טענתם של המבקשים היא, בתמצית, כי יש ערעור בזכות על כל החלטה של המפקח, שכן חוק המקרקעין לא הבחין, לטענתם, בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת", כמשמעותם בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984(להלן -חוק בתי המשפט). הביטוי "החלטת המפקח" אשר בסעיף 77(א) לחוק המקרקעין כולל בחובו, לטענתם, הן את המקבילה של "החלטה אחרת" והן את המקביל של "פסק דין". מכאן גם נובע, לטענתם, כי בית המשפט דלמטה טעה בכך שהערעור שהגישו נדון בפני דן יחיד, וזאת בניגוד לסעיף 77(ג), הקובע, שבערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב) ידון בית המשפט המחוזי בשלושה שופטים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת המפקח על המקרקעין: הנשיא מ' שמגר: .1המבקשים הגישו תביעה למפקח על רישום המקרקעין לסילוק ידם של המשיבים בטענה, שהמשיבים תפסו שלא כדין חלק מחדר המדרגות בבית המשותף, בו גרים הן המבקשים והן המשיבים, היינו חלק מן הרכוש המשותף, כמובנו של מונח זה לפי סעיף 52לחוק המקרקעין, תשכ"ט .1969המפקח החליט לעכב את הדיון בתביעה זו, עד שתתברר תביעה שהגישו המשיבים בבית המשפט המחוזי נגד החברה הבונה ונגד כל דיירי הבית, כשטענתם הייתה כי שטח המריבה הנ"ל שייך להם מכוח הסכם הרכישה שנחתם ביניהם לבין החברה הקבלנית. על החלטה זו של המפקח הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החליט למחוק את הערעור בסברו, כי מהוראות סימן ד' שבפרק ו' לחוק המקרקעין עולה, כי אין אפשרות ערעור - לא בזכות ואף לא ברשות - על החלטות ביניים של המפקח, שכן אין באלו כל התייחסות לדרך הערעור על החלטות ביניים, ואם ישנה אפשרות ערעור, הרי הדרך הנכונה הייתה להגיש בקשת רשות ערעור. לפנינו בקשת רשות ערעור, בה החלטנו לדון כבערעור גופו. .2סעיף 77לחוק המקרקעין קובע: "(א) כל צד לסכסוך הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת המפקח רשאי, תוך תקופה שנקבעה בתקנות, לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא הבית המשותף. (ב) הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה אלא אם ציווה על כך המפקח או בית המשפט שלפניו הוגש הערעור. (ג) בערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב) ידון בית המשפט המחוזי בשלושה שופטים. (ד) פסק-הדין של בית המשפט בערעור לפי סעיף קטן (א) ניתן לערעור ברשות כאמור בסעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957". תקנה 76לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969, קובעת: "התקופה לערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת המפקח לפי סימן זה היא ארבעים וחמישה יום מהיום שבו הומצאה ההחלטה למערער". טענתם של המבקשים היא, בתמצית, כי יש ערעור בזכות על כל החלטה של המפקח, שכן חוק המקרקעין לא הבחין, לטענתם, בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת", כמשמעותם בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984(להלן -חוק בתי המשפט). הביטוי "החלטת המפקח" אשר בסעיף 77(א) לחוק המקרקעין כולל בחובו, לטענתם, הן את המקבילה של "החלטה אחרת" והן את המקביל של "פסק דין". מכאן גם נובע, לטענתם, כי בית המשפט דלמטה טעה בכך שהערעור שהגישו נדון בפני דן יחיד, וזאת