. מסיבה זו, יחסי השותפים בינם לבין עצמם מתוארים לעתים כיחסי נאמנות המחייבים כנות שלמה והתגלות מוחלטת... כאמור, המשיבה הראשונה הייתה בעלת מניות וחברה בחברה, ולכן חב לה המערער (שגם הוא היה בעל מניות בחברה) חובה אישית לנהוג כלפיה כנאמן". ההשוואה של חברה לשותפות אינה נעשית, דווקא, לשם פירוקה של החברה. היא נעשית מקום שדרושה בחינה של המציאות הכלכלית האמיתית בחברה ושל היחסים האמיתיים בין בעלי מניותיה. היא נעשית בסוג מסוים של חברות, שבהן היה או נדרש אמון הדדי בין בעלי המניות, שבהן בעלי המניות מכהנים כמנהלים ושבהן קבלו על עצמם החברים הגבלות בהעברת מניותיהם לאחרים. ההשוואה מחייבת להחיל על בעלי המניות את יחסי האמון שנדרשים בין שותפות בשותפות. היעדרם של יחסים כאלה או התערערותם מהווה הפרה של חובת האמון שנדרשה בין שותפים בשותפות ובין בעלי המניות בחברה.דיני חברותשותפות