קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד להגשת התנגדות לבקשה לאישור פסק בורר: ביום 28.12.94 ניתן ע"י הבורר מתי ויס פסק בוררות בסכסוך שבין עמרם שריקי לבין אפרים רביב. ביום 6.2.95הגיש רביב בקשה לביהמ"ש בתיק המ"פ 70/95 - לאשור פסק הבורר. ביום 14.2.95הגיש שריקי בקשה לביהמ"ש בתיק המרצה 5521/95 - לתקון פסק הבורר וכן לדחיית הפעלת הסנקציה שקבע הבורר על אי- ביצוע פסק הבורר. ביום 19.2.95הגיש שריקי לביהמ"ש בתיק המ"פ 91/95 - התנגדות לבקשה לאישור פסק הבורר שנתבקשה ע"י רביב. רביב טוען כי שריקי אחר את המועד להגשת ההתנגדות שכן חלפו למעלה מ- 45יום מעת מתן פסק הבוררות (ס' 27(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, להלן - החוק). שריקי טוען כי טרם חלפו 45הימים הקבועים בחוק מן הטעם ששריקי קבל את בקשת רביב לאשר את פסק הבורר - רק ביום 16.2.94, דהיינו - יומיים לאחר שהגיש בקשתו לביהמ"ש לתקן את פסק הבורר, וכי הגיש את התנגדותו לאישור פסק הבורר כבר ב-19.2.95, דהיינו - שלושה ימים מעת קבלת בקשת רביב לאשר את פסק הבורר. טענה נוספת של רביב היא כי אם היתה פנייה לבורר לפי ס' 22לחוק, הרי תקופת 45הימים מתחילה מיום שהבורר החליט או היה צריך להחליט בנושא הפנייה אליו (ס' 27(ב) לחוק). שריקי פנה לבורר ביום 9.1.95בטענה כי הבורר חרג מסמכותו עפ"י שטר הבוררות, וכי נפלה מלפני הבורר טעות סופר, או פליטת קולמוס, השמטה או טעות אחרת. ביום 31.1.95התקבלה תשובת הבורר (מיום 16.1.95) - שדחתה את בקשת שריקי לתיקון פסק הבורר, כך שטרם חלפו 45יום מיום קבלת תשובת הבורר ועד להגשת ההתנגדות לפסק הבורר. לענין הטענה הראשונה - ס' 27(א) לחוק קובע כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש... בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו....". סעיף 27(א) אינו קובע כי ההתנגדות צריכה להיות מוגשת 45יום מעת הגשת הבקשה לאישור פסק הבורר, אלא מיום מתן פסק הבורר אם זה הודע בנוכחות המבקש (כפי שהיה במקרה שלפנינו). טענת שריקי כי הגיש את הבקשה בתוך 45יום מעת קבלת בקשת רביב לאשר את פסק הבורר - הינה, איפוא, טענה שלא ממין הענין. לענין הטענה השניה - סעיף 22(א) קובע: "הבורר רשאי, על פי פניית בעל דין ולאחר שניתנה לבעלי הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק - הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1) נפלה בפסק טעות-סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2) הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; (3) אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית; (4) אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין. ס"ק (ב) של ס' 22דן בצורך לפנות לבורר תוך 30יום מיום מתן הפסק, וס"ק (ג) דן בחובת הבורר להחליט בבקשה תוך 30יום מיום שנמסרה לבעלי הדין האחרים הודעה עליה. במקרה הנדון עמדו הפונה והבורר בלוח המועדים של ס"ק (ב)(ג). ס"ק (ד) של ס' 22קובע כי ליקויים כאמור רשאי ביהמ"ש לתקן תוך כדי דיון בבקשה לאישור פסק בורר או לביטולו, אף אם לא היתה פנייה לבורר. עלינו