קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי רכוש לבתים עקב נסיעת כלי רכב כבדים ברחוב: תביעה כספית ע"ס 55,112 ₪ אשר הוגשה במקורה בבית משפט השלום בצפת ושעניינה דרישה לקבלת פיצוי עבור נזקים שנגרמו בדירת התובעים כתוצאה ממעבר כלי רכב כבדים בכביש הסמוך. התובעים הם בני זוג המתגוררים בכפר דיר אל אסד ברח' הידוע בשמו רח' אל סלאם. בית התובעים בנוי במדרון תלול והוא ממוקם באופן שהקיר הצפוני צמוד לרח' הנ"ל המתפצל מרח' אחר גדול יותר ורחב יותר בשם רח' אל ג'בל. בכניסה לרח' אל גב'ל הוצב תמרור האוסר כניסת משאיות כבדות לרחוב. טענו התובעים כי הנתבע 1 שאף הוא תושב הכפר והבעלים של מערבלי בטון ומשאבות ועוסק בייצור ושיווק בטון, הסיע בעצמו או על ידי מי מטעמו במשך שנים משאבות ומערבלי בטון עמוסים ברח' אל סלאם בניגוד להוראות התמרורים וכתוצאה מכך נגרמו נזקים לכביש ולביתם של התובעים ונסדקו קירות ותקרת הבית. כנגד הנתבעת 2 טענו התובעים שזו לא פעלה כלל על מנת לאכוף את האיסור של כניסת משאיות כבדות אל הרחוב ובכך אפשרה למעשה הפרה מתמשכת של החוק על ידי נהגי המשאיות. במהלך ניהול ההליך הושגה פשרה בין התובעים לבין הנתבע 1 על פיה הסכים הנתבע 1 לשלם לתובעים סך של 15,000 ₪. פשרה זו קיבלה תוקף של פסק דין. טוענים התובעים כי הנתבעת 2 הינה רשות תמרור מקומית כמשמעותה בסעיף 18(ד) לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 וככזו היא פעלה לאסור כניסת משאיות כבדות לרחוב על ידי הצבת תמרורים. דא עקא, שלבד מכך לא נקטה בכל פעולה שהיא על מנת לדאוג לכך שהוראות החוק יקויימו והתעלמה במשך שנים מהפרות שיטתיות של החוק על ידי נהגי המשאיות, בכך הפקירה למעשה את רכוש הציבור וזאת מתוך התעלמות מחובותיה כרשות מקומית על פי פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש). לטענת התובעים קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין הנתבעת 2 לבין התובעים, חובה שהופרה על ידי הנתבעת 2 ובענין זה מפנים התובעים ל-ע.א. 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר פד"י ל"ז 3 עמ' 757. הפרתה של החובה גרמה לתובעים נזקים כבדים ומכאן התביעה. לעניין הנזק מציגים התובעים חוות דעת של מומחה המהנדס מר שוקי דהאר אשר קושר את הסדקים שנתגלו בקירות הבית ובתקרת הקומה השנייה למעבר משאיות הבטון ברחוב והעריך את עלות התיקון לסך של 39,312 ₪. כמו כן ציין המומחה שיש צורך בבניית קיר תומך ובנייתו תקטין את שטח הבית בכ- 4 מ"ר. בהסתמך על חוות הדעת דורשים התובעים את הפיצוי אשר יאפשר השבת המצב לקדמותו וכן פיצוי עבור נזק שאינו ממוני ואת הוצאותיהם. הנתבעת מכחישה את טענות התובעים הן במישור האחריות והן במישור הנזק. לטענת הנתבעת אכיפת חוקי התנועה אינה בסמכותה אלא בסמכות משטרת ישראל ואף אם מבקשים לקבוע אחריות כלשהי על הרשות המקומית לעקוב אחר ציות התושבים להוראות התמרורים הרי שיש להביא בחשבון את המטלות הרבות המוטלות על הרשות המקומית במסגרת חובה חוקית ואת סדרי העדיפויות אשר חייבת הרשות להציג לנגד עיניה במסגרת התקציבים העומדים לרשותה. בחינה ברוח זו תביא בהכרח למסקנה כי אין זה נכון וראוי לאמץ מדיניות שיפוטית אשר תוסיף