קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בזמן נסיעה באוטובוס: לפני תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, בגין נזקי גוף שלטענת התובעת, נגרמו לה בתאונת דרכים מיום 15/2/06. הנתבעים חזרו בהם מכפירתם בשאלת החבות. על כן, ידון פסק דין זה בשאלת גובה הנזק. התובעת ילידת 17/9/41, נשואה ואם לשמונה. תאונת הדרכים אירעה ביום 15/2/06, עת עמדה התובעת באוטובוס ונפלה במהלך הנסיעה. לבקשת התובעת מינה בית המשפט (המותב הקודם אשר דן בתיק), כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה, את ד"ר משה עמרמי (להלן: "המומחה"). לאחר שבדק את התובעת, קבע המומחה כי בגין מכלול בעיותיה של התובעת בברך שמאל, קיימת לה נכות בשיעור של 20% , אולם נכותה של התובעת בשל התאונה נשוא כתב התביעה הינה בשיעור 5%, וזאת על רקע נסיבתי בלבד. יצויין כי ביום 15/5/07 נותחה התובעת ועברה החלפה שלמה של ברך שמאל. בחוות דעתו, דן המומחה, בין היתר, בשאלת הקשר הסיבתי בין החבלה בברך שמאל לניתוח החלפת הברך אותו עברה התובעת. עיקר טענותיה של התובעת מתרכז בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. לטענת התובעת, בדיון שהתקיים ביום 10/2/08, הביעה כב' השופטת נצר את לבטיה בעקבות חוות דעת המומחה ולפיכך, הוחלט לזמן את המומחה להיחקר על חוות דעתו. בסיכומיה, מצביעה התובעת על סתירות בין עדותו של המומחה לבין האמור בחוות דעתו, סתירות אשר לטענתה, מעידות על כך שקביעתו של המומחה בחוות דעתו אינה מבוססת ואינה נכונה. לטענת התובעת, המומחה אישר כי ככל שייקבע שהפרמטרים אצל התובעת הצדיקו ניתוח, הרי היה קובע לה נכות של 10%. עוד טוענת התובעת, כי בחקירתו התייחס המומחה לצלקת הניתוחית, שארכה 17 ס"מ וקבע כי ייתכן שהיה מעניק עבורה 5% נכות אסתטית. התובעת אינה מכחישה כי סבלה בעבר מבעיות ברכיים, אולם, אלו לא היו במידת החומרה שהתהוותה לאחר התאונה. לטענתה, לפני התאונה תיפקדה ללא הגבלה, גידלה את נכדיה וטיפלה בהם, וסייעה לבתה הגרושה המתגוררת עימה יחד עם ילדיה. התובעת שוללת את הטענה כי היא סובלת מתסמונת התעלה הקרפלית כמו גם ממחלת הולינירופתיה. לפיכך, לסברתה, יש לפסוק לה סכומים ניכרים בגין עזרת הזולת ועזרה בעבודת משק הבית לעבר ולעתיד. כן היא טוענת כי יש לפסוק לה פיצויי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, והוצאות נסיעות מוגברות לעבר ולעתיד, שכן נוכח הפגימה בברך, היא מתקשה בהליכה. כן דורשת התובעת פיצוי עבור כאב וסבל בשיעור 15% בגין נכותה הצמיתה, כטענתה, ובגין ימי האשפוז בעקבות הניתוח שעברה. מאידך, סבורה הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") כי המומחה מטעם בית המשפט קבע נחרצות, הן בחוות דעתו והן בעדותו, כי אין קשר סיבתי בין החבלה שנגרמה לתובעת בתאונה לבין הניתוח להחלפת הברך. הנתבעת הפנתה לעדות המומחה, שם קבע המומחה כי לתובעת היו שינויים ניוונים קשים בברכיים, והחבלה