קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר על החזקת סכין למטרה בלתי כשרה: זהו ערר על החלטת בית משפט השלום בצפת (סגן הנשיא, כב' השופט סאיב דבור) שניתנה ביום 13/2/2011 בתיק מעצר מ"ת 8093-02-11 ולפיה, קיבל ביהמ"ש את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו בת.פ. 8808-02-11. האישומים 1. עפ"י כתב האישום שהמדינה (להלן: "המאשימה" או "המשיבה"), הגישה נגד העורר, (להלן: "העורר" או "הנאשם") ואשר במסגרתו הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים, מיוחס למשיב ביצוע עבירות של החזקת סכין למטרה בלתי כשרה, עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 + 335 (א) (1) לחוק העונשין, ותקיפה הגורמת חבלה ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. 2. עפ"י המתואר בעובדות כתב האישום, ביום 29/1/2011, בשעה 02:10 או סמוך לכך, ביער כפר עכברה החזיק העורר בסכין מחוץ לתחום ביתו למטרה בלתי כשרה. באותה עת ובאותו מקום, דקר העורר, באמצעות הסכין שהחזיק, את מוחמד רדא (להלן: "המתלונן"), בראשו וגרם לו לפצע באורך 20 ס"מ קווי מעל אוזן ימין. בעקבות כך, נזקק המתלונן לטיפול רפואי בבית חולים זיו בצפת, שם נתפר הפצע. בהמשך, רדף העורר אחרי המתלונן תוך שהוא צועק כלפיו כי הוא מכפר אבו סנאן ואין לו מה לעשות בעכברה ומאיים עליו אם יחזור לעכברה הוא יזיין את אמא שלו, כל זאת בכוונה להפחידו ולהקניטו. בהמשך, תקף המשיב שלא כדין את חאגב יאסר (להלן: "יאסר"), בכך שדחף אותו עם ידיו, הפילו ארצה. כתוצאה מכך נגרם למתלונן פצע בראשו מצד שמאל ללא דימום פעיל, שבעקבותיו נזקק יאסר לטיפול רפואי בבית חולים זיו שם נתפר פצעו. הבקשה למעצר עד תום ההליכים 3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המאשימה, בקשה למעצר הנאשם עד תום ההליכים, בה טענה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. בעניין זה הפנתה המאשימה להודעותיהם במשטרה של עדי התביעה: המתלונן מוחמד רדא, יאסר, לעימות בין המתלונן מוחמד רדא לעורר ולתיעוד רפואי. עוד טענה המאשימה כי מתקיימת נגד המשיב עילת מעצר עקב מסוכנות לבטחון הציבור, בהתאם לסעיף 21 (א) (1) (א) (ב) (ג) (4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). בבקשה למעצר הפנתה המאשימה לעברו הפלילי של העורר ולהרשעותיו, ובין אלה הרשעות בעבירות אלימות, ולמאסר המותנה התלוי ועומד נגד העורר, וטענה כי יש בכך כדי להצביע על מסוכנותו של העורר לביטחון הציבור. 4. בדיון שהתקיים בבקשת המעצר חזרה ב"כ המשיבה על הנטען בבקשה בעניין קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, ועל קיומה של עילת מעצר בשל מסוכנות העורר לבטחון הציבור, עליה מעידים המעשים החמורים המיוחסים לו עפ"י כתב האישום והרשעותיו הקודמות. באשר לחלופת מעצר, טענה ב"כ המשיבה כי נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר והרשעותיו הקודמות של העורר, הרי שאין בחלופת המעצר שהוצעה כדי להפיג את החשש ממסוכנותו של העורר לבטחון הציבור. 5. מנגד טען ב"כ העורר בעיקר לעניין הראיות, לטענתו, הראיות שבידי המשיבה אינן מגיעות לכדי ראיות לכאורה טובות להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, ועל כן אין מקום למעצר העורר. ב"כ העורר טען לסתירות רבות הקיימות בעדויות עדי התביעה, עד כדי כרסום בראיות כראיות לכאורה, ולחלופין בעוצמתן של הראיות עד כדי שאינם מצדיקים מעצר עד תום ההליכים. לחלופין, טען הסנגור בפני בימ"ש השלום כי ככל שימצא ביהמ"ש כי מתקיימת עילת מעצר וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות, הרי שיש מקום