ערעור עקב אי הכרעה בשאלות מהותיות

המערערים טוענים כי ביהמ"ש קמא כלל לא הכריע בסוגיות מהותיות, המהוות סלע המחלוקת בין הצדדים, וטעה כאשר קיבל את התביעה וחייב את המערערים בתשלום סכום הנזק. חרף קביעותיו של בית משפט קמא באשר לשלוש המחלוקות העיקריות בתובענה, לא הכריע בית המשפט בשתיים מהן, קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור עקב אי הכרעה בשאלות מהותיות: לפני ערעור על פסק דין שניתן על ידי כב' השופט גדול בבית משפט השלום בכפר סבא ביום 16.11.2010 לפיו תביעת פרפקט ליס (להלן: "חברת הליסינג") כנגד המערערים התקבלה, ובית המשפט חייב את המערערים בתשלום סכום הנזק המוסכם, בניכוי מע"מ וכן בתשלום הוצאות משפט של משיבה 2 (להלן: "חברת הביטוח"). העובדות הדרושות לעניין 1. המערערת 1 חכרה מחברת הליסינג רכב עבור מערער 2, שהיה חשב החברה. ההסכם בין הצדדים נחתם ביום 15.4.2007 לתקופה של 36 חודשים. הרכב בוטח אצל משיבה 2 ונמסר למשיב 2 ביום 24.5.2007. ביום 1.7.2007 נפרץ ביתו של מערער 2, והרכב נגנב, שעה שהקוד הסודי היה מודבק למפתחות הרכב. ביום 11.2.2009 הגיעו הצדדים להסכמה בעניין גובה הנזק בסך -.106,100 ₪ כולל מע"מ נכון ליום 1.7.2007. המחלוקת שנותרה להכרעת בית המשפט הייתה בשאלת החבות בלבד. במסגרת כתבי הטענות והדיון בבית משפט קמא טענה חברת הליסינג כי מערער 2 לא עמד בתנאיי פוליסת הביטוח המחייבת כתנאי לחלותה הפרדה של הקוד הסודי משלט הרכב, וזאת על אף ההסברים המפורשים שקיבל מחברת הליסינג, ובמחדלו איפשר את הגניבה. בהתייחס לחברת הביטוח טענה חברת הליסינג כי היא חבה בנזק לפי תנאיי הפוליסה או בעטיה נוכח העובדה שהרשימה לביטוח נחתמה רק ביום 30.5.2007. המערערים טענו כי מטרת ההחכרה של הרכב הייתה לשימוש מספר עובדים ולא רק לשימושו הבלעדי של מערער 2, ועל כן הושאר הקוד בצמוד לשלט הרכב, וכי מעולם לא הוסבר למי מעובדי המערערת כי יש צורך בהפרדת הקוד מן השלט, והדבר אף לא עולה מן ההסכם, ולא התקבלה כל הודעה בדבר החרגה בפוליסה במצב שהקוד יימצא יחד עם השלט. המערערים שיתפו פעולה עם חוקר מטעם חברת הביטוח והודיעו למשטרה על הגניבה, תוך שמבוקש לדחות את הטענה בדבר תחולת סעיף 61א' לחוק חוזה ביטוח. חברת הביטוח טענה כי הפוליסה נמסרה במועד לחברת הליסינג והותנתה ברמת מיגון גבוהה עקב היות הרכב משנת ייצור 2008, ההחרגה נרשמה ברורות ומפורשות בפוליסה. התרת הקוד על גבי השלט מהווה סיכון ביטוחי גדול מדי. לו הייתה יודעת על כך, לא הייתה מסכימה לבטח את הרכב. הצמדת הקוד לשלט מעקר מתוכן את התועלת של אמצעי המיגון כפי שעולה גם מחוות הדעת שכן לא קיימת אפשרות לסכל את היכולת למנוע את הגניבה, ולראיה הרכב הגנוב אותר בשטחי הרשות הפלסטינאית. פסק דינו של בית משפט קמא בית משפט קמא פסק כי המחלוקות בין הצדדים נוגעות לשלוש שאלות עיקריות השלובות זו בזו: מהו מועד מסירת הפוליסה לחברת הליסינג? האם תנאיי הפוליסה הכוללת החרגה במקרה של הותרת הקוד עם השלט נמסרו למי מהמערערים עובר למסירת הרכב או גניבתו? והאם עובד מטעם חברת הליסינג מסר הנחייה בע"פ אודות הקוד. בהכרעתו קבע בית משפט קמא כי בבחינת התנהלות האדם הסביר, בחברה מודרנית בה קודים סודיים הם בסיס לשימוש