כלשעצמה לא הצדיקה ניתוח, אם כי ייתכן שהיוותה טריגר לביצוע הניתוח. לטענת הנתבעת, טענותיה של התובעת בסיכומיה כי עובר לתאונה לא סבלה מכאבים או ממגבלות בברכיה אינן רלוונטיות, שכן המומחה קבע כי גם לאחר התאונה לא הייתה כל הצדקה לניתוח על פי הקריטריונים הרפואיים המקובלים. הנתבעת מציינת כי התובעת אף לא טרחה לצרף לכתב בי- דין מטעמה את תיעוד הביקור אצל ד"ר מתן יואב, הרופא אשר ניתח אותה בברכה, כדי להוכיח שהניתוח קשור לתאונה. באשר לצלקת הניתוחית, סבורה הנתבעת כי אין בקביעת המומחה לעניין 5% נכות אסתטית כדי להשפיע על מצבה של התובעת, מקום בו המדובר בצלקת ניתוחית (להבדיל מצלקת תאונתית) ומקום בו לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הצורך בביצוע ניתוח. באשר לעברה הרפואי, טוענת הנתבעת כי התובעת לא הגיעה לתאונה כשהיא בריאה לחלוטין לרבות בכל הנוגע לברכיה, כפי העולה מתיקה הרפואי, שם קיים תיעוד בן למעלה מ- 20 שנה המצביע על סבלה התובעת מבעיות בברכיים ומבעיות אורטופדיות אחרות. המדובר בתיעוד רפואי עשיר, עם תלונות עקביות, בדיקות עזר, טיפולים פיזיותרפיים ותרופתיים שעברה התובעת במשך השנים. לא זו אף זו, לשיטת הנתבעת, גם בנכותה היתה התובעת פעילה מאז ומתמיד, בין היתר בגידול שמונת ילדיה, כך שלשגרת יומה יש השפעה רבת ערך על מצבה האורטופדי, ובפרט על מצב הברכיים שלה. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר עמרמי, בהגינות ובבהירות, השיב לשאלות המפורטות שנשאל, כפי שעולה הדבר מפרוטוקול הדיון, שהרי חקירתו לא נשמעה בפניי אלא בפני המותב הקודם שדן בתיק זה. בתמצית ניתן לסכם את תשובותיו כך: המומחה הינו פנסיונר מבית החולים משנת 1993, אשר מקבל מטופלים במסגרת מרפאתית ובימי ג' בשבוע מנתח בבית חולים השרון, בעיקר בהחלפות ברכיים במסגרת המרפאה המחוזית בה הוא עובד. מניסיונו רב השנים הוא יכול לומר כי התובעת לא עמדה בהתוויות לניתוח להחלפת ברך וכאשר מופיע בפניו מטופל עם טווח תנועה מלא, עם שינויים ניווניים, הוא אינו שולח אותו לביצוע ניתוח וזאת מאחר וגם אם הניתוח מצליח, אחרי ניתוחים מסוג זה, רואים הרבה פעמים הגבלה בתנועות וצריך להשקיע חודשים של פיזיותרפיה ושיקום כדי להגיע למצב סביר של טווח תנועה. הוא הוסיף כי מצבה הרפואי של התובעת, טרם התאונה, היה קשה כך שלתובעת היו שינויים ניווניים ניכרים, מה גם שהמדובר בשינויים דו-צדדים, כלומר גם בימין וגם בשמאל, אולם בשל ה"סאגה" החדשה שהחלה בשל האירוע התאונתי, ובשל הסיכוי כי התאונה היוותה טריגר לביצוע הניתוח, העניק לתובעת 5% נכות צמיתה בגין הפגימה בברך שמאל. בנוסף למומחה בית המשפט, העידו התובעת ובתה. עדות אלה העידו בפניי. האמור בחוות דעתו של המומחה, כמו גם תשובותיו של המומחה במהלך חקירתו, כאשר כל אלה מעוגנים בתיעוד הרפואי שהוגש לעיונו, הביאוני לאמץ את מסקנות המומחה, לרבות באשר להיעדר קשר סיבתי בין הניתוח להחלפת הברך לבין התאונה, כולל האפשרות כי