קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבודה כשכיר אצל בן הזוג - דמי לידה: השופטת נ' ארד: 1. דרישה שהגישה המערערת למשיב (להלן - המוסד) לשלם לה דמי לידה כמשמעותם בסעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"א-1995 (להלן - החוק) נדחתה על ידי המוסד. זאת מטעמים אלה: עובר ללידה לא הייתה המערערת עובדת שכירה אצל בעלה שהיה מעבידה; לא התקיימו ביניהם יחסי עובד - מעביד ועבודתה הייתה לכל היותר עזרה משפחתית. כנגד החלטה זו, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי בירושלים (השופטת ד' פרוז'ינין, נציגי ציבור מר דז'ובס ומר בן ציון) אשר נדחתה אף היא לאור עובדות המקרה ונסיבותיו (להלן - פסק הדין). 2. לפי שנקבע בפסק הדין, בעלה של המערערת הוא בעלים של קבוצת שחר, משחר סוכנויות לביטוח והמערערת עבדה כמזכירה במשרדו. שולמו עבורה דמי ביטוח מתאריך 1.1.95. ביום 18.11.1995 ילדה המערערת וביום 24.12.1995 הגישה תביעה לדמי לידה. השאלה שבדיון הייתה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערערת לבין בעלה, המזכים אותה בתשלום דמי לידה להם היא זכאית מתוקף הוראתו של סעיף 49 לחוק. 3. בית הדין האזורי בחן את הסממנים המעידים על קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הבעל לאשתו, על רקע הוראתו המרחיבה של סעיף 1 לחוק. אשר מחייבת בחינה קפדנית של מערכת היחסים ומהותה, הלכה למעשה, וכפי שהם עולים מכלל הסממנים המצטברים שהוכחו. לאור העדויות שנשמעו ומחומר הראיות שהיה בפניו, קבע בית הדין האזורי, כי התגלו סתירות רבות בגרסאות המערערת ובעלה, אשר באו לידי ביטוי בין היתר באלה: א. אופן תשלום השכר - "נתגלו סתירות מהותיות בין גרסת התובעת לבין גרסת בעלה", ומסקנת הדברים הייתה, כי העולה מגרסת המערערת הוא ש"לא קיבלה שכר כלשהו במהלך עבודתה." גם "לא קבלה... תשלומים אחרים המשולמים ל'עובד' על פי חוק, ובהם: תוספת יוקר ודמי הבראה." ב. ימי העבודה - התגלו סתירות בגרסאות שנמסרו על ידי המערערת ובעלה ולא ברור היה אם עבדה חמישה או שישה ימים בשבוע. ג. מצבת עובדים - לפני תחילת עבודתה לא מילא עובד אחר את תפקידה, ומהודעתה לחוקר המוסד עולה, כי היא נכנסה - כדבריה - "'כתוספת כוח ועשיתי סדר במשרד'". ד. תחילת עבודתה של המערערת - גם כאן התגלו סתירות בעדויותיהם של המערערת ובעלה, כאשר מועד תחילת העבודה השתנה בגרסותיהם השונות ו"נע" בין יולי 1994 לבין ינואר 1995. לצד הסתירות הרבות בגרסאות המערערת ובעלה, כאמור, הוסיף בית הדין האזורי וקבע, כי "לא הובאו לפנינו ראיות כלשהן התומכות בטענה כי התובעת אכן עבדה במשרדו של בעלה באופן סדיר", אף לא נקרא להעיד רואה החשבון שעל דבריו הרבו המערערת ובעלה להסתמך. כיוון שכך, דחה בית הדין האזורי את התביעה. 