בית המשפט ציין כי הנוהג של קבלת העתק צילומי של ייפוי-כח או הסתמכות על מסמך שהועבר באמצעות פקס פסול, שכן עלול להקל על מי שמבקש להציג מסמך מזויף. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתמכות על ייפוי כוח לא מקורי: כללי התובע ייבא רכב מסחרי מסוג וולקסואגן קומבי שנת ייצור 1994 (להלן: הרכב) מגרמניה ביבוא אישי ולשם כך נסע לגרמניה בלוויית ניקולאי (להלן: ניקולאי). הרכב הגיע ארצה ביום 25.12.97 ובאותו יום אוחסן במחסני הערובה של נמל חיפה. ביום 9.2.97 כאשר פנה התובע למחסן עם אישור שחרור שניתן לו על ידי פקידה במחלקת יבוא אישי של המכס לאחר תשלום כל המסים התברר לו כי ביום 5.2.97 שוחרר הרכב לבקשת ניקולאי על ידי פקיד מיחידת הבודקים ויוצא מהארץ. התובע סבור כי שחרור הרכב על ידי שלטונות המכס נובע מרשלנות עובדיו. על כן הגיש תובענה זו לפיצוי בעד הנזק שנגרם לו עקב רשלנותם. תחילה הוגשה התובענה גם נגד רשות הנמלים והרכבות (להלן: רשות הנמלים) ברם במהלך הדיון נמחקה התובענה נגדה בהסכמה. העובדות במועד הרלוונטי לתובענה היה התובע עולה חדש והתגורר בקבוץ גדות שם עבד כפועל. לטענתו היה מעונין לרכוש רכב מסחרי על מנת לעסוק בהובלות ולהגדיל את הכנסתו. בשלהי שנת 1997 הכיר את ניקולאי, גם הוא עולה חדש שהתגורר בקבוץ מחניים הסמוך, אשר הציע לו סיוע ביבוא רכב ביבוא אישי מגרמניה. ביום 8.12.97 רכש התובע כרטיסי טיסה לגרמניה בעבור שניהם תמורת 2,037.57 ₪ (ראה נספח 1 לתצהיר ת/1) וביום 9.12.97 נסעו ליעדם. כן הפקיד התובע לטענתו פקדון בסך 5,200 ₪ בבנק עידוד בע"מ על מנת לשחרר את דרכונו של ניקולאי. לא הוצגה כל ראיה להוכחת תשלום זה. ביום 11.12.97 רכש התובע את הרכב בסלון למכוניות מסטפן ברטהאואר (להלן: סטפן) אותו הכיר באמצעות ניקולאי. לפי הנטען בכתב התביעה ולפי עדותו לפניי שילם התובע תמורת הרכב סך של 22,000 DM. לפי חוזה המכר שנחתם בגרמניה (נספח 5 לת/1) שילם התובע סך של 9,800 DM בלבד. לפי גרסת התובע, לבקשת סטפן אשר היה מעונין לשלם סכום מס מופחת בעד עסקת המכירה, נרשם בנספח 5 סכום נמוך משוויו האמיתי של הרכב. לא זו בלבד שהמדובר בעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב אלא שהיא נסתרת על ידי ראיות אחרות שהגיש התובע עצמו - נספח 5א ורשימון יבוא נספח 10. בנספח 5א, המתיימר להיות קבלה על תשלום בעד הרכב, קיימים נתונים הסותרים את תוכן נספח 5 בפרטים מהותיים, ובין היתר מספר הקילומטרים שנסע הרכב (83995 לעומת 117102 בנספח 5), מספר בעלים קודמים (אחד לעומת שניים לפי נספח 5), תאריך רכישתו הראשונה של הרכב (17.5.94 לעומת 1.10.93 לפי נספח 5), זהות המוכר (סוכן של חברת מרצדס בנץ לעומת סלון מכוניות), תאריך העסקה (27.11.97 לעומת 11.12.97 לפי נספח 5). בנוסף לכך אין בנספח 5א זהות הרוכש וגם המחיר ששולם אינו ברור די הצורך כי במסמך מחיקות ורישומים