במכשירים שונים, הרי שהותרת הקוד על גבי השלט כמוה כהסרת הסודיות מעל הקוד, דבר ששכל ישר וניסיון החיים המלמדים לא יכולים לקבלו, והאחריות הבלעדית היא על כתפי המערערות לשמור על הקוד הסודי. לאחר שבית המשפט שמע את מכלול עדויות הצדדים, הוא הפעיל את שיקול דעתו וקבע כי חלוקת האחריות בין חברת הליסינג למערערים יעמוד על 15% לחובת חברת הליסינג ו85% לחובת המערערים, ופטר את חברת הביטוח מכל חבות, זאת לאור נימוקים העולים מפסק הדין. בסיכומו של דבר, קיבל את התביעה במלואה וחייב את המערערים בתשלום סכום הנזק המוסכם בניכוי מע"מ וכן בתשלום הוצאות.(לסיפא של פסק הדין אחזור בהמשך) טענות המערערים המערערים טוענים כי ביהמ"ש קמא כלל לא הכריע בסוגיות מהותיות, המהוות סלע המחלוקת בין הצדדים, וטעה כאשר קיבל את התביעה וחייב את המערערים בתשלום סכום הנזק. חרף קביעותיו של בית משפט קמא באשר לשלוש המחלוקות העיקריות בתובענה, לא הכריע בית המשפט בשתיים מהן, קרי, לא דן ולא הכריע בשאלה האם תנאיי הפוליסה כוללים החרגה במקרה של הותרת הקוד עם השלט ולא הכריע בסוגייה האם עובד מטעם חברת הליסינג הנחה את מערער 2 או מי מטעמה של מערערת 1 באשר לצורך בהסרת הקוד מעל גבי המפתחות, שכן קבע קביעה פוזיטיבית בעמ' 50 ש' 20-23 לפסק הדין כי לא ניתן להכריע כלל בשאלה זו. עוד טוענים המערערים כי פסק הדין שגוי ולא ניתן לחייבם בתשלום סכום כלשהו לחברת הליסינג מקום בו נקבע כי זו לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה כתובעת, וכאשר המחלוקת בין הצדדים לא הוכרעה, ועל פי דיני הראיות, דין התביעה היה להידחות. טענה נוספת הינה כי טעה בית משפט קמא כאשר קבע בגוף פסק הדין אחריות חברת הליסינג ב 15%, ואילו בסוף פסק הדין קבע כי על המערערים לשאת במלוא סכום הנזק המסוכם בניכוי מע"מ. המערערים מלינים על קביעת בית משפט קמא בחיובם בהוצאות. תגובת המשיבה 1 13. משיבה 1 טוענת כי פסק הדין נסמך על חומר הראיות והעדויות שהובאו בפני בית משפט קמא, וגם אם פסק הדין אינו מושלם מבחינה משפטית, התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא הינה התוצאה ההגיונית והסבירה ביותר בנסיבות העניין. כל אדם סביר, ומהערערים בכללם יודעים כי יש להפריד בין קוד סודי לבין מפתח מטעמי בטיחות. בית המשפט קמא התייחס לכך וקבע כי מדובר ב"אחריות הבלעדית" ובכך דחה את טענות המערערים. תגובת משיבה 2 14. משיבה 2 טוענת כי לאור נימוקי כתב הערעור, ועל בסיס עיקרי הטיעון מטעם המערערים, ולאור העובדה כי משיבה 1 לא הגישה הודעת ערעור מטעמה, לא קם בסיס ליצירת חזית בין המשיבות, שכן פסק הדין פטר את משיבה 2 מכל חבותף וקבע כי אין להטיל עליה אחריות. ככל שהדבר נוגע לקביעה זו של בית המשפט, לא הוגש כל ערעור, ובהיעדרו אין לקבל את נסיון משיבה 1 להטיל אחריות ו/או חבות על משיבה 2, בהיעדרו של הליך ערעור. דיון 15. לאחר שעברתי על כתב הערעור, עיקרי הטיעון מטעם הצדדים, כמו גם על תיק המוצגים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, ואסביר טעמיי; ראשית, בטרם אתייחס לטענות הערעור גופא, אני סבורה כי חלק ניכר מטענות המערערים, נוגעות לממצאים עובדתיים, אשר נקבעו על ידי ערכאה דלמטה, לאחר שהונחה בפניו מלוא התשתית