להורות על שחרור המבקש לחלופת מעצר. הסנגור הציע כחלופה למעצר, מעצר בית בכפר גוש חלב תחת פיקוחו של משמורן. החלטת בית משפט השלום 6. בית משפט השלום בהחלטה ארוכה ומנומקת היטב, קבע כי מתקיימת עילת מעצר עד תום ההליכים כנגד העורר, מכח סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים בשל מסוכנות העורר לבטחון הציבור, מסוכנות עליה מעידים המעשים המיוחסים לעורר עפ"י כתב האישום, הרשעותיו הקודמות הרבות של העורר, לרבות בעבירות אלימות ובעובדה שמאסר על תנאי בר הפעלה של 10 חודשים התלוי ועומד נגדו לא הרתיעו את העורר מלשוב לסורו. באשר לראיות לכאורה, ביהמ"ש מצא כי הראיות שבידי המשיבה עולים לכדי ראיות לכאורה, כפי שדיבור זה הוגדר ע"י ביהמ"ש העליון בפרשת זאדה (ב"ש 8087/95 זאדה נגד מדינת ישראל פ"ד נ (2) 133, 147 (1996) ). בימ"ש השלום הצביע על הודעתו של המתלונן מוחמד רדא מיום 31/1/2011 שם תיאר המתלונן כיצד פצע אותו העורר בראשו באמצעות סכין. כן ציין בימ"ש קמא את עדותו במשטרה מיום 31/1/2011, של תייסיר חאגב אסדי, שמסר כי כששאל מי עשה את זה לרדא אמר העורר: "אני חתכתי אותו ואם ישאר בכפר אני יהרוג אותו". ביהמ"ש הפנה גם להודעתו במשטרה של עד התביעה יאסר, מיום 31/1/2011 שגם הוא מסר כי העורר אמר בפניו כי היה זה הוא שפצע את המתלונן רדא. באשר לסתירות בעדויות עליהם הצביע ב"כ העורר, הזכיר ביהמ"ש קמא, ובצדק, כי בשלב של מעצר, ביהמ"ש אינו בוחן שאלות מהימנות הראיות, ובדיקתו מתמצאת בשאלה האם הראיות שבידי התביעה מעמידות סיכוי סביר להרשעה בבוא העת. לבסוף, פנה ביהמ"ש קמא והזכיר את פסיקת ביהמ"ש העליון לפיה במקרים של שימוש בסכין הכלל הוא מעצר עד תום ההליכים ורק במקרים חריגים ניתן לעשות שימוש בחלופת מעצר (בש"פ 139/10 מדינת ישראל נגד אדיר מנור ובש"פ 5379/06 מלסה נגד מדינת ישראל). בעניינו של העורר, לא מצא בימ"ש השלום כי מתקיימים חריגים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר, יקבע כי, נסיבותיו האישיות של הנאשם, דהיינו עברו הפלילים, מצביעות על כך שלא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר ע"י חלופת מעצר. כאמור, בימ"ש השלום הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפנינו. 7. רובן ככולן של טענות העורר, הן אלה שפורטו בכתב הערר והן אלה שנטענו ע"י ב"כ העורר בפני ביהמ"ש, הינן בשאלת הראיות לכאורה. ב"כ העורר הודיע כי אינו חולק על כך כי העבירות והמעשים כפי שהם מיוחסים לעורר עפ"י כתב האישום מקימים עילת מעצר בשל מסוכנות לבטחון הציבור, אולם לטענתו, בראיות שבידי המשיבה קיימות סתירות מהותיות עד כדי שראיות אלה אינן מקיימות את הדרישה של ראיות לכאורה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. לחלופין, עוצמתן של הראיות מצדיקה שחרור העורר. הסנגור טען באריכות רבה בעניין הסתירות שבין עדויותיהם במשטרה של עדי התביעה, כך התייחס לעדותו של יאסר מיום 29/1/2011, שם מסר: "ראיתי את עבדאללה מולי פתאום בא בהפתעה ונתן לי מכה עם הסכין בראש", לעומת זה, קודם לכן ולפני שנפגש עם קרוב משפחתו, מסר לרופא שטיפל בו (כפי שנרשם הדבר בגליון חדר מיון מיום 29/1/2011) שאינו זוכר טוב ממה קיבל את המכה ועוד סתירות בעניין סוג הכלי בו היכה אותו העורר ועוד סתירות כהנה וכהנה. עוד טען ב"כ העורר לסתירות בעדויות של המתלונן רדא ולעדויות שסותרות את גרסת רדא, ולגבי זהותו של מי שתקף את רדא. מצד שני הצביע על הראיות התומכות בגירסת העורר המכחיש את המעשים המיוחסים לו. אינני רואה צורך לפרט את הסתירות להן טען ב"כ העורר, אציין כבר עתה כי אף שב"כ העורר מציין בערר כי הוא ער להלכה