בניגוד לסעיף 77(ג), הקובע, שבערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב) ידון בית המשפט המחוזי בשלושה שופטים. המשיבים טוענים, כי אין כלל אפשרות לערער על החלטות ביניים של המפקח, והם תומכים טענתם בסעיף 76לחוק המקרקעין, הקובע: "החלטת המפקח בסכסוך וצו ביניים שנתן, דינם, לענין אכיפה והוצאה לפועל ולענין סעיף 6לפקודת בזיון בית המשפט, כדין פסק דין או צו ביניים של בית משפט שלום". הם מבקשים ללמוד מסעיף זה, כי חוק המקרקעין מבחין בין פסק-דין (החלטת המפקח בסכסוך) להחלטה אחרת (צו ביניים), ומכאן שבסעיף 77(א) לחוק, כאשר נאמר "החלטת המפקח" הכוונה להחלטה הדומה לפסק-דין. לטענתם, התוצאות של פרשנות המבקשים היא, כי על החלטת ביניים של המפקח יש ערעור בזכות בפני שלושה שופטים, דבר שאינו סביר. לחלופין טענו המשיבים, כי דרך הערעור על החלטות ביניים של המפקח היא בהגשת בקשה לרשות ערעור; לטענתם, אין להוציא את חוק המקרקעין מכנפי חוק בתי המשפט, והקשר הישיר בין השניים נמצא, לטענתם, בתקנות המקרקעין (ניהול ורישום); לחלופי חלופין נטען על-ידיהם, כי אם חוק בתי המשפט אינו חל על חוק המקרקעין, הרי יש להחילו על דרך ההיקש, בהתאם לקווים המותווים בחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980, ולקבוע, כי דין ערעור על החלטת ביניים של המפקח כדין ערעור על החלטת ביניים של שופט שלום. .3אין בית המשפט שולל זכות ערעור ואין בית המשפט מצמצם היקפה של הזכות וממיר ערעור בזכות בערעור ברשות, אלא אם נוסחו של הוק קובע זאת ברורות ומפורשות. סעיף 77נוקט לשון "החלטת מפקח" ואינו קובע הבחנות בין ההחלטות לסוגיהן. המשווה נושא זה למלותיו של סעיף 76נוכח לדעת על אתר, כי המחוקק ידע להבחין בין "החלטה בסכסוך" לבין "צו ביניים" כאשר רצה לעשות כן; ההן שבסעיף 76יש לו השלכה על העדר ההבחנה אשר בסעיף .77משמע, החלטה בסעיף 77בנוסחו הקיים פירושה כל החלטה. מסקנה זו שואבת גם מן הבחינה של הנושא לפי מהותו. המדובר בבחירה בין ההכרה בזכות ערעור לבין מניעתה, ובכגון דא אין הצדקה לקביעת פירוש מסווג ומצמצם של המונח "החלטה" אשר בסעיף 77, כאשר המחוקק לא ראה לעשות כן. אם נוסח הכתוב כפשוטו מאפשר הכרה בזכות ערעור, אין לחפש אחר פירוש החוק, השולל זכות זו (ר"ע 185/83 [1], בעמ' 442מול אות השוליים ד). משמע, בהעדר הוראה מפורשת אחרת משמעותה של המלה "החלטה", המופיעה בסעיף 77(א), כמשמעותה הרגילה בסדרי הדין; יש החלטות שהן פסקי-דין ויש החלטות אחרות, ומשלא נאמר אחרת, המלה "החלטה" כוללת בחובההן החלטות, המסיימות את הדיון בסכסוך לפני המפקח, דהיינו פסקי- דין, והן מה שקרוי בחוק בתי המשפט "החלטות אחרות". ההתייחסות לסעיף 76לחוק המקרקעין אינה תומכת בתיזה של המשיבים. כאמור כבר, מלמד הסעיף על ההבחנה בין המושגים, ששימשה את המחוקק באותו חוק ואשר נעדרת בסעיף .77זאת ועוד, על-פי כללי הפרשנות המקובלים יש לפנות למכלול הוראותיו של אותו חוק כדי ללמוד על פרשנותה של הוראה חקוקה אחת שבו, והוא כל עוד אין ההפניה האמורה מוליכה להעדר סבירות (ע"א 534/59 [2], בעמ' 1417מול אות השוליים ו). זאת ואף זאת, אם נדקדק בלשון סעיף 76, הרי נאמר שם "החלטת המפקח בסכסוך" (ההדגשה שלי - מ' ש'), וייתכן לומר, כי ביטוי זה מקביל למונח פסק-דין אך אין מובנו זהה למונח "החלטה", שנקט סעיף .77תמיכת מה לכך יש בשוני שבין נוסחו המקורי של החוק כפי שהובא בהצעת חוק המקרקעין, תשכ"ד-1964, לבין נוסחו כיום. כך, לדוגמה, האמור כיום בסעיף 75על שלושת סעיפיו הקטנים הובא בהצעת החוק בשלושה סעיפים נפרדים (סעיפים 116, 118, 119). נוסחו של סעיף 75(ג) הקיים קובע: "החלטת המפקח תהיה בכתב, תנומק ותומצא לכל אחד מהצדדים". והוא שונה מן הנוסח המקביל של סעיף 119להצעת החוק, לפיו: "החלטתו של מפקח בסכסוך תיערך ותנומק בכתב ותומצא לכל אחד מהצדדים" (ההדגשה שלי - מ' ש'). ייתכן שהדבר מעיד על כך, כי המחוקק הבחין בין שני הביטויים; לפיכך ההוראה בנוסחה הסופי פירושה, שהחלטת המפקח, בין אם היא סופית ובין אם היא אחרת, תהיה בכתב, תנומק ותומצא לכל אחד מהצדדים, ויש גם היגיון רב בכך שגם בהחליטו החלטה שאינה סופית כגון זו שלפנינו היינו עיכוב ביצוע - חייב המפקח לנמקה ולהמציאה לצדדים. אעיר גם, כי בחוק בתים משותפים [נוסח משולב], תשכ"א-1961, אשר הוא מקורו של חלק זה לחוק המקרקעין, המלה "החלטה" כללה בחובה הן החלטות סופיות והן החלטות אחרות (ראה לדוגמה סעיף 57לאותו חוק). בהעדר הוראה מפורשת אחרת יש לתת תוכן אחיד לאותו מונח, בייחוד כאשר הדבר מביא לפרשנות המעניקה אפשרות רעור להבדיל מפרשנות המביאה לשלילתה. יש גם עניין בדברים שנאמרו אגב אורחא בע"א 44/72 [3], בעמ' 619: "מסעיף 76יוצא כי הוסמך המפקח ליתן צווי-ביניים, והחלטתו, אם סופית היא ואם צו-ביניים, מבוצעת כפסק-דין של בית-משפט השלום, ואף ניתן לאכוף אותה לפי סעיף 6לפקודת בזיון בית-המשפט. ולבסוף בא סעיף 77(א) ומורה שניתן לערער על החלטת המפקח לפני בית-המשפט המחוזי, וזכות ערעור נוספת, ברשות, נתונה על-פי סעיף 77(ד) לחוק הנ"ל" (ההדגשות שלי - מ' ש'). כאשר הועבר עניין מבית המשפט המחוזי במעמד צד אחד אל המפקח, אחרי שבית המשפט נתן צו מניעה זמני, הרי צו המניעה הזמני, אשר ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, ניתן אמנם לביטול על-פי תקנה 227לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(כיום: תקנה 201לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984), אך בבקשת הביטול חייב לדון המפקח, ועל החלטתו ניתן לערער לפי סעיף 77(א) לחוק המקרקעין. אליבא דכולי עלמא, החלטה לבטלצו מניעה זמני או לקיימו הינה החלטה אחרת (ראה ע"א 44/72 [3], בעמ' 620). אשר לטענה החלופית של המשיבים, כי דרך הערעור על החלטות ביניים של המפקח הינה בהגשת בקשת רשות ערעור, וזאת לאור הקשר הישיר, לטענתם, בין חוק המקרקעין לחוק בתי המשפט, על-פי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), הרי טענה זו אינה מקובלת עליי, מאחר שאיני מוצא כל הוראה בתקנות האמורות המקשרת בין השניים. תקנה 71אמנם מורה כדלהלן: "תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, יחולו, בשינויים המחוייבים, על סדרי הדין בהליך לפי סימן זה בכל ענין שלא נקבעה לגביו הוראה אחרת בחוק או בתקנות אלה". אך לא הרי התקנות כהרי חוק בתי המשפט, ואין בכוחן להקנות אפשרות ערעור או לשללה, מקום בו לא נאמר הדבר בחוק. הצעתם השנייה של המשיבים הינה, כי יש לערוך היקש על יסוד חוק יסודות המשפט ולקבוע, כי דין ערעור על החלטת ביניים של המפקח כדין ערעור על החלטת ביניים של שופט שלום. גם