המשיב חזר בסיכומי טענותיו על עיקרי החלטת ועדת הערר. טענתו היא שהעירייה לא הראתה היכן נעוצה "טעות החישוב" שלה. להפך. לא היתה שום טעות. הווה אומר שהעיריה החליטה להתגבר על ההקפאה שבחוק ההסדרים על ידי הוספת שטחים שלא נכללו קודם לכן בחישובי הארנונה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טעות בחישוב ארנונה לבית מגורים: מנהל הארנונה של עירית הרצליה (להלן: "מנהל הארנונה") מערער על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עירית הרצליה (להלן: "ועדת הערר") אשר קיבלה, חלקית, את עררו של המשיב עו"ד X (להלן: "X") בענין חישוב דמי הארנונה שX נדרש לשלם.   נסיבות הערעור X מחזיק בבית מגורים ברח' וינגיט בהרצליה (להלן: "הנכס"). ביום 1.1.96 ערכה עירית הרצליה מדידת שטח של הנכס. המדידה העלתה ששטח הנכס הוא כ-245 מ"ר בעוד שלפי רישומי העיריה השטח הוא 144 מ"ר בלבד.   בעקבות תוצאות המדידה שלחה העיריה לX דרישת תשלום ארנונה לשנת 1996 המבוססת על שטח נכס של 245 מ"ר וכן דרישת תשלום מתוקנת לשנת 1995. X הגיש, ביוני 1996, השגה על חיוביו לפי הדרישות שלעיל, אולם מנהל הארנונה דחה, ביולי 1996, את ההשגה. ההשגה נסמכה על טענה שעירית הרצליה שינתה את שיטת חישוב השטח ובכך חרגה ממסגרת סמכותה לפי הדין. דחיית ההשגה נסמכה על כך שמדובר ב"טעות חישוב" ולא ב"שינוי שיטת חישוב" ולפיכך, דירושת החיוב החדשות הן בסמכות העיריה.   X הגיש באוגוסט 1998 ערר לוועדת הערר, וביום 22.1.02 החליטה ועדת הערר כי שטח של כ-58 מ"ר המהווה את מרתף הנכס הוא שטח שלא נכלל קודם לביצוע המדידה הנזכרת לעיל במסגרת שטח הדירה שיש לחייבו בארנונה ומכאן שדרישות החיוב החדשות מבוססות על "שיטת חישוב" שונה וחדשה. יתר השטח "המעודכן" נקבע להיות בר חיוב בארנונה ולגביו סברה הוועדה, שאי הכללתו בחיובים קודמים נבעה מ"טעות חישוב".   ביום 21.2.02, הגיש מנהל הארנונה את הערעור דנן.   תמצית טענות מנהל הארנונה תקנה 2[ב] לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) אומרת, בין היתר:   ”לצורך הטלת ארנונה כללית... ייראו את סך כל שטחו של נכס... כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה... זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה"   מכאן, הכל מסכימים, שמקום שטעתה העיריה במדידת שטח נכס לצורך חיובו בארנונה, מותרת היא בתיקון הטעות זולת מקום שמקור השוני במדידה הוא ב"שיטת חישוב" שונה.   מנהל הארנונה טוען כי בעניין הנכס לא הפעילה העיריה "שיטת חישוב" שונה, אלא מי שביצע את מדידת הנכס לצורך הרישומים המקוריים של העיריה טעה כנראה, במדידתו באופן שהמדידה הניבה תוצאה של שטח קטן בכ-100 מ"ר מן השטח האמיתי.   הטענה של שינוי ב"שיטת חישוב" מבוססת על שתי הנחות. הראשונה, היא ששטחו המלא האמיתי של הנכס היה ידוע לעיריה מעיקרה. השניה, היא שבשנת 1996 שינתה העיריה את מדיניותה והחליטה לכלול בחישוב שטחי נכס לצורך חיובי ארנונה גם מרתפים.   מנהל הארנונה טוען ששתי ההנחות הללו אין להן על מה שיסמכו וכל העניין כולו מקורו בשגגת חישוב המותרת בתיקון (ראה, רע"א 2987/91 ריינר נ' עירית ירושלים; ע"ש 935/91 בנק דיסקונט נ' מנהל הארנונה של עירית תל אביב).   חישובי סכומי החיוב בארנונה של עירית הרצליה נעשים, בהתאם לצווי הארנונה של העיריה ועל פי תקנות ההסדרים בדרך של: "בסכום המתקבל ממכפלת המטרים הרבועים של הנכס בסכום הארנונה למטר רבוע". זהו חישוב פשוט ששום שטח מוגדר איננו יוצא ממנו. אילו שינתה העיריה את שיטת החישוב היה צריך להיות לכך ביטוי בצווי הארנונה. אין ביטוי כזה.   