הפסוקה לפיה ביהמ"ש אינו בוחן בשלב של דיון במעצר עד תום ההליכים את הראיות במבחן של מהימנות, מה שהוא מבקש הלכה למעשה מביהמ"ש הוא כן לדון ולהתייחס לשאלות מהימנות ולשאלות של משקל הראיות, ועל כך מבסס את טענתו לפיה יש בסתירות כדי להביא למסקנה כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה טובות להרשעת העורר. לגישתו של ב"כ העורר, המדובר בסתירות ופריכות מהותיות עד כדי שניתן לומר כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים ולחלופין עוצמתן של ראיות אלה פחותה עד שהדבר מצדיק שחרור לחלופת מעצר. בנוסף טען ב"כ העורר כי אירע מחדל חמור בחקירה בכך שלא נערך לעורר מסדר זיהוי לפני עריכת העימות בינו לבין המתלונן רדא, דבר שהתחייב לאור טענתו של העורר כי אינו מכיר את רדא. 8. מנגד, טענה ב"כ המשיבה כי המדובר בהחלטה מפורטת ומנומקת שניתנה לאחר שביהמ"ש שקל את טענות הסנגור ומצא כי מתקיימת עילת מעצר נגד העורר וכן קיימות ראיות לכאורה טובות. כמו כן בחן ביהמ"ש את האפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר והגיע למסקנה שאין מקום לכך. ב"כ המשיב טענה למה שב"כ העורר אינו חולק עליו, והוא שביהמ"ש בשלב של דיון במעצר אינו דן ואינו מכריע בשאלת מהימנות של עדים, אלא בוחן אם הראיות מעמידות סיכוי סביר להרשעה. ב"כ המשיבה הדגישה כי יאסר סיפר את אשר הוא ראה ולא הוסיף דבר בעניין חלקו של הנאשם באירוע. לעניין אי ההתאמה והסתירות בין העדויות השונות ציינה ב"כ המשיבה כי המדובר בארוע אלים ורב משתתפים ולכן אין זה מן הנמנע שיהיו סתירות בין העדויות השונות. דיון והכרעה דומה כי איש אינו חולק על כך כי שלב של הדיון במעצר עד תום ההליכים, כל מה שביהמ"ש בוחן בעניין הדרישה של ראיות לכאורה, הוא האם יש בראיות שבידי התביעה כדי להעמיד סיכוי סביר להרשעה באשמות המיוחסות לנאשם בבוא העת, או במלים אחרות האם בראיות שבידי התביעה טמון פוטנציאל ראייתי שיביא בבוא העת להרשעת הנאשם. אמנם במסגרת בדיקת שאלת הראיות לכאורה, ביהמ"ש יבחן באם יש בראיות שבידי התביעה פריכות או סתירות הבולטות לעין, עד כדי שאין הם עולים בקנה אחד עם ההגיון הפשוט או ההגיון הפנימי שבראיות עצמן, זאת ע"מ לקבוע באם קיימות ראיות לכאורה אם לאו. פריכות כאלה וסתירות בולטות לעין אם ימצאו עשויים להביא למסקנה כי אין די בראיות שבידי התביעה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. בענייננו, עיינתי בראיות שבידי התביעה ובחנתי את טענות העורר לסתירות השונות, ומצאתי כי אין מדובר בסתירות מהסוג שיש בו כדי להפריך את ראיות התביעה או לשלול את הגיונם הפנימי, עד כדי שניתן לומר שהראיות אינן מעמידות סיכוי סביר להרשעה. המדובר בסתירות שאינן סתירות מהותיות, שאין להן, לפחות בשלב זה של בחינת הראיות באספקט של ראיות לכאורה, חשיבות כלשהיא. חשוב לציין כי המדובר באירוע טראומטי רב משתתפים, כך שאין זה אלא טבעי כי ימצאו סתירות אלו ואחרות בין עדויות העדים השונים ואף בין עדות שניתנה מיד לאחר האירוע, כשהעד עדיין נתון תחת ההשפעה, אם לא לומר ההלם של האירוע האלים, לעדות שניתנה בשלב מאוחר יותר ע"י אותו עד. אין בסתירות אלה כדי להביא למסקנה שהראיות שבידי התביעה אינן עולות לכדי ראיות לכאורה המצדיקות מעצר עד תום ההליכים, נהפוך הוא, אילו היינו מתייחסים, כבר בשלב זה, לשאלות מהימנות, אפשר היה לקבוע כי אי ההתאמה בין עדויות התביעה מצביע על אי תיאום גרסאות בין העדים, דבר המחזק את מהימנות העדים. כאמור, עיינתי בראיות, במיוחד בעדויותיהם של עדי התביעה, המתלונן מוחמד רדא, המתלונן יאסר וחאגב תייסיר, ובעימות שנערך בין העורר לעד התביעה מוחמד