קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כאבי גב תחתון בצבא: פסק דין זה ניתן במסגרת שני התיקים אשר הובאו בפני הועדה ולאחר קבלת סיכומי הצדדים. המחלוקת היא באשר להחלטת קצין התגמולים מיום 20.5.07, אשר דחה לעורר את הבקשה להכרה בו כנכה על פי חוק הנכים, בגין כאבי גב תחתון ואת הקשר הסיבתי בין הפגיעה הנטענת לבין שירותו. לזאת נוספה תובענה באשר להחלטה מיום 15.9.05 אשר דחתה את תביעת המערער להכיר בו כנכה בגין הפרעת קצב הלב, שם נקבע כי הפרעות קצב הלב מהם סובל המערער, הינו פרפור פרוזדורי ללא קשר לתנאי השירות. התובענות אוחדו והדיון התקיים בשתי הפגימות. התשתית העובדתית המערער יליד 5.12.96 - התגייס למשטרה ביום 1.1.80. הוא פוטר מטעמי חוסר התאמה ביום 4.12.02 לאחר שירות בתפקידי סיור ובהמשך בחקירות במחוז ת"א ובמחוז ש"י. ביום 15.3.00 הושעה המערער בעקבות חקירת מח"ש, לחשד לביצוע עבירות של מירמה, הפרת אמונים ולקיחת שוחד. התיק שלו נסגור בשל חוסר ראיות, והועבר לבחינה משמעתית. בעקבות בג"ץ 5884/02 אותו הגיש העורר, הגיעו הצדדים להסדר, כי העורר יסיים את שירותו ביום 4.12.02 ותקופת השעייתו תוכר כנושאת זכות לגמלה. אין חולק כי ביום 22.12.96 בעקבות בדיקת סי.טי. נמצאה למערער פריצת דיסק (L5/S1). הועדה עיינה היטב במסמכים אשר הוגשו בפנייה, ולאחר שקלא וטריא ובדיקת כל הנתונים אשר הוצגו, הגיעה למסקנה כי דין הערר להדחות בשני "ראשי הנזק" אשר הופנו בפני קצין התגמולים - כאבי גב תחתון ובעיית לב. באשר לכאבי הגב התחתון- העורר ניסה לייחס לתנאי שירותו והישיבה הממושכת והלחץ הנפשי, את האירוע אשר הביא בסופו של דבר לכאבי גב תחתון. בעקבות זאת, מילא דוח פציעה ביום 1.3.97, והתייחס לאירוע (לא תאונתי) שקרה שנה שלמה קודם לכן, ביום 11.3.96: "ישבתי בגי'פ עם שוטרי מג"ב מאחוריי, הרגשתי כאבים חזקים בגב התחתון, ויותר מאוחר זה התפשט למפרק ירך רגל שמאל". התיאור דלעיל - אין בו כדי להצביע על אירוע אשר ארע באותו רגע, אלא, מתאר מצב אשר אליו נקלע העורר, בפעילות פשוטה ושגרתית. הפסיקה דרשה במסגרת פסק דין אביאן על מנת לבדוק את הקשר הסיבתי, לא רק את ההיבט הסובייקטיבי אשר יתכן וקיים במקרה דנן, אלא אירוע אובייקטיבי אשר יש להצביע עליו ככזה אשר יכול להביא לפגימה הנטענת. גם המסמכים אשר בהם עיינו בהמשך, כמו למשל, הפנייה לד"ר וייס, ביום 6.1.97, אין כל תזכורת לאירוע טראומטי, וכך גם מסמך מטעם ד"ר ש. אלמוג רופא מחוז צפון במשטרת ישראל, במסמך אשר הוצג בפני הועדה מיום 10.11.96. כפי שצויין ועלה בהמשך, ניסה העורר לשייך את הנזק אשר נגרם לו לנסיעה בדרך הררית. הועדה רואה בכך משום יצירת יש מאין