4. בערעור חזרו באי כוח הצדדים על עיקר טענותיהם בבית הדין האזורי, כאשר בא כוח המוסד נסמכת על פסיקתו של בית הדין האזורי, בעוד אשר בא כוח המערערת טוען, כי מצבור הסממנים המפורטים בפסק הדין אינו שולל קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערערת לבין בעלה. 5. ראש לכל נעמיד דברים על מכונם. המערערת שהיא בת זוגו של מעסיקהּ אינה באה בגדר ההגדרה שבסעיף 1 לחוק אשר בא להיטיב עם "בן משפחה" ואשר זו לשונו: "עובד" - "לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד; לענין זה, 'בן משפחה' - אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות". על כן, טעות יצאה מלפני בית הדין האזורי בכך שנקודת המוצא להכרעתו הייתה הוראתו של סעיף 1 לחוק. בבחינתנו נדרשים אנו, איפוא, לשאלה האם ביחסי עובד-מעביד עוסקים אנו, או שמא המדובר ב"עזרה משפחתית" גרידא. נקודת המוצא במקרים כגון אלה מונחית על פי העיקרים שנקבעו בהלכה הפסוקה זה מכבר, כפי שנאמר בעניין כץ: "כאשר הצדדים הם קרובי משפחה, יש לבחון בקפידת-יתר את טיב היחסים שנוצרו: יחסים וולונטריים, התנדבותיים, או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות, ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות העובדה, שכר ריאלי או 'סמלי' וכדו' ". הגם, שבאותו עניין המדובר היה במי שבא בגדר ההגדרה שבסעיף 1 לחוק, הרי שאותם מבחנים אומצו גם כלפי בני משפחה אחרים, כל אימת שעולה החשש שמא המדובר הוא ב"מערכת יחסי עבודה מדומים על רקע של קרבה משפחתית", או ביחסי עבודה וולונטריים שבין בני משפחה - לרבות בני זוג - שאינם מתיישבים עם המבחנים המקובלים ביחסי עובד-מעביד בדיני העבודה. נוסיף ונאמר, כי לצד קפידת היתר המתבקשת במקרים של קרבה משפחתית, כאמור, לרבות כאלה שאינם באים בגדר הוראתו של סעיף 1 לחוק נוכל להיעזר, בין היתר, גם במבחנים הנזכרים בו שהם: סדירות העבודה וחיוניותה לעסק. 6. ולענייננו. בטיעונם בפנינו תמכו שני הצדדים יתדותיהם בעובדות שקבע בית הדין ובממצאיו. אולם, לא עלה בידי המערערת לשכנענו כי יש לשנות מן המסקנות שהסיק בית הדין האזורי, אשר בפניו הובאו הראיות ואשר בפניו הושמעו העדויות, ושהתרשמותו מהן הייתה "מכלי ראשון", כדברי הנשיא (בדימוס) גולדברג בפסק דין אזולאי: "לצורך הכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד ב'חברה משפחתית' יש לייחס חשיבות רבה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מהעדים שהעידו בפניה... ערכאת ערעור, ככלל, אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית המבוסס על התרשמותה מהעדים שהעידו בפניה אלא אם מתגלית טעות בולטת". אף אנו הגענו לכלל מסקנה, כי בנסיבות שהובררו אכן אין ניתן לקבוע כי התקיימו יחסי עבודה בין המערערת לבין בעלה. זאת, במיוחד לנוכח אי הדיוקים שנמצאו בעדויותיהם והסתירות שנתגלו בהן, אשר הצביעו במצטבר על כך שאין המדובר ביחסי עובד-מעביד וכאשר מנגד, לא התקבלה ראיה פוזיטיבית לפיה ניתן היה לקבוע דבר קיומם של יחסים כאלה. 7. הנה כי כן, שלא על פי הוראתו של סעיף 1 לחוק, כי אם מתוקף דיני העבודה, עומדת בעינה קביעתו של בית הדין האזורי ומסקנתו, כי בנסיבות המקרה אין ניתן לקבוע קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערערת לבעלה, שיש בהם כדי לזכותה בתביעתה לדמי לידה. לפיכך, אין מנוס מדחייתו של הערעור. 8. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. לידהדמי לידה