מה הדין בסוגיית חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט ? מגמתו של המשפט היא לעמוד על האמת ולנסות באמצעות ההליך השיפוטי לחקור את האמת ולחשוף אותה. לפני יותר משלושים שנה כתב השופט ויתקון, כי "מן המפורסמות הוא שהיום מצמצמים את מקרי החיסוי עד כמה שאפשר..." (בג"צ 337/66 עזבון המנוח קליין פיטל נ' ועדת השומה שליד עירית חולון ואח', פ"ד כא(1), 69, 71). היום בתי המשפט נוטים עוד יותר לצמצם את החסיונות, במגמה קדימה לחשוף ככל האפשר, ראיות העשויות לסייע לחשיפת האמת כולה בפני בית-המשפט, כדי שישכיל להכריע בשאלות שהן באמת שבמחלוקת - מבלי שבעל דין יסתיר באמתחתו, מעיני בעל דינו ומבית המשפט, ראיות שיכול שיאירו את סבך המחלוקת. ביסוד החסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן עליהם (הנשיא ברק ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצנית הדסה עין כרם נ' ע' גלעד ואח', פ"ד מט(2), 516, 522 להלן - "עניין גלעד"). לפיכך, הכיר הדין הישראלי בחסיון מטעמים של בטחון המדינה ושלום הציבור לפי סעיפים 44 ו45- לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, חסיון עיתונאי (ב"ש 298/88 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב ואח', פ"ד מא(2), 337, 368) וחסיון בין עורך דין - לקוח, ובין היתר מסמכים שהוכנו כאמור תוך הליכים משפטיים או לקראת משפט. (ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד כט(1), 169, 171 וכן בע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי ואח', הנזכר בפסק דין גלעד בעמ' 522). טעם החסיון האמור הוא הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מחשש שהכנתו ותוכנו ייחשפו בפני יריבו, והכל כשהמסמך בן החסיון הוכן לא רק שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, אלא גם כאשר בזמן הכנתו היתה "הסתברות של ממש כי משפט יוגש בעתיד" (ענין גלעד הנ"ל בעמ' 523-522). הנשיא ברק ראה בפסק דינו בענין גלעד, שלא להחיל את החסיון על דין וחשבון של בדיקה פנימית שהוכן לבקשת מנהל בית החולים, אף אם בזמן הכנתו התקיים צפי להגשת תביעה משפטית, אך הכנתו לקראת משפט לא היתה מטרתו היחידה. לשון אחרת - לא זו היתה המטרה העיקרית או הדומיננטית להכנתו. לפיכך, נשלל החסיון מדו"חות של ביקורת רפואית פנימית, מטעמים של גילוי האמת, תוך העדפתה על שיקולי החסיון (ענין גלעד, שם, בעמ' 525). מה הדין בסוגיית חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט ? חשיבותה של השאלה הנוגעת להיקף החסיון שחל על מסמך שהוכן "לקראת משפט", בכלל, ועל מסמך שבשלב מסויים טוען החסיון יבקש להגישו בכלל ראיותיו - נעוצה בהתנגשות שבין העקרון שביסוד החסיון כאמור, לבין חובת הגילוי והעיון לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בשאלה אם החסיון יחול על מסמך כאמור, אף אם מחזיקו הטוען לחסיון מתעתד להגישו כראיה בכל שלב שהוא של המשפט, ומה הוא שלב הגילוי - נחלקו הדעות בבתי המשפט השונים. בעיקר בעניינים הנוגעים לקלטת וידאו, לדו"חות חקירה וכן דו"חות שמאי (הנשיא מנחם אילן בת"א (ת"א) 166/84 בן ארי נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם; השופט ד' חשין בבית משפט זה, בת"א 800/91 גולדשטיין אולג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, לא פורסם; השופט קלינג בע"מ 10561/91 אבי נתיב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס"מ נ"ג(3), 419, 426-425). הגישה הדוגלת בזכות העדפת "הגלוי" על "הנסתר" נעוצה בחשיפת האמת במשפט, בחינת "קלפים על השולחן", כפי שנקבע בענין: khan v. 545, A.L.R 3 (199) Armagaurd LTD,. השופט בערכאה הראשונה שם קבע כדלקמן: "... in recent years there has been a rapid move from the adversial 'cat and mouse' approach to litigation, to a much more open 'cards on the table' way of conductins cases, especially in personal injury claims" בית-המשפט לערעורים אימץ גישה זו (שם, עמ' 552), לאמור שהמשחק של "קלפים פתוחים" יחייב: "in a personal injury case for an order for non disclosure of a video film to be made" חיסיוןמסמכיםשאלות משפטיות