כב' השופט קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף" (עמ' 1164-1167) כותב כדלקמן: "ראשית, נקבע סכום הפיצויים המגיע לנפגע עפ"י כל ראשי הנזק שהוכחו,שנית מנכים את השיעור המתאים, אם נקבע כי גם הנפגע תרם באשמו לפגיעה, אחרי שנקבע סכום הפיצויים המגיע לנפגע, כאילו אין המוסד משלם לו גימלאות, מנכים מסכום זה את הגימלאות שהוכחו בין אם הוגשה תובענה נגד "צד שלישי", בין אם המוסד הגיש גם הוא את תביעתו נגד המזיק..." ובהמשך: "דרך זאת של חלוקת הפיצויים נראית מוצדקת אף אם היא סותרת את כללי הסוברוגרציה שלפיהם אין לתובע המשני יותר מכפי שהיה לתובע הראשוני שכן אילו הייתה חלוקת הפיצויים נערכת בדרך אחרת, כלומר על ידי ניכוי הגימלאות מן הפיצויים, לפני ניכוי השיעור המתאים לאשמו התורם של הנפגע היתה התוצאה מביאה לחיוב המזיק בשיעור פיצויים העולה על הנזק שהוא גרם, או לחיוב המוסד לביטוח לאומי כשיעור אשמו התורם של הנפגע". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי תגמולי ביטוח לאומי מפיצויים: התביעה שבנדון בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת מס' 1 במהלך טיול אליו הצטרפה כהורה מלווה. התובעת מס' 2 ששילמה לתובעת קיצבאות הצטרפה לתביעה כתובעת נוספת. ביום 25.10.00 הגיעו הצדדים לידי פשרה שקיבלה תוקף של פסק-דין. עיקריה של הפשרה היו אלו: "1. מוסכם כי סכום הנזק שנגרם לתובעת מס' 1 יועמד על 150,000 ₪. 2. מסכום הנזק ינוכה שליש בגין אשמה התורם של התובעת מס' 1. 3. התובעת מס' 1 תקבל לסילוק מלא וסופי של תביעתה כולל תביעות מיטיבים וצדדים שלישיים למעט קיצבאות המל"ל - 86,400 ₪". 3. בין התובע מס' 2 (להלן:"המוסד") לנתבעות נותרה מחלוקת, האם על הנתבעות להחזיר למוסד 100% מהגימלאות ששילם - כטענת המוסד, או שיש לנכות מהסכום שליש מהרשלנות התורמת שיוחסה לתובעת - כטענת הנתבעת. יאמר שהמחלוקת הכספית נסבה במקרה דנן על אלפי שקלים בודדים אך המוסד ביקש לקבל הכרעה שיפוטית בסוגיה. 4. טענות המוסד המוסד מסתמך בטיעוניו על דעת כב' השופט קציר בספרו, כפי שתובא להלן ובפסק דין ע"א 542/88 הח' להגנת הטבע נ. המוסד לביטוח לאומי, פד' מו(1) 133 - בו נעשה חישוב של החזר גמלאות המל"ל בלא לנכות רשלנות תורמת, אם כי כבר יאמר שבאותו פסק-דין לא הועלתה הטענה שהעלתה הנתבעת ולא נתקיים כל דיון בסוגיה. כב' השופט קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף" (עמ' 1164-1167) כותב כדלקמן: "ראשית, נקבע סכום הפיצויים המגיע לנפגע עפ"י כל ראשי הנזק שהוכחו,שנית מנכים את השיעור המתאים, אם נקבע כי גם הנפגע תרם באשמו לפגיעה, אחרי שנקבע סכום הפיצויים המגיע לנפגע, כאילו אין המוסד משלם לו גימלאות, מנכים מסכום זה את הגימלאות שהוכחו בין אם הוגשה תובענה נגד "צד שלישי", בין אם המוסד הגיש גם הוא את