ערעור על הוצאת עורך דין מהלשכה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשהת רשות ערעור על הוצאת עורך דין מהלשכה: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה סגל) מיום 13.1.2011 בתיק עמל"ע 37392-03-10 בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, אשר דחה מצדו ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי. רקע ב. בשנת 2003 הורשע המבקש, עורך דין (כיום בן 79 עד מאה ועשרים), בכתב אישום שעניינו גניבת כספי לקוחות בשנת 1997; ובשנת 2004 השית עליו בית המשפט המחוזי (בערעור) שנת מאסר בפועל (ע"פ (חיפה) 3718/03 מדינת ישראל נ' מאור ). עוד בשנת 1999 (במסגרת תביעה אזרחית שהמבקש לא התגונן בפניה) הגיע המבקש להסדר בכל הנוגע להשבת הכספים. עם הרשעתו בבית משפט השלום הסכימו הצדדים על השעיית המבקש מהלשכה. בראשית שנת 2005 השתחרר המבקש ממאסרו, וכיון שפגה תקופת ההשעיה הזמנית הוא שב לעסוק במקצוע. בשנת 2009 עתר המשיב להוצאת המבקש מן הלשכה לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן החוק). בית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה קיבל את עמדת המשיב, פסק דינו אושר בבית הדין המשמעתי הארצי, וערעור שהוגש על-ידי המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה. ג. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התמקד בעיקר בשאלת הנפקות שיש ליתן לשיהוי הכבד והבלתי מוסבר בהתנהלות המשיב; שכן אין חולק כי ללא כל סיבה ("תקלה", "כשל") נפתח ההליך לפי סעיף 75 כארבע שנים לאחר שהמבקש שוחרר ושב לעבוד במקצוע. בין היתר נקבע, כי בנסיבות לא ניתן להסיק שהמשיב ויתר על זכותו לפתוח בהליך, וכי המבקש לא ניזוק מן השיהוי ("ההפך הוא הנכון, שכן במהלך אותה תקופה ממושכת, בת כחמש שנים, המשיך המערער לעסוק במקצוע"). עוד נאמר, כי קבלת טענת השיהוי משמעה פגיעה "רבה ביותר" בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי. הוטעם, כי בנסיבות הקונקרטיות אין מדובר בעינוי דין. עוד נקבע, כי נוכח העבירות בהן הורשע, ואף אם מתחשבים בנסיבות האישיות לקולה, אין העונש מצדיק התערבות. בחתימת הדברים הוסיף בית המשפט: "מסגרת הדיון דלעיל כמובן אינה גורעת מחומרת המחדל והרשלנות של המשיב בהגשת הבקשה לפי סעיף 75 בשיהוי כה ניכר. על המשיב להפיק לקח ומוסר השכל, לבל יישנו מקרים דומים בעתיד. אין איפוא לשלול מראש את האפשרות, כי בנסיבות אחרות, בתיק שונה, הייתה טענת השיהוי מתקבלת" (פסקה 30). טענות המבקש ד. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בכל הנוגע לשיהוי נטען, בין היתר, כי המבקש עצמו הוא שהביא את פסקי הדין נגדו לידיעת הלשכה (כבר בשנת 2004), וכי בשנת 2007 דחתה ועדת האתיקה תלונה בעניינו של המבקש - ולפיכך אין הצדקה לאי-נקיטת הליכים לפי סעיף 75 עד שנת 2009. לשיטת המבקש, "היתה כאן התעלמות מדעת ואולי, אפילו, החלטה שבשתיקה לזניחת העניין" (סעיף 5 לבקשה). הוטעם, כי בנסיבות היתה חובה מחמת הצדק לקבל את טענת השיהוי. עוד נטען, כי יתכן שבתי המשפט נתנו משקל לקביעה, שאין לה על מה לסמוך, לפיה לא שילם המבקש את מלוא החוב הפסוק. הוזכר, כי אף שפורמלית דיני ההתיישנות אינם חלים על עבירות משמעת לפי חוק לשכת עורכי הדין, "טעם יש בטענה, שאין כל היגיון בכך שדוקא עבירות משמעתיות על פי חוק הלשכה לא יתיישנו לעולם" (על"ע 18/84 עו"ד פלוני נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1) 353, 366 - המשנה לנשיא אלון). ה. עוד נאמר, כי היה על המשיב לפעול בתוך בתוך זמן סביר, וכי ביטוי לחובה זו מצוי בסעיף 78(ב) לחוק הלשכה - הקובע כי בקשה לפי סעיף 75 לחוק יש להגיש "תוך שלושים יום מהיום שפסק הדין המרשיע נעשה סופי", שאם לא כן בטלה ההשעיה הזמנית לפי סעיף 78 לחוק. הוזכר גם פסק דינו של בית משפט זה בעניין מונדרוביץ (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל ), בו נקבע כי תקנת הציבור שוללת הסגרת חשוד בעבירות מין לארצות הברית, נוכח שיהוי כבד שנפל בהגשת הבקשה. בין היתר הוזכרו דברי השופטת פרוקצ'יה באותו עניין: "זכותו של נאשם בפלילים להליך הוגן מכילה בקרבה גם את הציפייה לכך שלא יתקיים לגביו עינוי דין. משמעות הדבר היא, בין היתר, כי הוא לא יהיה נתון לחרב המתהפכת של פתיחת הליך פלילי נגדו לאורך שנים ארוכות" (פסקה 113). עוד הוטעם, כי מאז שנת 2004 שב המבקש לעסוק