הראייתית, ולאחר שנשמעו עדויות הצדדים. פסק הדין נשוא הערעור ניתן על פי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית משפט קמא מן העדויות שנשמעו בפניו, וכן מיתר מסכת הראיות, אשר נבחנה על ידו. הלכה פסוקה היא, שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים, אשר נקבעו ע"י הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים, בהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע, ניתוח עדות שגוי או שגיאה עקרונית היורדת לשורש העניין. יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 3601/96, עמית בראשי ואח' נ. עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים..." כן ראה ע"א 2254/09, צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' עו"ד גונן קסטנבאום, אשר ניתן ביום 3.1.2011: "כידוע, הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והתערבות שכזו שמורה למקרים חריגים בלבד בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם. הטעם לכך הוא שלערכאה הדיונית היכולת והאפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם הנגדית ולבחון לעומק כל ראייה וחוות דעת ועל כן היא בעלת יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור במישור זה [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 668 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998) (להלן: עניין בראשי); ע"א 4839/92, גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03, א' חטר-ישי, משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 807 (2005)]. יתרה מכך, בעניין בראשי נפסק כי יש ליישם הלכה זו ביתר שאת כאשר פסק הדין של הערכאה הדיונית מושתת במידה רבה על מידת המהימנות שייחס בית המשפט לעדים שהתייצבו לפניו" 16. אומנם, בתי משפט של ערעור נוטים יותר להתערב בממצאים שקבע בית משפט של דיון על יסוד רשמי עדויות וראיות, באותם מקרים בהם עולה ספק מהגרסה העובדתית שאימץ בית משפט קמא, וכאשר מצליח המערער להראות בקיעים במסקנות, וטיעוניו מחייבים בחינה מחודשת של הראיות והעדויות. מסקנות שהסיק בית משפט קמא מן העובדות שהוכחו, להבדיל מקביעת העובדות עצמן, חשופות לביקורת של ערכאת הערעור, שכן כאן, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור כפי שנקבע מפי כב' השופטת פורת בע"א 43/83, עיזבון כהן נ' ליננברג, פ"ד לח(3) 488: "בהשתיתי את מסקנתי על העובדות, כפי שהובאו לפני בית המשפט קמא, אני פועלת על פי הסמכות, השמורה לערכאת הערעור להעמיד את המסקנות של בית משפט קמא במבחן ההיגיון..." כן יפים לעניין זה דברי כב' השופט עמית בע"א 4814/09, טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל, שניתן ביום 14.10.2010 וטרם פורסם . לא זה המקרה שבפני. 