בכתב יד. כמו כן לפי הצהרת התובע ברשימון היבוא (נספח 10 לתצהיר ת/1) שווי הטובין (הרכב) היה 13,075 DM ולפי הצהרה זו גם הוערכו המסים החלים על העסקה בארץ. זאת ועוד, התובע לא הוכיח את הדין הגרמני ביחס למסים שמוכר רכב חייב לשלם. כמו כן חרף העובדה שלא היה קושי לזמן את סטפן (כתובתו ופרטיו המלאים היו ידועים לתובע, שגם העביר לו כספים מישראל לאחר שובו ארצה, ראה נספח 8 לת/1), ובכל מקרה לא הוכח קושי כזה, לא הוזמן למרות שיכול היה לשפוך אור הן בעניין מחיר העסקה והן בפרטיה המהותיים. המנעות זו פועלת לרעתו. למותר לציין כי התנהגות התובע מעידה על חוסר תום לב מצדו. מצד אחד טען בהליך דנן כי שילם 22,000 DM ואף הציג מסמך לפיו שולם בעד רכב מסוים (מן הסתם דומה לרכב דנן) סכום זה או דומה לו, כל זאת על מנת לזכות בפיצוי. מצד שני, הציג מסמכים לשלטונות המס ואף הצהיר על שווי רכב נמוך יותר לצורך הערכת שוויו ותשלום מסים נמוכים יותר. התנהגות זו לבדה מצדיקה להפחית מגובה הפיצוי אם ייקבע בהמשך כי הנתבעת התרשלה. אני קובעת אפוא כי שולם בעד הרכב סך של 9,800 DM שנכון למועד העסקה מגיע לסך של 19,453 ₪. הן התובע והן ניקולאי קבלו ייפוי-כח מסטפן על פיו התאפשר להם לנהוג ברכב ולהוציאו מגרמניה. השניים חצו את אירופה והגיעו לנמל פיראוס ביוון שם עלו עם הרכב על אניית "סימפוניה" של חברת כספי בע"מ. ביום 25.12.97 הגיעו עם הרכב לנמל חיפה. בהיותו עולה חדש היה התובע זכאי לפטור חלקי ממסים. לאחר הורדת הרכב בנמל חיפה פנה התובע למחלקת ייבוא אישי על מנת לטפל בשחרור הרכב. במקביל טפלה יחידת הבודקים במיון כלי הרכב שהגיעו באנייה. כלי הרכב של עולים חדשים ושיובאו ביבוא אישי הועברו למחסני הערובה עד לשחרורם לאחר תשלום מסים. כלי רכב פטורים ממס שוחררו. התובע פנה למחלקת יבוא אישי על מנת לטפל בשחרור הרכב. פקידת המחלקה העריכה את שווי הרכב וקבעה את גובה המס שעל התובע לשלם בסך 12,092 ₪. מאחר שלא היה ביכולתו לשלמו נותר הרכב מאוחסן במחסני נמל חיפה. במקביל ניגש ניקולאי ליחידת הבודקים שם הציג ייפוי-כח שקיבל לכאורה מסטפן. בפני הפקיד עמד מצהר הכניסה אשר הוכן על ידי סוכן האנייה בו נרשם שם התובע כבעלים. על פי הנוהל נרשם במצהר הכניסה שמו של מי שרכש את הכרטיס, שאינו בהכרח הבעלים של הרכב לפי הגדרת "בעל" בפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: פקודת המכס). על כן אם מציג הפונה ייפוי-כח המעיד כי הבעלות שלו ולא של מי שרכש את הכרטיס פועל הפקיד ביחידת הבודקים לשינוי שם הבעלים במצהר הכניסה באופן שתהא התאמה בין שם הבעלים בו לבין הבעלים לפי הגדרת פקודת המכס. על כן כאשר הציג ניקולאי ביום 25.12.97 ייפוי-כח שניתן לו על ידי סטפן (מוצג ת/2) תיקן הפקיד את הרישום במצהר הכניסה. ביום 5.2.98 שב ניקולאי ליחידת הבודקים, הציג שוב את ייפוי-הכח ופקיד המכס הורה על שחרור הרכב לצורך ייצוא