במקצוע, ולא הועלתה כל טענה על התנהלותו בשנים אלה. ולבסוף נטען, כי העונש שהושת על המבקש חמור מעונשים שהושתו במקרים דומים; וכן הוזכרו נסיבות אישיות התומכות אף הן במתן אפשרות למערער להתפרנס בכבוד. דיון והכרעה ו. לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, החלטתי שלא להיעתר למבוקש. אזכיר תחילה את שנאמר בעבר לא אחת: רשות ערעור בתיקי לשכת עורכי הדין לבית משפט זה, כערכאה רביעית - שפירושה הליך דבר כמעט ללא אח ורע - אין מנוס מצמצומה למשורה שבמשורה (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב ). אין חולק, כי המשיב התנהל באופן רשלני, וכי ההליך שנפתח בשנת 2009 נפתח בשיהוי ניכר. אף לא יתכן חולק, כי לפגם זה בהתנהלות המשיב יכולה להיות השלכה אופרטיבית, ויהיו מקרים בהם חובת הצדק תמחק הליך כאמור, כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי. עקרונות אלה נקבעו בפסיקת בית משפט זה לא אחת: "יש לומר אפוא כי עבור הזמן בין מועד האירוע המשמש נושא לדין משמעתי, לבין מועד נקיטת הליך המשמעת בגין אותו אירוע, הינו גורם בעל משמעות משפטית אף בהיעדר תקופת התיישנות סטטוטורית התוחמת באורח מובנה את המועד להגשת הקובלנה. מגיש הקובלנה, בהיותו גוף ציבורי, כפוף לדיני השיהוי מתחום המשפט הציבורי בהפעלת סמכותו להגשת קובלנה" (על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 77 - השופטת פרוקצ'יה). ואולם, כפי שציינה השופטת פרוקצ'יה בהמשך הדברים: "היקף חלותם של דינים אלה על מקרה נתון הינו פרי איזונים תלויי נסיבות העניין". במובן זה חוששני, כי השאלה כיצד יישמו בתי הדין המשמעתיים את העקרונות המשפטיים בעניינו הקונקרטי של המשיב, אינה מסוג השאלות המצדיקות מתן רשות לערעור נוסף - ולגלגול שיפוטי רביעי.   ז. ואולם לא אכחד, כי על אף האמור שקלתי האם המקרה בעייתי דיו כדי להצדיק מתן רשות ערעור, חרף אי עמידה בתנאים הרגילים: "שאלתי עצמי אם זהו המקרה, בו יש ליתן לאינטרס הפרט, נוכח תחושת צדק, משקל גדול מן המקובל בבקשות מן הסוג דנא, ולחרוג מהכללים המצמצמים שנקבעו בעניין חניון חיפה" (רע"א 321/07 גושן נ' אבי-גיא ; רע"א 10733/04 פאר נ' אבו ליל ). זאת, משני טעמים עיקריים: (1) ראשית, המשיב התנהל, כאמור, באופן בלתי סביר בכך שהתעכב (אף לשיטתו ללא סיבה) חמש שנים עד שפתח בהליך לפי סעיף 75; (2) שנית, העונש שהושת על המבקש חמור, במיוחד בהתחשב בגילו. אין זו דילמה פשוטה שהרי, הלכה היא כי: "ככלל, בית-משפט זה אינו מתערב בשיקול-דעתם של בתי-הדין המשמעתיים באשר לעונש המוטל על-ידיהם ואינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם. כבר נאמר לא אחת שבתי-הדין המשמעתיים יסללו את 'שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין'" (על"ע 1364/04 הוועד המחוזי נ' סלוביק, פ"ד נט(2) 337, 346 - השופטת ארבל; על"ע 1341/08 הועד המחוזי נ' שמחה ניר ). ומנגד, "בית-משפט זה יתערב בעונש שהוטל על-ידי בית-דין משמעתי, אם עונש זה חורג ממדיניות הענישה" (על"ע 9/86 הוועד המחוזי נ' רגב, פ"ד מ(4) 456, 458 - השופט, כתארו אז, ברק). בסופו של דבר החלטתי שלא להיעתר לבקשה, ואנמק בקצרה. ח. סבורני כי בחינת התוצאה הסופית אינה מעלה חריגה מתחום הענישה הסבירה - אם כי אינה רחוקה מאוד משוליו. נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, שכללו בסופו של יום מאסר מאחורי סורג ובריח, אילו היה המשיב פועל כפי שניתן היה לצפות ממנו, ואף אילו היתה ננקטת כלפי המבקש מדיניות ענישה מקילה (מה שאינו מתחייב), הוא היה (לכל הפחות) מושעה מפעילות כעורך דין למשך מספר שנים ניכר החל משנת 2005 - ובנסיבות, ככל הנראה עד למעלה מגיל 80. והנה, כיון שבשנים 2009-2005 המשיך המבקש לעסוק במקצוע, נוכח מחדל המשיב, סבורני - כפי שציין בית המשפט המחוזי - כי השיהוי פעל לאו דווקא לחובתו. בחינה כללית זו של "הוגנות" התוצאה מתבקשת כיון שלא הוצגה עילה משפטית למתן רשות ערעור, והיא מעלה בנסיבות מענה ראוי לשאלה אם נעשה עיוות דין או שמא אנו מצויים בגדרי חובת הצדק הנדרשת. ברי כי אין המקרה דומה לפרשת מונדרוביץ, שם היה שיהוי בן למעלה משני עשורים בנסיבות שנוצרו. ט. סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה. ואף על פי כן לא אמנע מאמור, כי התנהלות המשיב בתיק זה - בעיקר בשיהוי בפתיחת ההליך,אינה משביעה רצון, וחשוב שיופק הלקח. ערעורעורך דין