ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה

על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא 30 יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה: בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק עב 3066/07 (מותב בראשות כב' השופטת חנה בן יוסף ונציגת הציבור הגב' דניאלה גרינברג). פסק הדין ניתן ביום 25.1.10 והומצא לב"כ המבקש ביום 2.2.10, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 4.3.10. יוער כבר כעת כי המבקש ציין בטעות בבקשתו כי המועד האחרון להגשת הודעת ערעור הינו 2.3.10 ולא כך הוא. המשיבה 1 ציינה בתגובתה כי היא מקבלת קביעה עובדתית זו בדבר המועד האחרון להגשת הערעור. כך או כך, המועד האחרון להגשת הערעור קבוע בדין, ואין בטעות עובדתית של ב"כ המבקש כדי לשנותו. מכל מקום, הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 1.3.10, קרי עוד בטרם חלוף המועד להגשת הערעור וכן בטרם חלוף המועד המוטעה, הנקוב בבקשת המבקש. מבוקשת, אם כן, הארכת מועד להגשת הערעור עוד בטרם חלף מועד הגשתה. אלו הם נימוקי המבקש: כחמישה ימים לפני תום מועד הגשת הערעור (על פי גירסת המבקש בדבר המועד, קרי כחמישה ימים לפני 2.3.10 ובפועל, כשבעה ימים לפני המועד) פנה המבקש אל בא כוחו וביקש לערער על פסק הדין. נטען כי מדובר בתיק ובפסק דין בעל היקף רחב לעניין תוכנו וסכומו ומשכך, לא ניתן להכין כתב ערעור תוך פרק זמן קצר זה ועל כן מתבקשת ההארכה. ההליכים בבית הדין האזורי ארכו כשלוש שנים ועל כן לא ייגרם נזק ממשי למשיבים ממתן ארכה בת 20 יום להגשת הערעור. משמוגשת הבקשה בטרם חלף המועד, אין פגיעה בציפיות המשיבים בדבר סופיות ההליך, והבקשה אף מעידה על שקידת המבקש לטיפול בעניינין. לפי הנטען סיכויי הערעור גבוהים. זאת, שכן נטען כי בהליך שהתקיים בבית הדין האזורי הגיש בא-כוחו הקודם של המבקש תמליל הקלטה שגוי, אשר היה בעוכריו של המבקש ומנע ממנו הוכחת טענותיו כדבעי. צוין כי בכוונת המבקש להגיש לבית הדין הארצי בקשה להוספת ראיה ומשכך, נזקק הוא לארכה בת מספר ימים לשם תמלול ההקלטה הנכונה. ביום 2.3.10 הורתה כב' הרשמת סיגל דוידוב-מוטולה למבקש להמציא עותק הבקשה לצד שכנגד וכן הורתה על הגשת תגובת המשיבים בתוך 21 יום. ביום 12.4.10 הגיש המבקש בקשה למתן החלטה, שצורף לה אישור משלוח דואר רשום רגיל, אשר לטענת המבקש הינו אישור על משלוח הבקשה להארכת מועד. האישור נשא את התאריך 5.3.10 וצויין כי נמסר לנמען ביום 11.3.10. כב' הרשמת, בהחלטה מיום 22.4.10, ציינה כי אין בנמצא אישור מסירה למשיבים של ההחלטה מיום 2.3.10 ועל כן הורתה למבקש להבהיר בתוך 10 ימים אם בוצעה מסירה אישית של ההחלטה ואם לא - לבצעה ולהגיש אישור מסירה מתאים. ביום 3.5.10 הוגשה "תגובה להחלטה" מטעם ב"כ המבקש, אליה צורף אישור מסירה מיום 9.3.10 לדבר הדואר הרשום שנשלח אל המשיבה 1 ביום 5.3.10. כב' הרשמת, בהחלטתה מיום 6.5.10, ציינה כי התגובה אינה עונה על ההחלטה שכן לא הובהר אם בוצעה מסירה אישית גם של ההחלטה מיום 2.3.10 (ולא רק של הבקשה להארכת מועד) ועל כן הורתה למבקש לפעול על פי ההחלטה מיום 22.4.10. ביום 30.5.10 ניתנה החלטה נוספת של כב' הרשמת דוידוב-מוטולה ולפיה לא הוגש אישור המסירה, ואם לא יוגש אישור שכזה תוך 7 ימים תימחק הבקשה מחוסר מעש. ביום 20.6.10, ועוד בטרם הובא התיק בפני כב' הרשמת למחיקה, הוצג לבית הדין על-ידי ב"כ המבקש אישור משלוח דואר רשום שנשלח ביום 16.5.10, להחלטה מיום 2.3.10 על תגובת המשיבים. כאן המקום להעיר כי המשיב 2 הינו משיב פורמלי, באשר היה תובע בבית הדין האזורי, שתביעתו