קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית בקשה לפרק חברה: השופט נ' סולברג: 1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט אלכס קיסרי) בפר"ק 6905-11-10 מיום 13.12.2010. למעשה מדובר בפסק דין שבגדרו נדחתה בקשתו של המערער לפרק את חברת פריטום בע"מ, היא המשיבה 1 (להלן: החברה), ונקבע כי בנסיבות העניין, על אף שהחברה נקלעה למבוי סתום, העלאת טענות המערער בדבר התנהלות המשיב 2 (להלן: המשיב) ראוי שתֵעשה במסגרת הליך לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. עיקרי העובדות והליכים קודמים 2. המערער והמשיב 2 הם בעלי המניות והדירקטורים היחידים בחברה. מערכת היחסים בין השניים עלתה על שרטון, ולפיכך הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על פירוקה של החברה, לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. בבקשה נטען כי ניהול החברה הגיע למבוי סתום וכי המשיב 2 נוקט בפעולות בלתי חוקיות לצורך השתלטות על נכסי החברה. כשבועיים לאחר הגשת הבקשה, עתר המערער לקבלת צווי מניעה זמניים, המורים על ביטול החלטות הדירקטוריון, וכמו כן ביקש כי ימונה לחברה מפרק זמני בשל החשש שמא יגרמו פעולות המשיב 2 לנזקים כבדים ובלתי הפיכים לחברה. 3. בהחלטתו מיום 18.11.2010 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת ביטול החלטות הדירקטוריון, והתלה את תוקפן. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין, מינוי מפרק זמני אינו הסעד המתאים, ובהתחשב בעובדה כי שקל להורות על קיום התמחרות, הורה בית המשפט על מינוי מנהל מיוחד לחברה, וזה יגיש לבית המשפט דו"ח על מצב פעילותה של החברה. המנהל המיוחד הגיש לבית המשפט דו"ח ראשוני, שממנו עלה כי פעילות החברה היא גרעונית. בשל כך, וכן לנוכח סירובם של המערער והמשיב 2 לממן את פעילותה של החברה, ביקש המנהל המיוחד לשחררו מתפקידו. בית המשפט נעתר לבקשתו בהחלטה מיום 7.12.2010. החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת הפירוק 4. לאחר שהליך ההתמחרות שהוצע על-ידי בית המשפט המחוזי לא יצא אל הפועל, דחה בית המשפט את הבקשה לפירוק שהגיש המערער, בהחלטתו מיום 13.12.2010, וקבע כי החברה אמנם נקלעה למבוי סתום, אך ההליך המתאים להעלאת טענות המערער בדבר התנהלות המשיב 2 אינו בגדר בקשה לפירוק, כי אם במסגרת סעיף 191 לחוק החברות, שעניינו בסעדים במצבים שבהם מתנהלת חברה בדרך המקפחת את בעלי המניות. מכאן הערעור. עיקרי הטענות בערעור 5. ב"כ המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהימנעוֹ מלהורות על פירוק החברה. לדידו, בין המערער לבין המשיב 2, שהם כאמור בעלי המניות היחידים בחברה, נוצר קרע בלתי ניתן לאיחוי, ועילה זו מצדיקה את הפירוק. עוד טוען המערער, כי החברה אינה סולבנטית, וכי למשיב 2 יש יד ורגל בכך, מאחר ונקט בפעולות בלתי חוקיות לצורך השתלטות על נכסי החברה. אֵלו גרמו להפסדים ממשיים לחברה. לדברי המערער, אין תוחלת בהתמחרות שבית המשפט המחוזי הציע כפתרון, מאחר ובמצב הדברים הנוכחי, לא ניתן לקיים הליך שכזה. זאת ועוד, לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בהפנותו את הצדדים לנקיטת הליך לפי סעיף 191 לחוק  החברות, בסוברו כי כך יגיעו לתוצאה אשר תסב נזק קטן יותר לחברה ולצדדים שלישיים, על אף שמצא כי בין הצדדים קיים קרע בלתי ניתן לאיחוי. לדברי המערער, במצב הדברים הנתון, אין מנוס מלהורות על פירוק החברה. 