התאונה היוותה "טריגר", זרז, לביצוע הניתוח במועד בו בוצע. הדברים שכתב המומחה בחוות דעתו, הן לעניין עברה הרפואי של התובעת ומצבה עובר לתאונה, השינויים הניווניים בשתי ברכיה, הטיפולים שעברה, קביעתו כי לא היה צורך, על פי מבחנים מקצועיים, לנתח את התובעת בברכה, קביעתו כי בכל מקרה הצורך בניתוח לא בא בעקבות הפגיעה בתאונה - כל אלה נתחזקו באופן משמעותי במהלך חקירתו הנגדית של המומחה על ידי באי כוח הצדדים. לפיכך, מצאתי לנכון לקבוע כי התאונה נשוא התובענה גרמה לתובעת נכות רפואית בשיעור של 5%, כחוות דעת המומחה. לעניין הנכות הפלסטית, הרי המדובר על צלקת שמקורה בניתוח, ניתוח אשר לא בא בעקבות התאונה. על כן, אין להביא בחשבון נכות זו, אליה התייחס המומחה בחקירתו הנגדית, לעניין גובה הפיצוי שייפסק לתובעת בגין תאונת הדרכים דנא. לפיכך, המסקנה היא כי נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה נשוא התביעה הינה בשיעור של 5% לצמיתות. באשר להשפעת הנכות הרפואית על תפקוד התובעת, הרי שבהתחשב בכך כי התובעת הינה עקרת בית אשר מטפלת בנכדיה המתגוררים עימה ובבעלה, החולה, יש מקום לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית חופף את שיעור הנכות הרפואית ולפיכך עומד הוא על 5% לצמיתות. לאור ממצאים אלה יש לפסוק לתובעת את נזקיה כאמור להלן: כאב וסבל : בנסיבות העניין, ובהתחשב בגילה של התובעת, סבורני כי יש להעניק לתובעת פיצוי בשל נזק שאינו ממוני, בסכום העולה על הסכום על פי התקנות, ואעמיד סכום פיצוי זה על סך של 10,000 ש"ח. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: המומחה לא העניק לתובעת נכות זמנית לאחר התאונה. בסיכומיה, טוענת התובעת כי כתוצאה מהתאונה, נזקקה התובעת לעזרת הזולת למילוי צרכיה היומיומיים ומילוי צרכי הבית, אשר היו באחריותה עד למועד אירוע התאונה, לרבות טיפול בנכדיה המתגוררים עימה יחד עם בתה הגרושה. התובעת הצהירה אודות העזרה שקיבלה במהלך אשפוזה לצורך הניתוח שעברה להחלפת בברכה השמאלי, לרבות עזרת בתה אשר נטלה חופש של חודש מעבודתה, שבמהלכו לא השתכרה, על מנת לטפל באמה. הנתבעת טענה מנגד כי בתה של התובעת התגוררה עימה גם עובר לתאונה כך שניהלו משק בית משותף, על כל המשתמע מכך. מה גם שלאחר הניתוח, ובמשך 3 חודשים, קיבלה התובעת סיוע סיעודי מהמל"ל. עוד לטענת הנתבעת, מאחר והניתוח שעברה התובעת לא היה הכרחי, אין מקום לחייבה בפיצוי בגין התקופה שלאחר הניתוח. הנתבעת סבורה כי העזרה המתוארת ע"י בתה של התובעת, אינה עזרה החורגת מהמקובל ביחסי משפחה. בבואי לקובע הפיצוי אשר ייפסק לתובעת בראש נזק זה, אין להביא בחשבון עזרה לה נזקקה התובעת בעקבות הניתוח בברך, שהרי קבעתי לעיל כי הצורך בניתוח זה אין מקורו בתאונה דווקא. יחד עם זאת, אין בלבי ספק כי בעקבות פגיעתה בתאונה, נזקקה התובעת לעזרת הזולת, והיו אלה בני משפחתה אשר סייעו לה, כך עולה מן העדויות. העזרה שקבלה התובעת חרגה מעזרה "רגילה" של