על המטלות הרבות ממילא המוטלות על הרשות המקומית גם מטלות שהן מטיבן וטבען בסמכות רשויות שלטון אחרות. בעניין הנזק טוענת הנתבעת 2 כי הפיצוי אשר לו זכו התובעים מן הנתבע 1 די והותר בו כדי להשיב המצב לקדמותו. סכום העלות שבו נוקב המומחה מטעם התובעים אין מטרתו השבת המצב לקדמותו אלא שיפור מצבם של התובעים לאין ערוך לעומת מצבם הקודם על ידי תכנון וביצוע של קיר תומך הבנוי על יסודות הנדסיים מקובלים ויציקת שכבת בטון על הגג וכל זאת כאשר מלכתחילה בנו התובעים את ביתם בצורה רשלנית ושלא על פי יסודות הנדסיים מקובלים שאילו היו דואגים לתכנון וביצוע של ביתם כדבעי תוך קבלת תסקיר קרקע מוקדם, לא היו נגרמים הנזקים כפי שנגרמו. לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להדחות וזאת מבלי שיהיה צורך כלל לדון בהשלכות של הסכם הפשרה בין התובעים לבין הנתבע 1 על דרישת הפיצוי מן הנתבעת 2 כמעט במלוא סכום התביעה. כל אשר ניתן להסיק מן הנתונים העובדתיים אשר מוסרים התובעים הינה המסקנה שבעקבות שקיעת כביש בסמוך לביתם בשנת 97 הוגשה על ידם תלונה, גירסה שלא ניתן לאמתה, והכביש תוקן על ידי הנתבעת 2. מוסר בעניין זה התובע בתצהירו: ”בעבר נגרמו לרח' אל סלאם נזקים ושקיעות עקב מעבר רכבים כבדים ובעיקר הרכבים הכבדים של מר עטאף ובעקבותם התלוננתי במועצה המקומית ודרשתי לאסור על מר עטאף להסיע את רכביו הכבדים ברח' אל סלאם. בעקבות פנייתי פניות תושבים אחרים תיקנה הרשות המקומית את הנזקים שנגרמו לרח' אל סלאם והובטח כי ייאסר על מר עטאף לעבור עם רכביו הכבדים ברח' אל סלאם.” הארוע שבעקבותיו נגרמו הנזקים בבית משפחת התובעים מתואר במסמך מ- 9/98 המוגדר כחוות דעת בחתימת מאן דהוא מטעם 'מישר שמאים וסוקרים' כדלקמן: ”מן הפרטים אותם קבלנו מפי מר דבאח עולה כי רכב משא כבד (מערבל בטון) כשהוא עמוס בטון עבר בסמוך מאוד לבית שבנידון, גרם לשקיעת הכביש ולערעור יציבותו של המבנה כתוצאה מהלחץ שהתהווה נסדקו קירות ותקרות בדירת המגורים.” המסקנה המתבקשת הנה שבתאריך כלשהו בשנת 97 נתגלה לראשונה נזק לכביש כתוצאה ממעבר של כלי רכב כבד ואולם באותו שלב לא נתגלו נזקים בבית מגורי התובעים. נזק זה נתגלה בתאריך כלשהו בשנת 98 ואת הנזק תולים המבקשים במעבר של מערבל בטון בכביש בניגוד לתמרור שהוצב (ראה גם פרוטוקול הדיון מיום 14.5.02 עמ' 5 בעדותו של התובע). עילת התביעה כנגד הנתבעת 2 מבוססת על הטענה שאילו הקפידה לפעול כך שחוקי התנועה ייאכפו היה הנזק נמנע. התובעים אינם חולקים על כך שאכיפת חוקי התנועה אינה בסמכות הנתבעת 2 אלא שלדעתם חייבת היתה הנתבעת 2 להמריץ את משטרת ישראל לאכוף ציות לתמרורים שהוצבו. התובעים אינם מניחים תשתית עובדתית מכוחה ניתן להסיק כי הנתבעת 2 חייבת היתה לצפות את הסיכון אשר התרחש והתממש בבית התובעים, להבדיל מנזק לכביש, כתוצאה ממעבר מערבל הבטון אם לא תינקט פעולה לאכיפת חוקי התנועה. התובעים אף מסכימים לכך שהגורם הישיר והמכריע לנזק הינו התנהגות הנתבע 1 אשר הפר בריש גלי את הוראת התמרורים והסיע כלי רכב כבדים בסמוך לבית התובעים ובכך גרם לנזק. התובעים אף אינם יכולים להעריך מן הסתם כיצד היתה פועלת משטרת ישראל אילו נתבקשה לפעול לאכיפת חוקי התנועה