סמכות עניינית פירוק חברת חוץ

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית פירוק חברת חוץ: 1. המבקשים הגישו בקשה לפירוק החברה. המשיבה טוענת, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בבקשת הפירוק, משום שהיא חברת חוץ הרשומה ברמאללה, ולכן פקודת החברות אינה חלה עליה. 2. בהחלטה מיום 15.2.98 קבעתי, כי לצורך פירוק חברת חוץ, יש לכלול בבקשת הפירוק תצהיר ובו עובדת קיום נכסים של החברה בישראל, שהיא העובדה המבססת את סמכותו של בית המשפט לדון בפירוק, על פי סעיף 380 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג 1983 (להלן: "הפקודה"). 3. לאחר שהוגש לי תצהיר כאמור, ולאחר שהמשיבה והכנ"ר הגישו תגובותיהם, אני קובעת, מן הטעמים שיפורטו להלן, כי לבית משפט זה קנויה סמכות לדון בבקשת הפירוק. 4. עיקר חילוקי הדיעות בין הצדדים הוא באשר לחובות אשר פורטו בתצהיר, אותם חייבים לקוחות לחברה. לטענת המבקשים, החובות המופיעים בתצהיר מהווים נכסים של החברה בישראל. לטענת המשיבה, אין מדובר כלל בנכסים של החברה, משום שכפי שהעיד מנהל החברה בחקירתו בלשכת ההוצל"פ בירושלים ובתצהירו מיום 23.5.97, זכויות החברה הומחו כולן לחברה אחרת. מאחר ולטענת המשיבה, המחאת זכויות אינה מותירה בידי הממחה זכות כלשהי, לא נותרה בידי החברה זכות לגבות את החובות ולכן לא ניתן לומר שבידי החברה נכסים כלשהם המאפשרים נקיטת הליכי פירוק, כנזכר בסעיף 380 לפקודה. יש לדחות את טענות המשיבה בענין המחאת זכויותיה. ראוי לציין, שענין המחאת הזכויות לצד שלישי לא מוזכר כלל בתצהירו של מר הכט, מנהל המשיבה, מחודש מאי 1997. רק בחקירתו בפני ראש ההוצל"פ העיד מר הכט, כי החברה המחתה את זכותה לגבי גבית חובות לחברה אחרת בשם "מורשת בנימין בע"מ" - חברה שהינה ברשותם ובניהולם של מר הכט ושל מר שלמה לוי. מאותה עדות של מר הכט ניתן ללמוד, כי הסדר כזה של המחאת זכויות הינו מפוקפק במקרה הטוב, ואינו קיים במקרה הגרוע. כך בעמ' 4 לעדותו: "הענין של העברת תשלומים למורשת בנימין לא מסודר ...". ובעמ' 5: "אין במורשת בנימין דו"ח נפרד על כספים שהיא מקבלת בדרך של המחאת זכות. אצל עו"ד ילינק אין דו"ח, יש רק דו"ח של חייבים. עו"ד ילינק מעביר לי את הכספים שהוא מקבל ...". לא הוצגו בפני מסמכים כלשהם או ראיות אחרות באשר למערכת היחסים בין שתי החברות. בשל כך, ובשל העובדה שההסדר כולו נראה מפוקפק כאמור, ובכלל זה ניהולן של שתי החברות בידי אותו אדם - מר הכט, אין אני מקבלת את טענת המשיבה, כי החובות המגיעים לה אינם בבחינת נכסים שלה. סבירה בעיני עמדת הכנ"ר, בפסקה 8 לתגובתו כי: "מדובר בהסדר בעל פה בין מר הכט לבין עצמו, להעברת כספים מחברה אחת שלו לשניה". זכויותיה הכספיות של החברה מהוות, לדעתי, נכסים. הזכות לגבות כספים היא ככספים עצמם. משהוכח, שאלה מצויים בישראל, הרי שלחברה נכסים בישראל. בכך די, למעשה, כדי להקנות סמכות לבית משפט זה לדון בבקשת הפירוק. 