שכן, חזקה על אדם במידה ומתחרש אירוע אשר יש בו כדי לגרום לנזק כלשהוא, וודאי זה יוזכר בהזדמנות הראשונה, ולא בשלב מאוחר יותר. לפיכך, מעבר לספק אשר בתיאור, הרי דילמה בעיננו אם אכן הארוע התרחש, מה עוד , שאין בידינו אינדיקציה נוספת אוביקטיבית היכולה לאושש טענה זו. ישבנו וחיפשנו גם במסגרת המסמכים הרפואיים והדוחות אשר ליוו את העורר, והטענות בדבר לחץ נפשי, אינן נראות לנו ככאלה אשר יש בהם כדי להצביע על אירוע המהווה טריגר להתפרצות כאבי גב. גם אם אדם מצוי בסיטואציה של לחץ נפשי, הרי, מן הראוי היה שיפרט אירוע אשר יהיה בו כדי להצדיק את אותו לחץ נפשי ותנאי שירות קשים, ואילו, בזמן השירות, וכנראה שסיבותיו של העורר איתו, לא עלתה כל טענה באשר לקושי פיזי, כך שכה שצויין בע"א (חיפה) 5017/07 כהן נ' קצין התגמולים : "לא ניתן להתעלם מהפער המשמעותי בנוגע לרישומים בכרטיסה הרפואי של המערער, בקשר לאמירות האמורות". אם אכן, בדבר פגימה עקב תנאי שירות, הסבירות נותנת שהתלונות תהיינה תכופות יותר. וחוות הדעת שהוגשה מטעם המערערת לא ניתן כל הסבר המבהיר את העדר התלונות". (הציטוט במקור). הועדה ציינה כי דוח פציעה מולא ביום 1.3.97 ואילו התיעוד הראשון לכאבי הגב הינו מחודש 11/96 זמן רב לאחר המועד של 11.3.96. מרחק רב של זמן לא התקבל על ידי בית המשפט כמוצדק והביא לניתוק הקשר הסיבתי. ראה ע"א 199/08 קצין תגמולים נ' ר.ס. ז"ל הרכב כב' השופטים גריל, גרשון, וילנר בפסק דין מיום 20.5.09. המסקנה של הועדה - אין במסמכים אשר הוצגו בפנינו כדי להכיר בגרימה או בהחמרה של הבעיה הגבית. לזאת יש להוסיף, את אשר נטען בתחילת סיכומיו של ב"כ המשיב, כי שעה שעסקינן בשירות ארוך טווח ובמיוחד האמירה שכאשר מדובר בתקופת שירות ארוכה, אין קיימת חזקה שתנאי השירות גרמו להופעת המחלה, אלא אם כן, הוכח אירוע חריג. אירוע חריג כזה, לא הוצג בפנינו, ואין צורך בפירוט יתר של הפסיקה, אשר ברורה מאליה, ומחזקת את הדברים אשר נטענו לעיל. הפגימה הלבבית- במסגרת התצהיר אשר הוגש על ידי המערער עסקינן באירוע אשר נטען שהתרחש בשנת 97 בו הבחין לראשונה כי כושרו הגופני ירד משמעותית, וזאת כאשר עלה במדרגות. צודק ב"כ המשיב כי אין מדובר באירוע ספציפי, לא בזמן ולא במקום. אין גם מדובר באירוע סטרסוגני אלא פעולה פשוטה של עליה במדרגות, אשר בוודאי אינה יכולה להצביע על טריגר אשר יש בו כדי לעורר חלילה אירוע לבבי. אין חולק כי העורר סובל מבעיה לבבית, אך זו התגלתה בבדיקת מאמץ שגרתית ולמעט בדיקה זו, אין כל אזכור במסמכים הרפואיים באשר לפגימה הלבבית והקשר לשירות המשטרתי. הכרעה בין חוות הדעת- מטעם קצין התגמולים הוגשו שתי חוות דעת על ידי