17. אני מוצאת לציין, כבר בשלב זה כי כתב הערעור מגלה שהמערערים בחרו להשיג על רבות מקביעותיו של בית משפט קמא, ויש בכך, הלכה למעשה, ניסיון להביא את מלוא המחלוקת בין הצדדים לדיון מחודש, בפני ערכאת ערעור, ולכך לא יתן בית משפט זה ידו, במיוחד לאור הלכה הקובעת שבשלב הערעור לא קמה חובה להתייחס לכל הטענות הנטענות על ידי המערער, ובית המשפט יכול לבחור להתייחס רק למה שהוא סבור שמחייב התייחסות לאור לשונו של פסק הדין עליו מערערים. ראה לעניין זה ע"פ 347/07, פלוני נ' מדינת ישראל : "בית המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער או באי כוחו באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה" לאור הדברים לעיל, מוצאת אני לנכון להתייחס במסגרת פסק דין זה רק לאותן טענות אשר נראות בעיניי כדורשות התייחסות, לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו. 18. אין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב שנגנב מביתו של מערער 2, הוחכר מחברת הליסינג על ידי מערערת 1, ובוטח בפוליסת ביטוח על ידי משיבה 2. אין מחלוקת כי בפוליסת הביטוח קיים תנאי על פיו לא יהא כיסוי ביטוחי לרכב במקרה בו הקוד הסודי הנדרש לצורך התנעת הרכב, יהא צמוד למפתח הרכב. אין גם מחלוקת כי הקוד הסודי הודבק על גבי המפתח. 19. המערערים טוענים כי בית משפט קמא לא הכריע בכל השאלות שהוצגו כשנויות במחלוקת, בין היתר בהתייחס למחלוקת האם נמסר למערערים על ידי מי מטעמה של חברת הליסינג כי עליהם להסיר את הקוד הסודי מעל גבי המפתח, שעה שקבע בית משפט קמא כי מדובר בגרסאות סותרות, ולא ניתן להכריע בשאלה ועל כן הורה על חלוקת האחריות בין השתיים. לאור כך, נטען במסגרת ערעור זה, לא ניתן לחייב את המערערים, שכן חברת הליסינג לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה. אין בידי לקבל טענות אלה. 20. גם אם בית משפט קמא לא נימק הכרעתו עד תום, מסכימה אני עם קביעות בית משפט קמא המעוגנות בחומר הראיות שהונח לפניו, ומהתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים אשר העידו לפניו. תוצאת פסק הדין הינה תוצאה סבירה, שכן כל בר דעת, אדם סביר, הנוהג ברכבים שלהם מערכת נטרול ואבטחה, יודע כי עליו להפריד בין הקוד הסודי לבין שלט הרכב והמפתח, זאת מטעמי בטיחות, ושעה שהמערערים לא נהגו כך, אין להם אלא להלין על עצמם. ראה עמ' 48 לפסק הדין בש' 19-21 וכן 24-32: "האמור בסעיף 6 לעיל, לא כלל במודע את דוגמת הרכב שבו חשיבות כפולה על שמירת הסודיות של הקוד. אין מדובר רק בשאלת מניעת גניבתו כבמקרה דנן, אלא גם מניעת השימוש בו על ידי מי שאינו רשאי לנהוג ברכב כלשהו.... ...התנהגותו של לב בהותרת הקוד הסודי ע"ג שלט הרכב הינה הסרתה של הסודיות מעל הקוד...לטעמי, בין אם ההחרגה נרשמה בפוליסה ובין אם לאו, השכל הישר וניסיון החיים מחייבים שהקוד לא יושאר ע"ג השלט." על כן, אינני רואה כל מקום להתערב בקביעותיו אלה. 21. בית משפט קמא קבע כי האחריות תתחלק בין המערערים למשיבה 1, כך שמהמערערים יישאו ב 85% מעלות הנזק, וחברת הליסינג תישא באחריות תורמת בשיעור של 15% מהנזק שנגרם, הסיפא של פסק הדין אינה מתישבת עם קביעות אלה ונפלה בה טעות.אי לכך במסגרת ערעור זה,אני קובעת כי המערערים ישאו בשעור 85% סוף פסק הדין ולקבוע כי דין התביעה להתקבל בשיעור 85% מעלות הנזק, וחברת הליסינג תישא ב- 15% מהנזק. המערערת בלבד תישא בהוצאות ערעור זה בסך 10.000ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, לכל אחת מהמשיבות.הסכום ישולם בתוך 21 יום ,שאם לא כן , ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין. ערעור