בת את אמה. עוד סבור אני כי גם בעתיד, חלק מהעזרה לה תיזקק התובעת בשל כאביה בברך שמאל, יש ייחסו לתאונה נושא התובענה, אם כי בשיעור מוגבל יחסית. לפיכך, ובשים לב לכל האמור לעיל, מצאתי להעמיד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 15,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד לטענת התובעת, נגרמו לה הוצאות רפואיות לעבר בסך של 9,000 ₪, לרבות גרביים אלסטיות אשר עלותן 700 ₪ בשנה. באשר לעתיד, טוענת התובעת כי תיזקק לגרביים אלסטיות ומשככי כאבים אשר עלותם על בסיס הוצאה של 1,100 ₪ לשנה מגיע ל- 10,295 ₪. לטענת הנתבעת, הקבלות בגין השתתפות עצמית מגיעות ל- 519 ₪, כאשר יתר ההוצאות קשורות לניתוח ומכיוון שהמדובר בניתוח שלא נצרך, יש לפצות את התובעת על חלק יחסי קטן מהעלויות הכרוכות בו. לעניין הגרביים האלסטיות, טוענת הנתבעת כי התובעת תקבל לידה החזר בסך של 80% עבור הרכישה וממילא, אין כל תיעוד התומך בטענתה של התובעת כי יש להחליף את הגרב האלסטית פעם בשנה. ללא ספק, יהיה על התובעת לשאת בהוצאות רפואיות כאלה או אחרות, כגון השתתפות עצמית בביקורים אצל רופאים וברכישת תרופות, גרביים אלסטיות כיוב'. לא ניתן לבצע הפרדה חדה בין ההוצאות הרפואיות, בעבר ובעתיד, הקשורות לתאונה, לבין אלה אשר אינן קשורות בה. לאור האמור, על דרך האומדנה, מצאתי כי יש מקום לפצות התובעת בגין ראש נזק זה, הן לעבר והן לעתיד, בשיעור של 10,000 ₪. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד נטען כי לתובעת נגרמו הוצאות כספיות מוגברות בשל שירותי הסעה להם נזקקה לשם טיפולים, בדיקות, מעקבים וניידות. לטענת התובעת בעדותה, לאחר הניתוח, היא נוסעת רק במוניות מאחר ולא יכולה לעלות מדרגה של אוטובוס. לטענת הנתבעת, התובעת היתה מוגבלת בתנועותיה עוד עובר לתאונה וממילא העידה כי לאחר התאונה, עלתה לאוטובוס של הנהג כמה פעמים, לכן ככל שישנה בעיה לעלות למדרגות של אוטובוס, יש לזקוף זאת לניתוח ולא לתאונה. אין ספק כי התובעת זכאית לפיצוי בשל הצורך לשאת בהוצאות נסיעה, לרבות במוניות, הן בעבר והן בעתיד, בעקבות התאונה. גם בראש נזק זה לא ניתן לבצע הפרדה מדוייקת בין הוצאות הקשורות לנכות בגין התאונה לבין האחרות. נוכח דברים אלו, מצאתי כי נכון יהיה לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנא, וזאת בסך של 4,000 ₪, בגין העבר והעתיד. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים האמורים לעיל תוך 30 יום. כן תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה ועד התשלום בפועל, ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%, גם זאת תוך 30 יום. סכומים אשר לא ישולמו במועד האמור, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. נוכל קביעותיי לעיל לעניין הנכות הרפואית, לא מצאתי לנכון להורות על החזרת תשלום למומחה בגין עדותו בבית המשפט. זכות ערעור- כחוק.תאונות נפילהנפילה באוטובוסנפילהאוטובוס