תביעתו נגד המזיק..." ובהמשך: "דרך זאת של חלוקת הפיצויים נראית מוצדקת אף אם היא סותרת את כללי הסוברוגרציה שלפיהם אין לתובע המשני יותר מכפי שהיה לתובע הראשוני שכן אילו הייתה חלוקת הפיצויים נערכת בדרך אחרת, כלומר על ידי ניכוי הגימלאות מן הפיצויים, לפני ניכוי השיעור המתאים לאשמו התורם של הנפגע היתה התוצאה מביאה לחיוב המזיק בשיעור פיצויים העולה על הנזק שהוא גרם, או לחיוב המוסד לביטוח לאומי כשיעור אשמו התורם של הנפגע". בדרך החישוב המוצעת ע"י המוסד, היינו: (1) קביעת סכום הפיצוי לניזוק (2) נכוי רשלנות תורמת (3) נכוי קצבאות המוסד מסכום הפיצוי לאחר ניכוי הרשלנות והעברתן למוסד (כאשר הוא מצטרף לתביעה או תובע בנפרד) מקבל הניזוק 100% מהנזק (בכפוף לרשלנות התורמת שנקבעה) - המזיק משלם 100% והמל"ל מקבל החזר 100% הסכום ששילם. בדרך זו נהג ביהמ"ש בע"א 542/88 הנ"ל. בדרך החישוב המוצעת ע"י הנתבעת, הניזוק מקבל 100% מהנזק, המזיק משלם פחות מ- 100% הואיל ונעשה ניכוי כפול של הרשלנות התורמת והמוסד מקבל החזר חלקי של הקצבאות ששילם - בהתאם לשיעור הרשלנות של המזיק. 5. טענות הנתבעות כלל יסוד בדיני השיבוב שבמימוש זכות הסוברוגרציה נכנס המשובב לנעלי הניזוק "ואין הוא יכול לתבוע מן האחראי לנזק יותר ממה שהמבוטח עצמו יכול היה לתבוע ממנו" (ע"א 5557/95 סהר נ. אלחדד, נא (2) 724 והמ' 119/62 ניסים נ. בנין, פד' יז 683; ע"א 11/78 הסנה נ. קורל, לג(1) 309, 318) האמירה בענין סהר וכן פסקי-הדין שהובאו לעיל דנים בתביעות שיבוב של מבטחים, אך הלכה זו מיושמת אף על תביעות המוסד (קציר, עמ' 1182). פשיטא מהאמור שאין המוסד זכאי לשובב מהמזיק אלא כשיעור האחריות של המזיק. ובאשר לאסמכתאות שמביא המוסד - טוענות הנתבעות שכב' השופט קציר באמירתו הנ"ל סתר אמירה אחרת שלו כפי שהובאה לעיל, כנראה בלא ששת ליבו לדבר, ובאשר לע"א 542/88 הנ"ל טוענות שהטענה לא נטענה, לא נתקיים בה דיון ולפיכך אין לראות בו תנא דמסייע. 6. אכן על פי דיני הסוברוגרציה המיטיב נכנס בנעלי הניזוק והוא אינו יכול לתבוע מהמזיק יותר ממה שהניזוק יכול לתבוע, הטעם לדבר ברור - למנוע מצב שהמזיק יחוייב בתשלום גבוה מהנזק שגרם, אם לא היתה מוגבלת זכות המיטיב, למשל בדרך של אי ניכוי רשלנות תורמת, יכול היה המזיק להימצא בסיטואציה שיהיה עליו לשלם יותר מ- 100% מהנזק. אין חולק גם שמעמדו של המוסד לעניין זה הוא כמעמדו של כל מיטיב אחר ולפיכך גם הוא יכול לשובב רק את שהניזוק זכאי לקבל. 7. עפ"י התיזה שמציע המוסד, המוסד נכנס למעשה לנעלי הניזוק, הנזק של התובעת במקרה דנן הועמד על 150,000 ₪, הרשלנות התורמת הועמדה על שליש, הנזק של התובעת הוא אפוא 100,00 ₪ וגבול חיובו של המזיק הוא אפוא בסכום זה. עפ"י העקרון של דיני הסוברוגרציה כפי שהבאנו לעיל, המוסד הנכנס לנעלי התובעת יכולה