באותו אזור ולמעשה לא ניתן לקבוע כי הנזק היה נמנע אף אילו היתה הנתבעת 2 פועלת כפי שהתובעים סבורים שחייבת היתה לפעול שכן מדובר בפעולה מתמשכת התלויה בגורמים שאינם בשליטת הנתבעת 2. מכאן שלא ניתן לקבוע על פי הנתונים הקיימים כי התנהגות הנתבעת 2 הינה "אחת הסיבות לנזק" כמשמעותו ברישא לסעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולחילופין ניתן לקבוע בנסיבות דנן כי אין לראות בנתבעת 2 כמי שגרמה לנזק באשמה שכן אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק כמשמעותו בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין. לא למותר בענין זה לצטט את ההשקפה המובאת בספרות - דיני הנזיקין תורת הנזיקין הכללית בעריכת ג. טדסקי מהדורה שניה עמ' 203: ”לפי השקפתנו מבטא סעיף 64(2) מבחן סיבתי גמיש המשאיר בידי השופט חופש הכרעה ניכר. בבחנו את קיומו של הקשר הסיבתי נוכח אשמם של שני אנשים או יותר שהביאו לידי הנזק זכאי בית המשפט וגם חייב להתחשב בשיקולים שונים. כך ישקול בית המשפט את היקף החובה המוטלת על כל אחד מבעלי האשם (שיקול של מדיניות), את מידת הצפיות של מעשה הזולת (מבחן הצפיות), וכן את יעילותם היחסית של הגורמים השונים בהשתלשלות הנזק (מבחני השכל הישר). כללו של דבר, בית המשפט רשאי לחתוך את שאלת הקשר הסיבתי במקרה של ריבוי אשמים על פי כל המבחנים האלה.” אני בדעה כי התובעים לא הצליחו להניח תשתית להוכחת הקשר הסיבתי שבין התנהגות מי מטעם הנתבעת 2 לבין הנזק הנטען וזאת אף בהנחה שמתקבלות טענות התובעים כי בתאריך כלשהו כשנה לפני ארוע הנזק הופנתה תשומת לב הנתבעת 2 לנזקים הנגרמים לכביש כתוצאה ממעבר כלי רכב כבדים, הוצב תמרור האוסר כניסת כלי רכב כאלה לכביש המוביל לבית התובעים ולא ננקטה מעבר לכך פעולה של ממש לאכיפת הציות לתמרורים. כהערה ציינתי לעיל שמבנה התביעה הכספית כנגד הנתבעת 2 היא בעייתית כשלעצמה שהרי לא זו בלבד שהגורם המכריע לנזק לדידם של התובעים עצמם היה הנתבע 1 אלא שעם הנתבע 1 הגיעו התובעים להסכם של פשרה על פיו קיבל על עצמו הנתבע 1 אחריות לנזק ופיצה את התובעים בסכום של 15,000 ₪ תוך שהתובעים מצהירים כי בכך מוצו כל תביעותיהם כלפי הנתבע 1. משום מה בחרו התובעים להמשיך בניהול תביעתם כנגד הנתבעת 2 אשר באופן תמוה ולמרות שלכל הדעות איננה אלא גורם רחוק ועקיף לנזק, גם לשיטת התובעים, נדרשה לשלם את יתרת התביעה בסכום של כ- 40,000 ₪ לרבות פיצוי עבור נזקים שאינם ממוניים כאשר הסכם הפשרה שנכרת בין התובעים לבין הנתבע 1 חותר למעשה תחת האפשרות למצות את הליך השיפוי בין מעוולים על פי סעיף 84 לפקודה. מכל מקום דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להדחות בהעדר הוכחה בעניין הקשר הסיבתי כאמור לעיל. מסקנה זו מייתרת אף את הצורך לדון בטענות האחרות שהעלתה הנתבעת 2 במישור הנזק, טענות שיש להן בסיס איתן, לפיהן קבלת דרישת התשלום כפי שהיא חורגת מן הדרישה להשבת המצב לקדמותו ומטרתה למעשה לתקן ליקויים הנדסיים בבית התובעים, ליקויים שמקורם בתכנון בסיסי לקוי. אני דוחה איפוא תביעת התובעים כנגד הנתבעת 2. התובעים ישלמו לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. רכבנזקי רכושרכב כבדמשאית