מחדש. באותו יום יצא הרכב מהארץ. פקיד המכס העיד כי לאחר שהוצג לו מקור ייפוי-הכח צילם אותו והשאיר בתיקו העתק צילומי ממנו (ת/2). לאחר מכן כאשר שב ניקולאי יתכן כי צילם את הצילום שהיה בידיו או יתכן כי ניקולאי המציא לו העתק נוסף (חלופה אחרונה זו נראית סבירה יותר נוכח רישום פרטי הפקס ממקום עבודתו של ניקולאי באותה עת) ועל סמך מסמך זה הורה על שחרור הרכב, רשם עליו את החלטתו וגם מסר לניקולאי אישור המופנה למחסני הערובה (ראה מוצגים ת/3 ו-נ/3). לפי עדות הפקיד אין מניעה להציג העתק צילומי של ייפוי-כח לצורך יצוא רכב מחדש. לדבריו המדובר במצב תדיר לפיו נוהגים עולים חדשים לייצא את כלי הרכב כאשר לא עלה בידם להשיג את סכום הכסף הנדרש לתשלום המסים. ביום 9.2.98 לאחר תשלום המסים פנה התובע שוב לפקידה ממחלקת יבוא אישי במכס, ממנה קיבל הפנייה למחסני הערובה על מנת לשחרר את הרכב. אז התברר לו כי הרכב יוצא ואיננו. כתב התביעה בעקבות זאת הגיש התובע כאמור תובענה כספית נגד הנתבעת ונגד רשות הנמלים לפצותו על נזקיו הנובעים מרשלנות פקידי המכס ורשות הנמלים. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ביקש התובע למחוק את התובענה נגד רשות הנמלים וזו נמחקה בהסכמה. כעת תלויה ועומדת אפוא תובענת התובע נגד מדינת ישראל בלבד. בכתב התביעה נתבע סך של 97,185 ₪ המורכב מסך 55,329 ₪ (22,000 DM, מחיר הרכב לטענתו); סך 14,555 ₪ הוצאות נסיעה לגרמניה, שלו ושל ניקולאי; סך 3,261 ₪ אגרת רישוי הרכב; סך 1,540 ₪ אבדן ימי עבודה; 22,500 ₪ אבדן הכנסה בשל אי-שימוש ברכב. עוד טוען התובע כי יש לפצותו בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו וכן יש להצהיר כי זכויות העולה שלו תקפים. על עתירה אחרונה זו לא חזר בא כוחו בסיכומיו. האחריות הנוהג של קבלת העתק צילומי של ייפוי-כח או הסתמכות על מסמך שהועבר באמצעות פקס פסול, שכן עלול להקל על מי שמבקש להציג מסמך מזויף. בהתחשב בשוויים של כלי רכב גם לבעלים יש עניין למנוע אי-סדרים, כך שדרישה להציג ייפוי-כח מקורי אינה בלתי סבירה. מכל מקום, במקרה דנן בין אם הוצג מקור ובין אם הוצג העתק צילומי, היה בייפוי-הכח שהציג ניקולאי כדי לעורר חשד כי דבר מה אינו כשורה. עיון בייפוי-הכח שהוצג (ת/2 ו-ת/3) מראה כי המסמך אינו שלם, שכן חתימת המרשה (סטפן) לא אומתה על ידי הגוף המוסמך, לא הוטבעה חותמת ולא נחתם על ידי מי מטעמו. טופס ייפוי-כח ערוך בשלוש שפות - גרמנית, אנגלית וצרפתית - ותוכנו פשוט למדיי וכדי להבינו אין צורך בידיעת אחת השפות על בורייה. מה עוד שניתן לצפות מפקיד מכס כי יכיר מסמכים אלה ויהיה מודע לחשיבות ההקפדה על זיהוי נכון של בעלי הטובין. לא זו אף זו, משהופיע במצהר הכניסה כמו גם ברשימון היבוא שמו של התובע כבעלים של הרכב היה על הפקיד לוודא בטרם ישנה את הרישום במצהר הכניסה ויורה על יצוא הרכב מחדש כי מי שהתייצב בפניו