רדא ובין העורר ליאסר, ובאתי לדעה כי מסקנתו של ביהמ"ש קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה טובות המעמידות סיכוי סביר להרשעת העורר באשמות המיוחסות לו, מבוססת דיה, ואין מקום להתערב במסקנה זו. לא מצאתי בסתירות עליהן הצביע ב"כ העורר כדי להפחית או לכרסם בעוצמתן של ראיות אלה. ב"כ העורר טען למחדל חמור, כלשונו, בחקירה, בכך שלא נערך מסדר זיהוי לעורר ע"י המתלונן רדא בטרם יערך העימות ביניהם. גם בטענה זו לא מצאתי כל ממש. מגירסתו של רדא עולה כי הוא מכיר את העורר מקודם, לפיכך, לא היה כל צורך בעריכת מסדר זיהוי, ומכל מקום אי עריכת מסדר זיהוי לא פגעה בהגנת העורר. אם כן, קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה טובות, בעלות פוטנציאל ראייתי שיהיה בו בבוא העת להביא להרשעת העורר, אם ביהמ"ש שישמע את המשפט ימצא אותן מהימנות ויחליט לייחס להם את המשקל הראוי. חלופת מעצר ביהמ"ש קמא לאחר שמצא כי מתקיימת עילת מעצר, כנגד הנאשם וקיימות בידי התביעה ראיות לכאורה טובות, להוכחת האשמות, בחן כמצוות החוק באם ניתן להשיג את מטרת המעצר, ובענייננו, איון מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור, ע"י שחרורו לחלופה ובתנאים מגבילים שפגעיעתם בחירות העורר פחותה, ובצדק הגיע למסקנה כי אין מקום לחלופה, משום שמדובר בשימוש בסכין ובמקרה של העורר לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מהכלל שהפסיקה קבעה ולפיו שימוש בסכין גורר מעצר עד תום ההליכים. נראה לי כי לא למותר לחזור ולהביא בהקשר זה את דברי כב' השופט י. עמית שנאמרו בבש"פ 139/10 מדינת ישראל נגד אדיר מנור פסקה 7 (שהובאו ע"י ביהמ"ש קמא). ואלה הדברים: "הכלל הוא כי מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה להוכחת מעשה דקירה, לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות (בש"פ 8534/07 מיכאלי נגד מדינת ישראל (לא פורסם 22/4/94) בש"פ 2181/94, בש"פ 5443/03 לובאני נגד מדינת ישראל (לא פורסם 26/6/03)". נוכח המעשים וחומרתם ונוכח נסיבותיו האישיות והרשעותיו הקודמות של העורר, אין מקום לשחרור העורר לחלופת מעצר, מאחר ואין בחלופה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, כי מסוכנותו, כפי שהיא נלמדת מחומרת המעשה שעשה, רבה היא. נאמר לא אחת ע"י ביהמ"ש העליון כי דינו של כל מי שעושה שימוש בסכין לפתרון סכסוכים דינו מעצר מאחורי סורג ובריח שחרור לחלופת מעצר יהיה רק בהתקיים נסיבות ונימוקים חריגים שיצדיקו סטיה מכלל זה. במקרה שבפנינו, לא מתקיימים נסיבות ונימוקים חריגים כאלה. בענייננו, העורר אשר עפ"י המיוחס לו, הצטייד בסכין מראש, לא היסס לשלוף את הסכין ולדקור את המתלונן מוחמד רדא ולתקוף את יאסר, וזאת בשל סיבות של מה בכך, ויכוח שפרץ בין צעירים במקום. מעשה זה של הצטיידות בסכין ושליפתה, לצורך יישוב סכסוכים, מעידים על רמת מסוכנות גבוהה ביותר לבטחון הציבור, מסוכנות שלא ניתן להתגבר עליה ע"י חלופת מעצר. לא כל שכן ע"י חלופת המעצר שהוצעה ע"י העורר. למעשיו החמורים של העורר, כפי שמיוחס לו עפ"י כתב האישום, המלמדים על מסוכנותו מצטרפים, כאמור, נסיבותיו האישיות והרשעותיו הפליליות הרבות לרבות בעבירות אלימות. העורר לא נרתע, עפ"י המיוחס לו, לנקוט באלימות חמורה חרף העובדה שמעל לראשו תלוי ועומד מאסר מותנה בר הפעלה של 10 חודשים. 8. סוף דבר, ולאחר שבחנתי את הראיות שבידי התביעה, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא, שכאמור הינה החלטה מפורטת ומנומקת היטב. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, הערר נדחה בזאת. מעצרמשפט פליליסכיןהחזקת סכין