פרופ' וולפין, אשר פסל אפשרות של קשר סיבתי בין כאבי הגב התחתון לבין השירות. כאשר עיקר דבריו, מופנים להפרשי הזמנים שבין הדוח אשר מולא לבין המועד אשר צויין על ידי העורר. ד"ר דניאל מטעם המערער - ציין כי התנהגות אנושית אשר יש בה רצון לטיפול עצמי, מנוחה, היו הסיבות אשר הביאו לכך כי לא התלונן באשר לכאביו. יתכן, ומדובר בהסבר אנושי, אך נראה כי אדם אשר סבר כי נגרם לו נזק, ואף טרח למלא דוח פציעה לא יכול היה להסתמך על כך כי התחשבות במערכת יש בה כדי להביאו להתנהלות המתוארת על ידי ד"ר דניאל. בהמשך - בחוות דעת משלימה מיום 26.4.09 קבע פרופ' וולפין, כי פריצות דיסק, עם התפתחות של כאבים מוקרנים לרגל, מלוות בהתקפים חוזרים של כאבים בצורה משמעותית המצריכים מעקב רפואי. טיפול בתרופות, פיזיוטרפיה, וחופשות מחלה - לכל אלה, אין רישום ולו יחיד במשך חצי שנה מאז הסיורים ב-DCO. לזאת הוסיף פרופ' וולפין כי תמוהה בעיניו הטענה בדבר הטיפול העצמי לאור העובדה כי לא היתה כל פנייה, לקבלת משככי כאבים או רישומים אשר יופיעו בכרטיס הרפואי בדבר כאבי גב, או חופשת מחלה בכל התקופה של מחצית השנה בין מרץ לנובמבר. משאלה פני הדברים, לא השתכנענו על ידי חוות הדעת של ד"ר דניאל כי רק הטיפול העצמי אם זה שהוביל לתוצאה של דברים לא באו לידי ביטוי ברישום, הסבריו של פרופ' וולפין מתיישבים יותר לטעמנו עם האסכולה הרפואית אשר הובאה גם מהספרות הרפואית, ולפיכך, העדפנו את חוות דעתו של פרופ' וולפין אשר שלל כל קשר סיבתי בין השירות ובין כאבי גב תחתון ופריצת דיסק. באשר לפגימה הלבבית - חוות הדעת של ד"ר ש. עמיקם הציגה כי בבדיקת מאמץ שגרתית אשר נערכה ביום 3.7.97 התגלתה אצל המערער תופעה של דופק מהיר SVT. ד"ר מליטיאנו אף הוסיף וציין כי הדופק המהיר התגלה לפני שהמערער עשה בדיקת מאמץ. מנגד, עמדה חוות דעת של ד"ר מ. בולוס אשר טען כי התקפי פרוזדורים קשורים להתקפי מתח נפשי, וטריגר פסיכו- סוציאלים, וכי הקושי בניהול מחקרים מהסוג הזה לטעמו מביאים לקשר של מצבו הלבבי בחלקו במקרה הנדון של המערער למתח זה. חוות הדעת אשר הוצגו בפני הועדה, הביאו את הועדה למסקנה כי המחלוקת שנפלה בין ש. עמיקם ובין ד"ר מ. בולוס. אנו סבורים כי ד"ר עמיקם, צודק בגרסתו, וההסבר כי הנטייה להתפתחות פרפור פרוזדורי היא נטייה מולדת קונטטציונאלית ואינה סיבוך של מחלת לב כלשהיא, ואין לה קשר סיבתי לשירות המשטרתי. עוד הוסיף ד"ר עמיקם לאחר שקיבל את חוות הדעת של ד"ר בולוס, וחוות דעת משלימה כי בניגוד לעמדת ד"ר בולוס אין קביעה כלשהיא המצביעה מתח נפשי הגורמת למחלה ולא קיימת בקרדיולוגיה המודרנית, אסכולה הגורסת קשר סיבתי בין גורמים פסיכו סוציאליים או מתח נפשי