ועדת הערר סמכה יתדותיה בפסק דין שניתן מפי השופטת הילה גרסטל בה"פ (ת"א) 1810/97 חרל"פ נ' עירית הרצליה. נסיבות העניין שם דומות להפליא לנסיבות הענין דנן. גם שם, בשנת 1995, בהרצליה, נערכה מדידה של שטח בית מגורים והסתבר פער של כ-100 מ"ר בין השטח הנמדד לבין השטח הרשום ברישומי העיריה. משהטילה העיריה חיובי ארנונה על פי השטח שנמדד, פנו בעלי הבית בהליך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופטת גרסטל, פסקה שהעובדה שהפער בין השטח המדוד לבין השטח הרשום הוא בדיוק כשטח מרתף הבית מוכיחה לכאורה, שאין מדובר ב"טעות מדידה" או "טעות חישוב", אלא ב"שיטה" שונה; שבראשונה לא סברה העיריה שיש לכלול את שטח המרתף בחישובי ארנונה ולאחר מכן חככה בדעתה ושינתה את גישתה. על כל פנים על העיריה היה להראות את ה"טעות", את מקורה ונסיבותיה. משלא עשתה כן, משמע שלא היתה טעות והפער בחיובים נובע משינוי גישת החיוב.   מנהל הארנונה טוען בערעורו כי ביני לביני כבר התברר בבית המשפט העליון ערעור על פסיקת השופטת גרסטל בעניין חרל"פ והנשיא ברק פסק שמשהוכח שהעיריה לא שינתה את צווי הארנונה שלה ולא קבעה בצו את הכללת המרתפים בחישובי הארנונה ומשהסתבר מתצהירו של מנהל הארנונה שלא שונתה כל מדיניות בתחום קביעת הארנונה, אין זאת אלא שחלה טעות של מדידה וטעות זו היא מעוות שניתן לתיקון ולפיכך מוצדקת היתה העיריה בדרישות החיובים שהותאמו למדידה החדשה.   עיקר טענות המשיב המשיב חזר בסיכומי טענותיו על עיקרי החלטת ועדת הערר. לוז טענתו הוא שהעיריה לא הראתה היכן נעוצה "טעות החישוב" שלה. להפך. לא היתה שום טעות. בשנת 1992 נחקק חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג - 1992. וכן הותקנו תקנות מכוחו. חוק זה קבע בין היתר הסדרי הקפאה של שיעורי הארנונה. כדי לעקוף את הסדרי ההקפאה החליטה העיריה לשנות את שיטת חישוב הארנונה וכפי שאישר מנהל הארנונה בישיבת ועדת הערר ביום 24.8.98, "בין 92 ל-93 חל שינוי בצו בהגדרת שטח דירה. בשנת 92 מרתפים נכללו" ובאת כוחו עו"ד יבור אמרה בפני ועדת הערר: "מה שאנחנו טוענים שכבר ערב ההקפאה המרתף נכלל בשטח הדירה".   הווה אומר שהעיריה החליטה להתגבר על ההקפאה שבחוק ההסדרים על ידי הוספת שטחים שלא נכללו קודם לכן בחישובי הארנונה.   לעניין פסק הדין של בית המשפט העליון בתיק חרל"פ השיב המשיב כי פסק דין חרל"פ מחוזי ניתן בהליך של המרצת פתיחה. בהליך כזה, מבוססות קביעות העובדה על תצהירים. אפשר ששם הצהיר מנהל הארנונה שלא חל שינוי במדיניות העיריה לעניין חישובי הארנונה. ובית המשפט העליון קיבל את הנתון העובדתי הזה. בענייננו, מדובר בהליך ערעור ולפי שאין תשתית עובדתית הנסמכת על ראיות, עדויות או תצהירים, לא ניתן לאמץ את פסק הדין של בית המשפט העליון ולהחילו על נסיבות ערעור זה.   הערעור - דיון והכרעה ערעור זה יש לקבל באופן חלקי, דהיינו, עלי לבטל את החלטת ועדת הערר ולהחזיר את הדיון אליה.   לעת הזאת, בעקבות פסק הדין בפרשת חרל"פ שניתן על ידי בית המשפט העליון, אין חולק כי מנהל הארנונה רשאי לתקן דרישת חיובי ארנונה שחלה בה "טעות חישוב" ואין הוא רשאי לתקן דרישה כזו על בסיס "שיטת חישוב" שונה.   מה שהוכח בפני ועדת הערר הוא שבראשית שנת 1996 נערכה מדידה של הנכס ונמצא שטחו האובייקטיבי. השטח האובייקטיבי הזה גדול מהשטח ששימש עד אז בסיס לחישובי הארנונה על הנכס. לא ברור, כל עיקר, על מה נסמך השטח ששימש לחישוב קודם לשנת 1996. האם היה זה רישום כלשהו ברישומי העיריה, האם היתר הבניה התייחס לשטח ששימש בסיס לחישובים או שמא נערכה בעבר מדידה כלשהי שתוצאתה היתה השטח ששימש לחישוב קודם לשנת 1996. אין בעניין זה ממצא בהחלטת ועדת הערר.   