במסגרת ערעורו, מלין הנתבע על החלטת הרשם לאפשר לתובע להגיש בקשה להארכת מועד הגשת הערעור, בד בבד עם החלטתו לקבל את הבקשה ולסלק את ההליך על הסף. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על החלטת רשם בית המשפט העליון: ערעור על החלטת כב' הרשם ג' שני מיום 8.2.2011 בע"א 32/11. בין הצדדים להליך זה נתגלע סכסוך בקשר לחלקת מקרקעין ובית מגורים אשר נתברר בפני בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 709-06, כב' השופט האשם חטיב). ביום 4.10.2010 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו, בהעדר הצדדים, ובו דחה את התביעה שהגיש המשיב (להלן: התובע) כנגד המערער (להלן: הנתבע). ביום 2.1.2011 הגיש התובע ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה וטען במבוא להודעת הערעור כי פסק הדין הומצא לו ביום 18.11.2010. בתגובה לכך, הגיש הנתבע בקשה למחיקת הערעור בטענה כי הוא הוגש באיחור, וצירף כתמיכה לטענתו אישור המצאה מאת בית המשפט המחוזי לפיו המצאת פסק הדין לבא כוחו של התובע התבצעה כבר ביום 1.11.2010. ביום 31.1.2011 הורה הרשם לתובע להגיב לבקשה בתוך שבעה ימים מעת המצאת החלטתו. ביום 7.2.2011 נתקבלה תגובת התובע, בה עמד על טענתו כי פסק הדין הומצא לו אך ביום 18.11.2011. לטענתו, לאחר שביום 17.11.2011 נפוצה שמועה במקום מושבו לפיה ניתן פסק הדין בעניינו, הוא פנה לבא כוחו דאז וחקר אותו בנושא, אך זה השיבו כי פסק הדין טרם נתקבל במשרדו. משכך, פנה הוא בעצמו, כבר למחרת היום, למזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת כדי לקבל עותק מפסק הדין אותו העביר לבא כוחו הקודם. לחלופין, טען התובע בקצרה בתגובתו, כי במידה וייקבע כי הודעת הערעור הוגשה באיחור יש לאפשר לו אורכה בהגשת הערעור לאור קיומם של טעמים מיוחדים ובכללם פעולותיו הנמרצות להשגתו של פסק הדין. ביום 8.2.2011 נתן הרשם את החלטתו בבקשה וקבע כך: "סיכומו של דבר, לפי הנתונים שבידי יש לקבוע כי ההליך הוגש באיחור. כאמור, המערער מבקש לחלופין להאריך לו את המועד להגשת הערעור, אולם בקשה זו אינה מפורטת ומבוססת די הצורך מבחינת התשתית העובדתית והראייתית שביסודה. אשר על כן, אני נעתר לבקשה לסילוק ההליך על-הסף. עם זאת, אני מאפשר למערער להגיש תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו בקשה להארכת מועד שתהא ערוכה כדין, מנומקת ומבוססת. בקשה זו, אם תוגש תידון במסגרת הליך נפקד של בקשה להארכת מועד." עוד יצוין, כי ביום 10.2.2011, יומיים לאחר שהרשם נתן את החלטתו, הוגשה תשובתו של הנתבע לתגובת התובע לבקשה למחיקת ההליך. ביום 17.2.2011 הוגש ההליך שבפניי, וביום 21.2.2011 בעוד הליך הערעור תלוי ועומד הוגשה בקשת התובע להארכת המועד להגשת ערעורו. במסגרת ערעורו, מלין הנתבע על החלטת הרשם לאפשר לתובע להגיש בקשה להארכת מועד הגשת הערעור, בד בבד עם החלטתו לקבל את הבקשה ולסלק את ההליך על הסף. הנתבע טוען לשלושה כשלים בהחלטת הרשם. ראשית, לטענתו מן הרגע בו נקבע כי ההליך סולק על הסף לא קיימת עוד לבית המשפט הסמכות להארכת מועד הגשת הערעור ולכן, משקבע הרשם כי יש לקבל את בקשתו ולסלק את ההליך על הסף דין החלטתו לעניין הבקשה להארכת המועד להתבטל. לתמיכה בטענתו, מפנה הוא לפסק דינו של השופט זוסמן בהמ' 8/63 ח.ל.פ.א בע"מ נ' פרסום עפרוני בע"מ פ"ד יז 961 (1963)  (להלן: עניין ח.ל.פ.