לתבוע סכום של עד 100,000 ₪ (בכפוף לכך שהסכום טרם שולם ולא עשוי להיות משולם לתובעת). ניזוק שקיבל קיצבה מהמל"ל - דרך חישוב הפיצוי לגביו תהא כפי שצויין לעיל: (1) קביעת סכום הנזק (2) נכוי הרשלנות התורמת (3) ניכוי קצבאות המל"ל, היתרה תהא סכום הפיצוי שיפסק לו. לטענת הנתבעת דרך חישוב זו ככל הנוגע לתביעת המוסד, מהווה סתירה לעקרון הסוברוגרציה שכן המוסד מקבל 100% מהנזק ואולם כיון שהוא נכנס לנעלי הניזוק עליו לקבל את הסכום ששילם בניכוי הרשלנות התורמת - רק אז ניתן לאמר שהוא נכנס לנעלי הניזוק. פרשנות זו אין בידי לקבל, משמעות כניסת המיטיב לנעלי הניזוק היא בכך שהוא לא יכול לתבוע יותר מהניזוק, החלת הכלל על המקרה שלפנינו משמעה שהמוסד לא יכול לתבוע מהנתבעת יותר מ- 100,000 ₪, מאחר והתובעת אינה זכאית לקבל יותר מסכום זה. אף אם היה מקום לקבל טענת הנתבעת שכניסת המוסד לנעלי הניזוק משמעה שיש לנכות את שיעור הרשלנות התורמת מהסכום המשובב שכן כפי שהתובעת במקרה דנן זכאית ל- 2/3 מהנזק, כך יש לאמר שהמוסד זכאי להחזר 2/3, פרשנות שאיני סבורה שיש לקבלה, אזי במאזן בין התוצאה על-פיה מהמוסד תנוכה רשלנות תורמת והמזיק (הנתבעת) ישלם פחות ממלוא הנזק אינה נראית בעיני נכונה מבחינת תפיסת דיני הנזיקין, מבחינת מעמדו של המוסד ומבחינת האיזון הראוי, ולפיכך נראה לי שיש לקבל את עמדת המוסד. 8. בטרם סיום ברצוני להתייחס לשתי טענות נוספות שהעלתה הנתבעת, הטענה האחת שעל-פי פרשנות המוסד גם אם יקבע שיש להטיל על המזיק רשלנות תורמת בשיעור 90%, רשלנות זו לא תנוכה מהגימלאות. והשניה שהשופט קציר לא שת ליבו לסתירה כאשר הביע את דעתו, שכאמור, אף אני מקבלת אותה. באשר לטענה הראשונה, טענה זו אין לקבל, שכן כפי שהבהרנו לעיל, מצב כזה לא יכול להיווצר, לו במקרה דנן היה נקבע שיעור הרשלנות התורמת של התובעת על 90%, משמעות הדבר שהנזק שלה היה 15,000 ₪ והמוסד בכל מקרה לא זכאי היה לשובב מעבר לסכום זה. באשר לטענה השניה, השופט קציר שת ליבו לאותה סתירה והוא כותב מפורשות "דרך זו של חלוקת הפיצויים נראית מוצדקת, אף אם היא סותרת את כללי הסבורוגרציה שלפיהם אין לתובע המשני יותר מכפי שהיה לתובע הראשוני, שכן אילו היתה חלוקת הפיצויים נערכת בדרך אחרת, כלומר על ידי ניכוי הגימלאות מן הפיצויים, לפי נכוי השיעור המתאים לאשמו התורם של הנפגע היתה התוצאה מביאה לחיוב המזיק בשיעור פיצויים העולים על הנזק שהוא גרם, או לחיוב המוסד לביטוח לאומי כשיעור אשמו התורם של הנפגע" (עמ' 1166). 9. התוצאה מהנאמר לעיל, שאני מחייבת את הנתבעת להחזיר למוסד את הקיצבאות ששילם לתובעת כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעת תשלם בנוסף הוצאות ושכ"ט עו"ד, בהתחשב בדרך הניהול העניינית - בסך כולל של 3,000 ₪ .פיצוייםניכוי תגמולי מל"ל (ביטוח לאומי)ביטוח לאומי