אוחדה על ידי בית הדין עם תביעת המבקש. אשר על כן, ובהיעדר תגובה מטעמו, ניתנת החלטה בלא תגובתו. תגובת המשיבה 1 הוגשה רק ביום 14.6.10, תוך שזו ציינה כי ההחלטה מיום 2.3.10 על מתן תגובתה נמסרה לה רק ביום 24.5.10. המשיבה 1 התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה: נטען כי רק ב-24.5.10 קיבלה המשיבה את החלטת בית המשפט מיום 2.3.10 ומהחלטה זו למדה לראשונה כי המבקש הגיש בקשה להארכת מועד. המבקשת הפנתה לעיכובים שחלו בהמצאת ההחלטה כמפורט לעיל, תוך שציינה כי רק ביום 16.5.10 מצא המבקש זמנו לשלוח למשיבה בדואר רשום רגיל העתק ההחלטה. אשר על כן, נודע לה לראשונה על הבקשה 77 ימים לאחר המועד האחרון להגשת ערעור (ביחס למועד הנטען בבקשה כמועד האחרון להגשת הערעור). עם זאת, המשיבה 1 ציינה כי ביום 10.3.10, 8 ימים לאחר המועד האחרון להגשת ערעור, קיבלה "מכתב ובו מסמך רב דפים שהעמוד הראשון לו נשא כותרת: "בקשה למתן ארכה להגשת כתב ערעור"". לטענתה, אסופת המסמכים לא נשאה מדבקה של בית הדין; לא נשאה חותמת "נתקבל"; לא צורף לה מכתב הסבר או החלטה של בית המשפט ו"מתוך סתמיותה המשיבה לא הקנתה לה כל חשיבות". לעניין ציפיות הצד שכנגד בדבר סופיות הדיון, נטען כי אין לנקוט מבחן טכני ולהתמקד במועד בו הגיש המבקש את בקשתו, כי אם במבחן מהותי, המתמקד בשאלה העובדתית אם גיבש אותו צד שכנגד ציפיות בדבר סופיות הדיון. עוד נטען כי הציפייה אינה מתאיינת, שעה שהמבקש עומד בסד הזמנים להגשת בקשתו אך הצד שכנגד כלל אינו יודע על הגשת בקשה כפי שטוענת המשיבה 1 כי אירע בתיק דנן. המשיבה 1 הוסיפה וציינה כי ביום 3.3.10, קרי יממה לאחר המועד האחרון הנטען להגשת ערעור, התקבל במשרד ב"כ המשיבה 1 מכתב מטעם המבקש, אשר צורפה לו המחאה לתשלום ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש בפסק דינו של בית הדין האזורי. לדבריה, המכתב נערך ביום 28.2.10, קרי לאחר המועד בו טוען המבקש בתצהירו כי פנה לבא כוחו בבקשה לערער על פסק הדין (על פי התצהיר מדובר ביום 25.2.10), אך לא צויינה בו כוונה כאמור ומדובר בחוסר תום לב שיש בו כדי להוות טעם לדחיית הבקשה. המבקש, על פי תצהירו, פנה רק 5 ימים עובר למועד הערעור לבא כוחו לשם הגשת ערעור והדבר מהווה כשלעצמו טעם לדחיית בקשתו. המבקש ביקש ארכה בת 20 יום להגשת ערעורו, אך עד היום לא הוגש הערעור. לו היה פועל כאמור, היה בכך כדי להפחית מציפיית המשיבה 1 לסופיות. אין בבקשת המבקש טיעון ממשי בדבר סיכויי ערעור, למעט איזכור אסור בדבר משא ומתן לפשרה (בהקשר זה התבקשה פסיקת הוצאות לדוגמה) וכן הגשת בקשה להוספת ראיה, אשר לא צויין תוכנה וכיצד תסייע למבקש. בהקשר זה נטען כי דבר קיום הקלטת לא צויין בתצהיר גילוי המסמכים בהליך בבית הדין האזורי וממילא סיכוי נמוך כי תתקבל בקשתו להוספת ראיה שכן המדובר בקלטת אשר לדברי המבקש מצויה בידיו משך זמן רב. בהקשר זה נטען עוד כי בדיון בבית הדין האזורי הודה המבקש כי השיחה נשוא התמליל והקלטת (אשר תיעדו לכאורה שיחה בין המבקש לבין מנכ"ל המשיבה 1) לא התקיימו ומכאן נטען כי הלה "נתפש בהליך זה בעדות שקר גסה המגיעה כדי שיבוש הליכי משפט". על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא. כאמור, הבקשה להארכת מועד הוגשה בטרם חלף המועד להגשת ערעור. לעובדה זו, בדרך כלל, שתי משמעויות חשובות לענייננו: ראשית, הבקשה מעידה על שקידתו של המבקש לטיפול בענייניו. שנית, הבקשה מונעת על פי רוב מהצד שכנגד לפתח ציפיות בדבר סופיות ההליכים, בכך שהיא מביאה לידיעתו את כוונת המבקשת להגיש ערעור. ואכן, בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי "הכלל הוא ש'הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, כיון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של 'מעין חסינות' מפני המשך ההליכים. (....). כלל זה חל גם על בקשות להארכת מועד, המוגשות בטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור" (ההדגשה הוספה - א.