לבחון, איפוא, אם פניית שריקי לבורר אכן היתה פנייה לפי ס' 22לחוק. פניית שריקי לבורר מיום 9.1.95(שנעשתה באמצעות עו"ד ריבון) (נספח ג' להמר' 5521/95) כוללת את טענת שריקי נגד הבורר על כך שהבורר חייב את שריקי לשלם לרביב אישית את מחצית סכום הנזק של 000, 100דולר, שרביב גרם לחברת שריון גרף בע"מ (להלן - החברה). כן טען שריקי בפנייה זו לבורר כי לא ניתנה לו במהלך הבוררות הזדמנות לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו. בס' 5(ב) לפנייתו מציין עו"ד ריבון: "אשר על כן טוען מרשי כי נפלה מלפני הבורר טעות סופר, או פליטת קולמוס, השמטה ו/או טעות אחרת בנושא הנדון", ובסעיף 6לפנייתו ביקש מהבורר "לתקן את הטעויות בפסק הבורר" - לפי ס' 22לחוק. דא עקא, שני הנושאים שבגינם ביקש שריקי מהבורר לתקן את פסק הבורר - אינם ממין הנושאים שבורר רשאי לתקן את פסקו לגביהם לפי ס' 22לחוק. שריקי ביקש מהבורר שינוי עקרוני של ההחלטה, לאמור - פסיקה כי הסכום של 000, 100$ ישולם ע"י רביב לחברה ולא לשריקי אישית; כי רביב ישלם לחברה את מלוא הסכום של 000, 100$ ולא רק את מחציתו; וטענה כי הבורר לא נתן לשריקי הזדמנות לטעון כל טענותיו ולהביא כל ראיותיו בפני הבורר. אלו טענות יפות לצורך בקשה לביטול פסק הבורר, אך אינן נכללות בגדר עילות שבגינן ניתן לפנות לבורר לתיקון פסקו עפ"י ס' 22לחוק. אי לזאת לא חל במקרה שלפנינו ס' 27(ב) לחוק הקובע כי אם "היתה פנייה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפנייה". השאלה היחידה היא, איפוא, אם יש הצדקה להאריך את התקופה של 45יום. שריקי טוען כי הבורר קבע כי רביב גרם לחברה נזק בסכום של 000, 100דולר, וע"כ היה על הבורר לקבוע כי רביב יפצה את החברה בסכום של 000, 100דולר. במקום לעשות כן, קבע הבורר כי רביב יפצה את שריקי, שהוא בעל % 50ממניות החברה - במחצית סכום הנזק שרביב גרם לחברה, דהיינו - בסכום של 000, 50דולר. יצוין כי רביב עצמו היה בעל % 25ממניות החברה בלבד, ו-% 25הנותרים שייכים לאחד אלי ברוט - שלא היה צד לבוררות. שריקי טוען כי יש להבחין בין האישיות המשפטית שהיא החברה - לה גרם רביב את הנזק, לבין האישיות המשפטית של כל אחד מבעלי מניותיה, וע"כ טעה הבורר כשקבע כי על רביב לשלם לשריקי את מחצית סכום הנזק שגרם לחברה, רק מן הטעם ששריקי הוא בעלים של מחיצת ממניות החברה. אין כל ספק כי בפסיקתו זו טעה הבורר טעות מהותית. כבר בהסכם הבוררות, (ס' 7), הוסכם בין שריקי לרביב כי בסוף תהליך הבוררות יעביר רביב את כל מניותיו בחברה לידי שריקי - בסכום שייקבע ע"י הבורר. ברור, איפוא, כי בתום הליך הבוררות - ייצא רביב מהחברה ולא יהיה לו כל ענין בחובות ובזכויות של החברה. בס' 2להסכם הבוררות נקבע כי הצדדים יגישו תביעותיהם לבורר ושריקי אכן עשה כן (ראה נספח ג' לסיכומים מטעמו). בתביעתו זו מבהיר שריקי וחוזר ומבהיר כי רביב גרם בהתנהגותו נזק לחברה. הבורר אכן קיבל את טענת שריקי כי רביב גרם נזק בסך 000, 100דולר לחברה, (וזאת נוכח הודאתו בכתב של רביב במסמך 10), אלא שהבורר לא הסיק את המסקנה המשפטית הנכונה מקביעתו זו, וקבע כי על רביב