5. התרשמותי מן המשיבה וממנהלה, לאור המסמכים שהובאו בפני, היא, כי הם עשו הכל על מנת להימנע מתשלום החוב. כך גם התרשם יו"ר ההוצל"פ.(ראה החלטת יו"ר ההוצל"פ מיום 13.1.98).יעידו על כך התעלמותה של המשיבה מפסק הדין שניתן נגדה ביום 18.5.95, אי תשלום חובותיה ,והתנהגותו של מנהלה במהלך הליכי ההוצל"פ. 6. מקרה דומה נדון בהמ' (ת"א) 4740/87 עמותת מתיישבי אלקנה נ' חברת אוהליבה ואח' (לא פורסם). כב' השופט לויט קבע שם: "בא כוחה של אוהליבה עשה מאמצים בכשרון רב להוציא את אוהליבה ממסגרת פיקוח ובקרה בישראל בכך שהוא מפנה תשומת לב שהחברה זרה, שהקפידה שחשבונה בבנק יהיה בקלקיליה ולא בישראל, ושהמבקשים לא הצליחו להצביע על נכס כלשהו של אוהליבה המצוי בהווה בישראל. נדמה לי, שזו בדיוק הנקודה הראויה אולי לבדיקה. ואם כך, אבדוק בעין קפדנית שמא בכל אופן אוכל לקנות סמכות לגבי אוהליבה". (ההדגשה שלי - מ.ש.א.). אין אני רואה צורך להוסיף לדברים אלה, ואכן מסקנתי היא דומה. 7. גם בחינת שאר הזיקות הקשורות לפעילותה של החברה מובילות לאותה מסקנה. משרדי המשיבה מצויים בירושלים ובכפר סבא, בהסכמים עליהם חתמה עם לקוחותיה נקבעה תנית שיפוט, לפיה יחול עליהם החוק הישראלי ומקום השיפוט יהיה בירושלים, מרבית לקוחותיה הם אזרחי ישראל או תושביה, בעלי החוב למשיבה הם אזרחי ישראל, המשיבה התדיינה כבר בעבר בפני פורום ישראלי בענין אחר, ולא ראתה כל בעיה בכך. 8. אני מקבלת את הפרשנות הרחבה שנתן כב' השופט לויט בענין אוהליבה לענין הסמכות לפרק חברה זרה: "התנאי לסמכות לגבי חברה זרה, כאמור, שיש לה נכסים בישראל. הנכסים אינם חייבים להיות במוחזק, אלא הם יכולים להיות גם בראוי. החוזים שהתקשרה אוהליבה עם קונים נראים לי בבחינת נכסים שכאלה. שהרי אם רוכשי המגרשים לא ישלמו את מלוא התמורה או לא ימלאו התחייבויות אחרות, עומדת לאוהליבה זכות תביעה נגד הרוכשים לפי חוק החוזים לאכיפת חוזה ו/או לפיצויים..." אין זה ראוי, שחברה, אשר מרבית עסקיה מתבצעים בישראל, ושהחוזים אותם היא כורתת הם עם אזרחים או תושבים ישראלים, תוכל להימלט מתחולתה של פקודת החברות עליה. זאת בעיקר, כאשר אותה חברה עושה הכל על מנת להימנע מתחולה כזו, ומחפשת מחסה בדמות רישומה והתנהלותה כחברה זרה. לא בחברה זרה במלוא מובן המילה עסקינן, כי אם בחברה, אשר פועלת בישראל, מתקשרת עם ישראלים, ושיש לה נכסים בארץ, בדמות חובות המגיעים לה. ככזו, אין החברה יכולה לצפות לכך, שבית המשפט הישראלי יימנע מהפעלת סמכותו לדון בפירוקה. 9. לאור כל זאת, וכאמור לעיל, אני קובעת, כי לבית משפט זה קנויה סמכות לדון בבקשת הפירוק שהוגשה בפניו. סמכות ענייניתפירוק חברה