דרך זו אינה נראית בעיניי, שכן, כדי לפנות לדרך ההיקש על-פי החוק הנ"ל יש להגיע למסקנה, כי המחוקק כלל לא נתן דעתו לנושא של הערעור על החלטות ביניים של המפקח (להבדיל מן המסקנה לפיה נקבע הסדר שלילי). לאור הוראת סעיף 77(א), הדנה במפורש בדרכי ערעור על החלטות המפקח, ולאור הפירוש, אותו התוויתי לעיל, איני סבור, כי נותרה לאקונה. אין ספק, כי התוצאה הנזכרת, לפיה יש ערעור בזכות על החלטות ביניים ונוסף על כך גם אפשרות לערעור נוסף, ברשות, אינה התוצאה הרצויה. תוצאה כאמור תגרום לפיצול, שאינו רצוי, של ההתדיינות וכן להארכתה, והיא אינה עולה בקנה אחד עם השאיפה להאחדת המבנה של כללי הערעור, כפי שהותוו על-ידי המחוקק בחוק בתי המשפט. היה על-כן רצוי, שהמחוקק יסדיר את הנושא בחקיקה מפורשת ובהירה. .4עד כאן לשאלת דרך הערעור. בשאלת המותב יש הסדר ספציפי בסעיף 77(ג), לפיו בערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב) ידון בית המשפט המחוזי בשלושה שופטים. סעיף 72(ב) דן אך בהחלטות סופיות של המפקח, כפי שמלמדת כותרת השוליים ש הסעיף ("סמכות להכריע בסכסוכים"). הסמכות לתת צווי ביניים בענייננו מעוגנת בסעיף 74לחוק המקרקעין, לפיו: "למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט של בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית". עולה מכך, כי בכל שאר ההחלטות - הן הסופיות, שלא ניתנו על יסוד האמור בסעיף 72(ב), והן האחרות - ידון בית המשפט המחוזי בשופט אחד. הסדר זה מתיישב גם עם האמור בסעיף 37לחוק בתי המשפט, המסדיר את שאלת ההרכב, בו ידון בית המשפט המחוזי. סעיף 37(א) (2) קובע, כי בית המשפט המחוזי ידון בשלושה בערעורים על פסקי-דין של בתי-משפט ושל בתי-דין, שיושב בהם שופט של בית-משפט שלום, למעט בקשות לצווי-ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות שבערעורים. כיוון שהמפקח על רישום המקרקעין אינו שופט של בית-משפט שלום, לא חלה הוראת סעיף 37(א) על החלטותיו הסופיות. מכאן, ששופט דן יחיד ידון בכל ההחלטות, שאינן על פי סעיף 72(ב) לחוק המקרקעין, וזאת כאמור בסעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט, לפיו בכל עניי אחר (שאינו נזכר בסעיפים-קטנים 37(א) או (ב)) ידון בית המשפט המחוזי בשופט אחד. על-כן, גם אין ממילא יסוד לטענתם של המשיבים, לפיה הקניית זכות ערעור על כל החלטות המפקח תביא לתוצאה הבלתי הגיונית, לפיה יש ערעור בזכות בפני שלושה שופטים: כאמור, מאחר שהמדובר בהחלטת ביניים, יש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, אשר ידון בעניין בהרכב של שופט אחד. .5האמור לעיל מחזיר אותנו להחלטתו של המפקח. זה האחרון סבר, כי פנייתם של המערערים אליו אמנם מצויה בתחום סמכותו, אך הוא ייטיב לעשות, אם ידחה את ההחלטה בנושא המצוי בפניו ונתון להכרעתו, עד שיתקיימו ויושלמו הדיונים, המתנהלים בבית המשפט המחוזי בתביעה, אותה הגישו המשיבים נגד אלו שאתם כרתו חוזה בקשר לרכישת הדירה. אינני סבור, כי יש הצדקה לדחייה האמורה. חוק המקרקעין לא התעלם מקיומה של האפשרות לברר סכסוכים בפני בתי המשפט הרגילים. אולם הוא היה מודע לכך, כי יש הכרח ביצירת כלים נוספים, אשר ישחררו את בתי המשפט מן הטיפול בסכסוכים דומים בין בעלי דירות. על-כן קבע סעיף 72(ב), כי סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף רשאי התובע להביאו, לפי בחירתו, לפני בית-משפט מוסמך או לפני המפקח. משמע, הבחירה היא בידי התובע, ויש בכך מעין המשך לקו המנחה, אשר אותו קבע המחוקק על-ידי יצירת המוסד של המפקח. למותר להוסיף, כי נוסח הדברים, המובא בסעיף 72(ב) הנ"ל, יש בו כדי לאפשר בחירה בין ההליכים, והוא קובע אמת מידה, הכוללת את בחירת הדרך היעילה והמהירה ביותר. פנייתו של התובע, היינו במקרה דנן המערערים, הצביעה על בחירה בין בית המשפט הרגיל לבין המפקח; אולם בכך כמובן לא די, שהרי מדובר במקרה דנן על הליכים אחרים, שנפתחו על-ידי המשיבים. אולם הליכים אחרים אלה לא היו צריכים להצדיק, במקרה דנן, את דחייתו לעת רבה של הדיון בפני המפקח, שהרי לא היה דבר, שמנע מן המפקח הכרעה לגוף העניין על-פי הנתונים הקיימים. במה דברים אמורים, הרישום הקיים איפשר לו הכרעה לגופה של המחלוקת, כי זו אמת המידה, לפיה עליו לחרוץ את דינו. העובדה, כי ייתכן שאי פעם בעתיד יחול ברישום שינוי, שיהיה בו כדי לשנות את זכויותיהם של הצדדים, לא יכול להיות בה כדי למנוע את קיום הדיון עתה. לצורך החלטתו בשלב הנוכחי אין המפקח זקוק להכרעה השיפוטית האחרת, היינו, אין מדובר במצב, בו דרוש מרכיב נוסף שלא ניתן לשאוב אותו מתוך הנתונים הקיימים. ממילא אין גם צורך שנדון כאן בשאלה, אם יכול המפקח להפעיל סמכויות לפי סעיף 76לחוק בתי המשפט. אשר על-כן הייתי מקבל את הערעור ומורה על החזרת הדיון למפקח, כדי שיקיים דיון במחלוקת מכוח סמכויותיו לפי סעיף 72(ב) לחוק המקרקעין. השופט ש' לוין: .1השאלה הראשונה, המתעוררת בערעור זה, היא: האם הוסמך המפקח לדון בטענת המשיבים, ששטח המריבה שייך להם מכוח הסכם הרכישה שנחתם ביניהם לבין החברה הקבלנית? המפקח הנכבד סבר, שבסוגיית lis alibi pendensעסקינן, שבגדרה מן הראוי הוא, שההליכים לפניו יעוכבו, ולא היא; שהרי התביעה לסילוק היד לחוד והתובענה הקניינית שהוגשה לבית המשפט המחוזי לחוד, ונושא התובענה בשני ההליכים אינו זהה: ע"א 564/61 [4]. .2השאלה השנייה: האם הוסמך המפקח לדון כעניין שבגררא, בגדר תובענת סילוק היד שהוגשה לפניו, בזכויותיהם ה"קנייניות" של המשיבים? לדידי אין הדבר מוטל בספק; כך הוחלט כבר לעניין הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים [נוסח משולב], קודמו של המפקח, שהמחוקק לא הקנה לו, כמו למפקח, סמכויות של בית-משפט שלום: ע"א 191/66 [5], והוא - כדי למנוע תוצאה, שעל-פיה "ייבצר מהפקיד המוסמך לעשות את המלאכה שהחוק הטיל עליו" (ראה דעת הרוב, מפי השופט זוסמן ז"ל, כתוארו אז, שם, בעמ' 510); קל וחומר הוא במפקח, שהוא "בית-דין" למהדרין: ע"א 44/72 [3], שסמכויותיו הן כסמכויות בית-משפט השלום; כפי שמוסמך המפקח ליתן צו הריסה, כמו בית-משפט שלום בגדר סעיף 75לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] (מקודם סעיף 34לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957): ע"א 768/80 [6], כך רשאי הינהו, לצורך העניין שלפניו, לדון בגררא בשאלה, שהכרעתה דרושה לבירור העניין, אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי (סעיף 76לנוסח המשולב, מקודם סעיף 35לחוק משנת תשי"ז); וכבר נפסק, שלא ברשות שבשיקול-דעת עסקינן אלא בסמכות חובה: ע"א 89/63 [7]. והשווה: ע"א 510/82 [8]. .3השאלה השלישית: האם ניתן לערער על החלטת ביניים של המפקח לפני בית המשפט המחוזי? התשובה לשאלה זו תלויה בפירוש הדיבור "החלטת המפקח" בסעיף 77(א) לחוק המקרקעין, ויש לה פנים לכאן ולכאן הן בהיבט המילולי והן בהיבט המהותי. מחד גיסא, פירוש אחיד לדיבור "החלטת המפקח" בסעיפים 75(ג), 76ו-77(א) לחוק מצדיק את הפירוש בו דוגלים המשיבים; מאידך גיסא, ניתן למצוא תימוכין לעמדת המערערים בעובדה, שבסעיף 77(א) לחוק נאמר באופן גורף "החלטת המפקח" - "החלטת המפקח בסכסוך", כמו ברישא של סעיף 76, לא נאמר. גם בהיבט המהותי אין העניין נקי מספק, שהרי לפי כל אחת מדרכי הפרשנות האפשריות לא ניתן להשוות את החלטת המפקח לעניין הערעור להחלטת ביניים ל בית-משפט שלום: אם מקבלים את פירושם של המשיבים - כי אז אין החלטת ביניים של המפקח ניתנת לערעור כלל; ואם מקבלים את פירושם של המערערים - ניתן לערער על החלטת ביניים כזו בזכות בלבד. בנסיבות אלה אין מנוס אלא להכריע בשאלה האמורה על יסוד שיקולים שבמדיניות שיפוטית, ולאחר ששקלתי בדבר כמיטב יכולתי, בחרתי להעדיף את פירושם של המערערים: תחום העניינים שנמסר לטיפולו של המפקח הוא בעל חשיבות מירבית לאזרח, ונראה לי, ששלילת זכות הערעור על החלטות ביניים של המפקח עשויה לגרום לתקלות, העולות על ההפסד העשוי להיגרם למערכת השיפוטית כתוצאה מהקניית זכות ערעור בלתי מסויגת על ההחלטות האמורות; אם מותר לנקוט את דרך ההיקש, אפשר לומר, שהחלטת המפקח דומה יותר ל"החלטה אחרת" של רשם בית המשפט המחוזי, שלפי סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] הערעור עליה מוגש לבית המשפט המחוזי בזכות, מאשר להחלטת ביניים בהליכים פליליים, שלא ניתן לערער עליה כלל. .4השאלה הרביעית: לפני איזה הרכב של בית המשפט המחוזי יתברר ערעור על החלטת ביניים של המפקח? כמו לחברי הנכבד הנשיא נראה אף לי, שדין הערעור להתברר לפני שופט דן יחיד: המקרה אינו בא בגדר סעיף 77(ג) לחוק, ולפיכך ערעורים על החלטות המפקח לפי סעיף 72(א) ועל החלטות ביניים יתבררו כאמור בסעיף 37(ג) לחוק בתי משפט [נוסח משולב]. .5השאלה החמישית: האם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת ביניים של המפקח ניתן לערעור בזכות או ברשות? התשובה היא: ברשות, כאמור בסעיף 77(ד) לחוק. מטעמים אלה אני מסכים לקבלת הערעור. השופט ד' לוין: מקובלת עליי דעתו של הנשיא, הן בנושאים הדיוניים והן לגופו של עניין. השופט המלומד בדרגה הראשונה היה מוסמך לדון בערעורם של המערערים, שכן זכותם הייתה לערער על החלטת הביניים, בפניו כדן יחיד. אין לדעת, לאיזו מסקנה היה מגיע השופט בדרגה הראשונה לגופו של עניין. לכאורה, היה מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי שהשופט יתייחס לערעור לגופו. מהטעמים שניתנו הן בחוות-דעתו של הנשיא והן בחוות הדעת של חברי, השופט ש' לוין, סובר גם אני, כי לגופו של עניין המסקנה היא חד-משמעית: על המפקח לדון בתביעה שהוגשה לפניו על כל היבטיה - לפי סעיף 76לחוק הנ"ל - ואין לו לקשור את הדיון לפניו בדיון העתיד להישמע בבית המשפט המחוזי בשאלת הבעלות על שטח המריבה. אשר על-כן אני מצטרף למסקנה, שיש לקבל את הערעור. הוחלט לקבל את הערעור כאמור בפסק-דינו של הנשיא. ערעורמקרקעיןהמפקח על רישום מקרקעין (בתים משותפים)בתים משותפים