לשלם לשריקי את מחצית סכום הנזק, "כחלקו היחסי בחברה" (ראה עמ' 2פיסקה שניה של פסק הבורר). נראה כי הבורר, שככל הנראה הוא חסר השכלה משפטית, לא השכיל להבחין כי אישיותה המשפטית של החברה שונה מזו של כל אחד מבעלי מניותיה. אין צורך להרבות במלים כדי לקבוע כי אם אדם כלשהו חייב כסף לחברה, אינו יוצא ידי חובתו כלפי החברה אם הוא משלם חוב זה למי מבעלי מניותיה. כלל זה חל גם על בעל מניות החב חוב לחברה. יתרה מזו - אם הבורר סבר כי דין החזר חוב לבעלי המניות כדין החזר החוב לחברה, וקבע כי על רביב לשלם את חובו לחברה ע"י כך שישלם לשריקי את מחצית החוב משום ששריקי מחזיק במחצית ממניות החברה, הרי בהשארת מחצית החוב הנותרת בידי רביב - נתן הבורר לרביב % 25מחובו לחברה, שללא כל ספק אינם מגיעים לו, שכן רביב החזיק רק % 25ממניות החברה. בכך לא זו בלבד שהבורר העשיר את רביב בסכום נכבד שלא כדין, אלא גרע מחלקו של בעל המניות השלישי בחברה סכום השווה ל- 25אחוז מהחוב, דהיינו - 000, 25דולר. נראה כי טעות זו של הבורר נבעה מכך שהבוררות בפניו היתה בין שריקי לבין רביב, וע"כ התעלם הבורר מבעל המניות השלישי, וכן התעלם מהחברה, שהיא גוף משפטי נפרד. השארת פסק הבורר על כנו תביא נזק לכל המעורבים - לשריקי, לרביב, לחברה, ולבעל המניות השלישי בחברה מהטעמים הבאים: א. מאחר שאין מחלוקת כי רביב גרם נזק לחברה, הרי תשלום 000, 50דולר לשריקי עפ"י פסק הבורר, אינו פוטר את רביב מלשלם את חובו לחברה שלא היתה צד לבוררות, אם וכאשר החברה תתבע אותו על הנזק שגרם לה. התוצאה תהיה, איפוא, כי רביב יצטרך לשלם פעמיים! ב. מאחר ששריקי טוען כי רביב גרם בהתנהגותו נזק לחברה (טענה שנתקבלה ע"י הבורר) - הרי אין מקום ששריקי יקבל לידיו אישית כספים השייכים לחברה, ואילו פסק הבורר קובע כי מחצית סכום הנזק שגרם רביב לחברה - ישולמו לשריקי אישית. ג. בעל המניות השלישי יישאר ללא כל פיצוי, בעוד שעפ"י פסק הבורר חלקו נשאר בידי רביב שאינו זכאי לו. ד. בהנחה שהתשלום עפ"י פסק הבורר סוגר את תביעת הנזק שרביב גרם לחברה הרי החברה תשאר ללא כל פיצוי, בעוד שהבורר פסק כי רביב גרם לחברה נזק בסך 000, 100דולר. אם החברה תמצא לנכון לתבוע את רביב על הנזק שגרם לה - תמצא עצמה מעורבת בטענת רביב כי כבר נתן פיצויים על פי פסק הבוררות בגין אותו נזק. לשון אחרת - אם טעותו המשפטית של הבורר תקבל אישורו של ביהמ"ש, הרי היא עלולה להכניס את כל הגורמים המעורבים בנושא (ולא רק את אלו המעורבים בבוררות) לסחרור, לתביעות משפטיות, להוצאות כפולות, שעדיף לא להכנס אליהם כלל. מכל הטעמים האמורים נראה לי כי יש הצדקה לתת לשריקי ארכה מעבר ל- 45יום להגשת ההתנגדות לפסק הבורר, כדי למנוע אישור פסק בורר מוטעה מבחינה משפטית, שיש לו השלכות לווי קשות על כל המעורבים. אני נותנת, איפוא, לשריקי ארכה להגשת ההתנגדות לפסק הבורר - עד ליום בו ההתנגדות הוגשה בפועל. בהתחשב בטעותו המשפטית של הבורר שקבע כי חובו של רביב לחברה ייפרע בכך שמחציתו תשולם לידי שריקי אישית - אני מקבלת את ההתנגדות לאישור פסק הבורר, ודוחה את הבקשה לאישור פסק הבורר. יישוב סכסוכיםבורר