6. מנגד, טוען ב"כ המשיב כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפירוק. ההחלטה הייתה נכונה לשעתה וגם לעת הזאת. בחלוף הימים מאז שניתנה החלטה ועד עתה, השתנו הנסיבות, ונכון להיום, החברה עודנה מתנהלת. פעילותה של החברה מראה גידול וצמיחה, על אף שמאזנה הכולל מלמד עדיין על הפסדים, וזאת בשל התחייבויות עבר. אשר על כן, טוען המשיב, אין כל עילה לפרק את החברה, במיוחד לנוכח העובדה כי המערער לא הצביע על טעות משפטית שנפלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, לטענת המשיב, המערער הגיש את הבקשה לפירוק בחוסר נקיון כפיים, תוך יצירת מצג שווא של נזקים שנגרמו לו, ותוך העלמת ניסיונותיו לבצע פעולות בלתי-חוקיות בחברה. עוד טוען המשיב, כי העובדה שפירוקה של החברה לא יניב רווח כלכלי למערער, לאור טענתו כי החברה אינה סולבנטית וכי זו עילה לפירוקה, מחזקת את טענת המשיב על דבר הגשת הבקשה לפירוק וכן גם את הערעור, בחוסר נקיון כפיים. דיון והכרעה 7. דין הערעור להידחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, במסגרת ההחלטה על פירוק חברה, יש לשקול בין היתר את השפעת הפירוק על צדדים שלישיים, ולבחון מהו האיזון הראוי בין הנזק שייגרם לצדדים שלישיים ולחברה כתוצאה מהפירוק, לבין הנזק שייגרם למבקש באם החברה לא תפורק. לא ראינו לנכון להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי, על יסוד נימוקיה. זאת ועוד, לטענת המשיב, מאז ועד עתה השתנתה פעילותה של החברה, וניכר לכאורה כי היקף הפעילות התרחב. המשיב טוען, כי לעת הזאת נמצאת פעילות החברה בגידול ובצמיחה, וכי הוא מטפל בענייני החברה באופן שוטף. לטענתו, החברה פועלת כסדרה ואף מתקדמת לכיוון של הבראה פיננסית ורווחיות. 8. גם מבלעדי טענתו הנ"ל של המשיב, שלא נתבררה כל צרכה, הרי שכידוע, בנוסף על המגבלות החלות על בעל מניות המבקש פירוק חברה על-פי סעיף 260 (א) לפקודת החברות, עליו להצביע בין היתר על כך שיש לו אינטרס בפירוק. האינטרס יכול להתבטא בקבלת חלק בנכסי החברה לאחר פרעון החובות כלפי הנושים. לצורך כך, ככלל, החברה צריכה להיות סולבנטית, שאם לא כן, לא יהיה בעל המניות זכאי לקבל מאומה בזמן פירוק, שכן זכותו מאוחרת מזו של כלל נושי החברה (ראו צפורה כהן פירוק חברות 158-159 (התש"ס)). הנה כי כן, המערער מנסה לכאורה לאחוז את החבל בשתי קצותיו. מחד גיסא הוא טוען כי החברה אינה סולבנטית ולשיטתו הדבר מצדיק את פירוקה, ומאידך גיסא הוא אינו מצביע על אינטרס כלכלי עבורו בפירוק, שכן מאחר והחברה אינה סולבנטית, הוא לא יטול מרווחיה ולו במעט. 9. במהלך הדיון בערעור נמסר על מגעים בין הצדדים לגישור ולפישור, מגעים שלא צלחו. אם אכן חל שינוי נסיבות במה שקשור לדרך ללא מוצא שאליה נקלעו יחסי הצדדים; באם יהיה ניתן להוכיח כי החברה אינה נושאת רווחים וכי הגיעה למבוי סתום, עד כדי הצדקת פירוקה, פתוחה הדרך לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי, לפרוס לפניו את הנסיבות החדשות, ולבקש עיון חוזר. 10. אציע אפוא לחברַי לדחות את הערעור. המערער ישא בהוצאות הערעור וישלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג.מפרק (חברה)ערעור