א). שנית, לטענתו מהחלטת הרשם עולה כי הוא הכריע בשלילה באשר לקיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת הערעור ודי בכך כדי לסתום את הגולל על טענות נוספות בעניין זה מצידו של התובע. משכך, לא היה כל מקום, לטענתו, לאפשר לו לערוך מקצה של שיפורים בבקשתו, וגם בשל כך דין החלטת הרשם להתבטל. שלישית, הנתבע טוען כי החלטת הרשם פגומה משום שניתנה בטרם נתקבלה תשובתו לתגובת התובע ובהתעלם ממנה. בכך, קופחה לטענתו זכותו למתן תשובה מכוחה של תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על צרופותיה, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות וזאת מבלי להזדקק לתגובת התובע. נפתח בבחינתן של שתי הטענות הראשונות שהינן שלובות זו בזו לשיטתי. כפי שיוסבר להלן, דינן של טענות אלו להידחות שכן אין בידי לקבל, לא את פרשנותו המוצעת של הנתבע להחלטת הרשם ולא את טענתו כי יש להקיש ממה שנקבע בעניין ח.ל.פ.א לענייננו. הנתבע מבקש, למעשה, שנראה בהחלטתו של הרשם כהחלטה בעלת שני חלקים עצמאיים ונפרדים, כאשר בחלק האחד קובע הרשם כי הערעור הוגש באיחור וכי אין בנמצא טעמים מיוחדים המצדיקים את מתן האורכה, ומשכך מסלק הוא את ההליך על הסף, ובחלק האחר קובע הרשם כי אף על פי כן יוכל התובע להגיש בתוך שבעה ימים בקשה חדשה להארכת מועד. בכך, מבקש הנתבע לטעון כי החלטת הרשם מהווה הן מעשה בית דין בין הצדדים והן החלטה הנוגדת את אותו מעשה בית דין. הצגתם של הדברים בדרך זו, אף מסייעת בידי הנתבע לקרב את ענייננו לעניין ח.ל.פ.א. שם, דובר במערערת שאיחרה את מועד הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי והצד שכנגד ביקש כי ערעורה יימחק. בתגובה, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד. בית המשפט המחוזי דן בשתי הבקשות והחליט לדחות את הבקשה להארכת המועד ולמחוק את הערעור. וכך קובע שם (בעמודים 965-964) השופט זוסמן (קביעה שאיננו נדרשים לבחינתה במסגרת זו):  "ערעור שנדחה וערעור שנמחק שניהם משמשים מעשה בית דין, שבעקבות הדחיה או המחיקה נעשה פסק-הדין אשר מערערים עליו סופי ובכפוף לכוחותיו של בית המשפט לבטל את פסק-הדין הדוחה או המוחק את הערעור - יש בהם כדי למנוע התדיינות נוספת. אין אדם יכול לערער שתי פעמים על אותו פסק דין. התוצאה היא שגם אילו היינו נוטים להאריך את המועד להגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, לאחר שאותו ערעור גופו כבר נמחק, אין בידינו לעשות כן". אך, כאמור, הפרשנות המוצעת על ידי הנתבע איננה מקובלת עליי כלל וכלל. כפי שאסביר להלן, במובחן מעניין ח.ל.פ.א, בענייננו טרם ניתנה הכרעה לגופה של הבקשה להארכת המועד ואין מדובר בשתי החלטות נפרדות ושונות, אלא בהחלטה אחת שלפי פרשנותה הנכונה מתלה את גורלו של ההליך בתוצאותיה של ההכרעה בבקשה המחודשת להארכת המועד. משכך, בשונה מעניין ח.ל.פ.א אין לומר כי נוצר מעשה בית דין בין הצדדים, והאפשרות לקבל את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור בעינה עומדת. שכן, כל שהרשם קבע הוא כי נכון לעת הזו אין בדרך שבה הוגשה הבקשה להארכת מועד כדי לספק לו את התשתית הראייתית הנדרשת להחלטה, ובמסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לו הוא החליט לאפשר לתובע להגיש בקשה חדשה להארכת מועד - בה יכריע בנפרד. וכן, בין אם נראה בהחלטתו של הרשם החלטה לסילוק ההליך על הסף בכפוף להחלטתו בבקשה להארכת המועד, ובין אם נראה את ההחלטה כהפעלת סמכותו לנהוג בהליך - שהוגש מבלי שקוימו לגביו התקנות באשר למועד הגשת הערעור - "בדרך אחרת", והיא התליית רישומו של ההליך עד אשר תתקבל ההכרעה בעניין הבקשה המחודשת להארכת מועד (ראו: תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי), הרי שאין החלטתו של הרשם מכילה שתי קביעות סותרות שבאחת מהן הוא מסיים את ההליך ובשניה מנסה הוא להחייתו. נותרה לנו אם כן טענת הנתבע באשר לקיפוח זכותו להשיב לתגובת התובע לבקשה. דא עקא, שבקשת הנתבע הינה בגדר בקשת ביניים בערעור אשר במסגרתה לא קנויה לו הזכות להשיב (ראו: תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי). משכך טענה זו נדחית אף היא. סוף דבר, הערעור נדחה. משלא נתבקשה תגובת המשיב - אין צו להוצאות. בית המשפט העליוןערעור על החלטת רשםרשםערעור