לבין גרימת מחלת Lone AF, מחלתו של התובע. לא נרחיב בציטוטים , אך נאמר כי בדיקת חוות הדעת כפי שנבחנה על ידינו, מצביעה על כך כי הסבריו של ד"ר עמיקם מבוססים היטב כפי הראיות שהוצגו בפנינו. לא נעלמה מעיננו הטענה של ב"כ המערער בדבר העובדה כי לא נערכה חקירה למערער ולפיכך, יש לקבל את דבריו, ככזה ראה וקדש. אמירה זו נבחנה בפסיקה ונדחתה הן על ידי מותב כב' השופט חרסונסקי בתיק 111/05 רבין נ' קצין התגמולים; וכן ע"א (חיפה) 1694/05 נ.כ. נ' קצין התגמולים; ע"א (חיפה) 2066/05 ס.א.ת. נ' קצין התגמולים ; ע"א (ירושלים) 3335/02 חבשוש נ' קצין התגמולים. בפסקי דין אלה נפסק מפורשות כי גם אי חקירה אין בה כדי לגרום לכך כי בית המשפט ובמקרה דנן, הועדה אינה חייבת לקבל את הדברים אשר נכתבים בתצהירים מבלי להפעיל את שיקול דעתה אם האמור הינו אמת ונכון, מה עוד שמעבר לתצהירים, עומדת מערכת שלמה של מסמכים וחוות דעת ומשנבחנו כל אלה, הגיעה הועדה למסקנה אשר הגיעה, גם אם היא בוודאי אינה נוחה למערער. כמו כן, לא נעלמה מעיננו הטענה שהמערער עצמו, לא סבל לכאורה מבעיה כלשהיא בטרם התפרצות בעיית הדיסק. אך, התשובה אשר ניתנה על ידי ב"כ המשיב, לדעתנו, נכונה היא, ואכן, הפסיקה הכירה מעבר להיבטים הרפואיים אשר מסבירים את הגורמים לפריצת דיסק. אולי אפילו מושכלות ראשונים, שחבלת גב ופריצות דיסק יכולות להיגרם מכל גורם שהוא חבלתי או כתוצאה ממחלה, ואנו ציפינו שבמקרה דנן, יוצבע על אירוע ספציפי אשר יהיה בו כדי ליתן תמיכה לטענה זו של המערער, ולא מצאנו. בשולי הדברים נציין לשבח את הסיכומים היפים של ב"כ העורר, אשר עשה מלאכתו נאמנה ונסמך על אסמכתאות רבות מבחינה משפטית, וזאת כמובן מגמה ברוכה, אך אמירה שיש בה כדי להשוות בין שני מומחים ויכולתם מן הראוי שתעשה בעדינות גם אם ב"כ העורר סובר את אשר סובר, איננו רואים כל הבדל בין המומחים, כל מומחה הינו טוב בפני הועדה כל עוד לא התגלה כי חלילה הוליך שולל את הועדה, או יצר יש מאין מבחינה רפואית, דברים שבוודאי לא ראינו אצל אף אחד מהמומחים אשר חוות דעתם עמדו בפנינו. העדפתנו נבעו משיקולים טהורים בלבד, ועל אף כי יתכן ומומחה מסויים הינו בעל השכלה מסויימת בתחום מסויים אין בה כדי לתת לי יתרון על המומחה האחר, שעה שחוות הדעת שניתנה על ידי המומחה מנגד, עומדת במבחן המציאות ובמבחן רופאי הועדה ואסכולות רפואיות אשר ידועות בעולם הרפואה. משאלה פני הדברים, צר לנו על המערער, אנו לפחות שקטים בליבנו כי יצא מהשירות כאשר מלוא זכויותיו בידיו. אנו מורים על דחיית הערר. בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. עמוד השדרהצבאקצין התגמוליםכאבי גב / בעיות גבשירות צבאי