הוא אכן הבעלים של הרכב. לא כל שכן נוכח הפגמים בייפוי-הכח עצמו. למותר לציין כי בדיקה זו לא היתה כרוכה בעבודה מרובה או בביצוע פעולות מסובכות, ודי היה בהקשת נתונים במחשב או בבירור טלפוני עם הפקיד המטפל במחלקה ליבוא אישי. משפעל פקיד יחידת הבודקים מבלי שנקט אמצעי זהירות מינימליים כדי לוודא את זהותו האמיתי של הבעלים התרשל. יצוא הרכב מחדש גרם נזק לתובע. על כן חייבת הנתבעת לפצותו. הנזק כפי שנקבע לעיל, שווי הרכב במועד הרלוונטי היה 9,800 DM ששוויים במטבע ישראלי הגיע באותה עת לסך של 19,453 ₪. כן שילם התובע סך של 2,037.57 ₪ למימון כרטיסי טיסה בעבורו ובעבור ניקולאי ושילם סך של 250 ₪ לחברת הספנות כדמי סוכן. יתר הנזקים הנטענים לא הוכחו, שכן התובע לא הביא ראיות בדבר הוצאות נוספות שהוציא, לא הוכיח הפסד שכר, לא הוכיח מה היו סיכוייו לעבוד בהובלות וממילא לא הוכיח הכנסה אפשרית. התובע צירף לתצהירו מסמך הנראה ככרטיס נסיעה באנייה ברם המסמך אינו ברור כלל ועיקר ואף אין לדעת באיזו מטבע נערך כך שלא ניתן לקבוע ממצאים על פיו. התובע לא הוכיח נזקים נוספים. התובע תבע גם פיצוי בגין נזק בלתי ממוני. אמנם נכון הדבר כי לא נקב בסכום וגם לא שילם אגרה בעד תביעה זו ברם משתבע סכום העולה על מה שייפסק בסופו של דבר אין מניעה לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה ובלבד שהוכח. לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגין נזק בלתי ממוני. גרסת התובע מעלה תהיות רבות המעמידים בספק את מעמדו כצד תמים בעסקה. בין היתר עצם התנהגותו בנוגע לשווי הרכב כאמור לעיל כמו גם מקור מימון העסקה נוכח היותו עולה חדש שהכנסתו - שכר מינימום - אפשרה בקושי את מחיית בני המשפחה. לגרסת התובע עזב ניקולאי את הארץ אולם לא הגיש ראיה בלתי תלויה להוכחת טענה זו. אף כי הכיר את בני משפחתו לא עשה דבר כדי לזמן את ניקולאי או בני משפחתו. המנעות זו פועלת לרעתו ואין אלא להסיק כי לו זומנו לעדות לא היה בעדותם כדי לתמוך בגרסתו. כמו כן יש מקום להפחית מהפיצוי בגין תרומת רשלנותו של התובע והתנהגות חסרת תום לב כאמור לעיל. התובע נסע לגרמניה עם ניקולאי אותו הכיר זמן קצר קודם לכן, ידע כי הופקד בידיו ייפוי-כח אשר אפשר לו לנהוג ברכב ובהגיעם לארץ אפשר לו לטפל באחסנת הרכב. כמו כן לפי עדותו הסתכסך עמו בסמוך לאחר שובם לארץ. חרף זאת, לא הודיע לפקידי המכס לבל יפעלו על סמך הוראות ניקולאי. בנסיבות אלו יש להפחית מהפיצוי 50% מסכום הנזק שהוכח. התובע זכאי אפוא לפיצוי מהנתבעת בסך 10,870 ₪ נכון ליום 25.12.97 אשר ישולם על ידה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד זה ועד התשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת שכר טרחת עורך דין בשיעור 10% מהסכום הפסוק ומע"מ ותשיב את אגרת תביעה באופן יחסי לסכום הפסוק. פרט לכך יישא כל צד בהוצאותיו. מסמכיםייפוי כוח