א). טוענת המשיבה 1 כי רק בחלוף 77 ימים ממועד הגשת הבקשה להארכת מועד נודע לה על עצם הגשת הבקשה. טענה זו אין בידי לקבל. אמנם נכון, מחדלי ב"כ המבקש אינם מועטים. עם זאת, לא נעלם מעיני כי המשיבה 1 ציינה שהתקבל אצלה ביום 10.3.10, 6 ימים בלבד לאחר חלוף המועד להגשת ערעור, כלשונה "מכתב ובו מסמך רב דפים שהעמוד הראשון לו נשא כותרת: "בקשה למתן ארכה להגשת כתב ערעור"". המדובר במסמך הנושא כותרת מפורשת - "בקשה למתן ארכה להגשת כתב ערעור". המסמך נושא את שמות הצדדים ואת שם ב"כ המבקש. לא צוין אם המסמך הומצא לב"כ המשיבה 1 או אליה ישירות, אך לענין זה אין אנו רואים כל הבדל. זאת ועוד, מבחינת מועדי הערעור, ככלל הקובע הוא מועד ההגשה לבית הדין ולא מועד ההמצאה לצד שכנגד. ולבסוף, במסגרת שקילת הבקשה, יש לקחת בחשבון את ה-10.3.10 כמועד אשר נודע למשיבה על כוונת המבקש להגיש ערעורו. אין טענה כי המשיבה בדקה בבית הדין האם הוגש אם לאו הליך בקשר לפסק הדין. גם אם פיתחה המשיבה ציפיה לסיום ההליך, הרי ששיקול מרכזי בבחינת השאלה אם יש להיעתר לבקשה להארכת מועד הוא עצמת הפגיעה בציפיות הצד שכנגד, ובעיקר - עצמת הפגיעה בציפית בעל הדין לסופיות ההליכים. אכן, כנגד אינטרס המבקש לממש את זכות הערעור, עומד אינטרס המשיבה 1 - ציפייתה הסבירה לסופיות ההליכים. דא עקא, שההכרעה נעשית בכל מקרה על פי מכלול נסיבותיו, כאשר על בית הדין לאזן בין אינטרס המבקש לבין אינטרס בעל הדין שכנגד. העובדה כי המבקש פנה לבאת-כוחו רק חמישה ימים (ובפועל שבעה ימים) לפני תום המועד, אין בה כדי לשכנעני כי אין להיעתר לבקשתו. לרשות המבקש עומדים 30 הימים שנקצבו בדין לערעור, ורשאי הוא לכלכל צעדיו בהתאם. ואכן, המבקש הפגין שקידה ראויה והגיש עוד בטרם חלף המועד בקשתו להארכת מועד. ודוק: בהתאם לפסיקת בית דין זה, ניתן אף להגיש כתב ערעור לא מנומק, על מנת שלא להחמיץ את המועד להגשת ערעור, ולאחר מכן להגיש את נימוקי הערעור. נראה, כי ניתן להקיש מפסיקה זו לענייננו. מבחינה מהותית, מצבו של בעל הדין שכנגד כאשר מוגשת הודעת ערעור לא מנומקת וכאשר מוגשת בקשה להארכת מועד בטרם חלף המועד להגשת ערעור הוא זהה. בשני המקרים, מובאת לידיעתו הכוונה להגיש ערעור על פסק הדין, ובכך יש למנוע פיתוח צפייה לסופיות ההליכים. אף בהמחאה שנשלחה מטעם ב"כ המבקש ביום 28.2.10 לא מצאתי משום טעם לשנות מהחלטתי, שהרי המבקש מילא אחר החלטותיו של בית הדין האזורי, בעוד הבקשה להארכת מועד נשלחה למשיבה 1 בנפרד ובדואר רשום ימים אחדים לאחר מכן. אשר לסיכויי הערעור: סיכויי הערעור מהווים שיקול מכריע שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור במקרים מסויימים אף עשויים כשלעצמם, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, להתגבש לכדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. נדמה, כי אם יש ממש בטענות המבקש לעניין סיכויי ערעורו, באם תותר לו בקשתו להוספת ראיה, הרי שאלו עולים כדי טעם מיוחד המאפשר הארכת מועד - בפרט לנוכח הנסיבות המפורטות לעיל ובשים לב לכך שהוגשה הבקשה להארכת מועד עוד בטרם חלף המועד להגשת ערעור. סוף דבר, הבקשה מתקבלת. הודעת ערעור מפורטת תוגש תוך 20 יום. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. ערעור