שאלה נוספת שעלתה בפני ועדת הערר היא שאלת שינוי המדיניות של העיריה. האם בשלב כלשהו החליטה העיריה לשנות מדיניות ולכלול את שטחי מרתפים בחישובי ארנונה.   בעניין זה, נשמעו בפני ועדת הערר הערות מנהל הארנונה שאמר "בין 92 ל-93 חל שינוי בצו בהגדרת שטח דירה. בשנת 92 מרתפים נכללו" ובאת כוחו אמרה: "קודם כל המרתפים מאז ומתמיד על פי הוראות צווי הארנונה נכללו בשטח הנכסים. חוקי ההקפאה מדברים משנה מסויימת, היה צורך להקפיא שיקפאו התעריפים ויעלו בשיעורים מסויימים. לפחות מאותה תקופה שהתעריפים הוקפאו המרתפים נכללו בשטחי הנכסים".   אין מדובר בעדויות תחת אזהרה ודברי עוה"ד ספק יכולים להחשב כעדות. יחד עם זה, כיוון שוועדת הערר היא גוף מעין שיפוטי מנהלי, אין היא מחוייבת בכללי הראיה וסדרי הדין הנוהגים בבתי משפט. היא יכולה לאסוף ראיותיה, כדרך שאוספים ראיות מנהליות. היא יכולה לסמוך על ממצא על דברים שאמרו הצדדים לדיונים בפניה; בין שזה מנהל הארנונה ובין שזה בא כוחו.   ועדת הערר לא התייחסה להערות הללו של מנהל הארנונה ובאת כוחו. ההערות משמיעות שקודם לחוק ההסדרים או ערב חוק ההסדרים היה שינוי מדיניות שכלל את המרתפו של בית מגורים בודד (או בית דו משפחתי שדינו כדין בית בודד) בחישובי הארנונה. אם כך, אזי צווי הארנונה שיצאו לאחר חוק ההסדרים לא שינו את מדיניות החישוב. ואם לא גבתה העיריה ביחס לנכס מסויים את הארנונה המגיעה ממנו בהתאם לשיטת החישוב הכוללת את המרתף, אין זו אלא טעות שיצאה מתחת ידי העיריה והיא רשאית לתקן אותה.   דא עקא שאין קביעה של ועדת הערר בהקשר זה. הוועדה לא דחתה, אף לא אישרה את דברי מנהל הארנונה או באת כוחו. במקום זה, דייקה הוועדה בנוסח צו הארנונה המתייחס לבית משותף כדי ללמוד ממנו שמרתף אינו כלול בחישובי ארנונה.   אינני סבור שניתן להקיש גזירה שווה בין חלקי בית משותף היוצאים מכלל חישובי הארנונה אל חלקים דומים בבית שאיננו בית משותף. אולי ניתן דווקא להקיש היקש שלילי. לאמור, אם ראה מתקין צווי הארנונה להוציא את מרתפו של בית משותף מן התחשיב, במפורש, הדבר משמיע שבבית שאיננו בית משותף לא יוצא המרתף מן החישוב.   כך או אחרת, אני סבור, שוועדת הערר צריכה להתייחס לאמרות שהשמיעו בפניה מנהל הארנונה ובאת כוחו. תקבע הוועדה שאין לה סיבה לדחות את האמרות הללו, ממילא יתבקש הצורך לאמץ את החלטת בית המשפט העליון בפרשת חרל"פ ולקבוע שלא חל שינוי מדיניות חישוב ולכן ממילא כל שאירע בעניין הנכס הוא "טעות בחישוב" שאותה רשאית היתה העיריה לתקן.   תדחה וועדת הערר את דברי מנהל הארנונה, ותקבע כממצא של עובדה שהעיריה שינתה את מדיניות החישוב לאחר חוק ההסדרים, יקשה על בית משפט להתערב בממצא כזה.   כיוון שאני רואה לנכון להחזיר את הדיון אל וועדת הערר, הייתי מבקש שזו תיתן דעתה, אם על בסיס הנתונים שהומצאו לפניה בדיונים הקודמים ואם על בסיס נתוני עובדה חדשים, לשאלה מהו המקור שעליו נסמכו חישובי הארנונה של העיריה לפני הבדיקה שנעשתה בשנת 1996. נראה לי, שאם יהיו בידי הוועדה ממצאי עובדה בנקודה זו יקל עליה לקבל החלטה.   לנוכח האמור לעיל, אני מבטל את הולטת ועדת הערר ומחזיר את הדיון אליה לשם קביעת ממצאי העובדה כאמור לעיל. אך מובן הוא שעל פי ממצאי העובדה תחזור ותיתן הוועדה החלטה בסוגיה שהובאה לפניה.   לנוכח התוצאה האמורה אין צו להוצאות.ארנונה