הלכה היא כי לבית משפט סמכות שבשיקול דעת לפסוק עד 10% פיצוי מקסימלי בגין כאב וסבל ללא נכות (וראו ע"א 284/88 אורית גבאי ואח' נ' פוגל יוסף ואח', פ"ד מו(4) 837 (1992). חברת הביטוח טענה, כי משלא נקבעה נכות למשיבה לא היה מקום לחרוג מתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976 (להלן- "התקנות"), ולפסוק פיצוי בשיעור 10% מהסכום המקסימאלי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי מקסימלי בגין כאב וסבל ללא נכות: 1. ערעור על פסק דין מיום 26.6.07 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת חנה לפין- הראל) בת"א 3825/05, לפיו נפסקו למשיבה 63,000 ₪ פיצויים, מהם נוכו תשלומי מל"ל בסך 5,000 ₪, סך הכל 58,000 ₪. בנוסף חויבה המערערת לשלם הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד. מאחר שמערערת 1 היא חברת הביטוח, נתייחס להלן לטענות בערעור כאל טענותיה, על אף שפורמאלית מופיע כמערער גם המערער 2, הנהג ברכב. רקע עובדתי 2. המשיבה ילידת 1932, בת 72 ביום התאונה. בתאריך 26.8.04, כשחצתה במעבר חצייה, פגע בה רכב בו נהג מערער 2. הרכב היה מבוטח על ידי מערערת 1. התאונה היתה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975. המערערת לא הכחישה חבותה לפצות את המשיבה בגין הנזקים שנגרמו לה. 3. לאחר שפונתה ממקום התאונה באמבולנס של מד"א, אושפזה המשיבה למשך 4 ימים בבית חולים "כרמל" שבחיפה. התברר כי המשיבה נפגעה באגן, בקרסול ימין ובמפרקים. במהלך האשפוז אובחנה המטומה באזור הפרינאום (אזור הבושת). כאשר שבה המשיבה לביתה הייתה מרותקת למיטה כשבועיים לערך. לאחר מכן החלה להתנייד באמצעות כסא גלגלים ומאוחר יותר באמצעות הליכון. המשך טיפול רפואי ומעקב התבצע על ידי רופאת המשפחה, גניקולוג, פיזיותרפיסטית ועובדת סוציאלית מטעם "עמך". טיפולים אלו ניתנו בביתה של המשיבה. בעקבות התאונה טופלה המשיבה במשככי כאבים וכן נסתייעה בבעלה לשם מריחת תמיסה לספיגת ההמטומה. קביעותיו של פסק הדין נשוא הערעור 4. בית משפט קמא פסק כדלהלן: פיצוי בגין כאב וסבל 13,000 ₪ עזרה בשכר 4,500 ₪ עזרת בן הזוג בעבר 25,000 ₪ עזרת הזולת לעתיד 10,000 ₪ הוצאות 10,000 ₪ ניכוי תגמולי מל"ל 5,000- ₪  סה"כ 58,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד, מע"מ, והוצאות משפט בסכום של 2,500 ₪. המחלוקת 5. המערערת טענה כנגד גובה הפיצויים שנקבעו למשיבה. באופן כללי טענה כי בית משפט קמא פסק סכום פיצויים לא סביר ולא פרופורציונאלי ביחס למקרה, ובאופן פרטני הלינה המערערת כנגד גובה הפיצוי שנפסק בכל ראש נזק. עוד טענה המערערת, כי בהתחשב בדלות המסמכים הרפואיים ובפגיעה ה"קלה" הפיצויים צריכים לעמוד על סכום של עד 9,000 ₪. נעמוד להלן, בדיוננו בטיעוני המערערת, על כל אחד מהשגותיה לגבי הסכום הסופי שנפסק ולגבי כל ראש נזק בנפרד. דיון 6. לאחר שבדקנו את טענותיה של המערערת, החלטנו שאין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה המשיבה תפוצה בסכום 58,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט על סך 2,500 ₪. בית משפט קמא נימק ובפרוטרוט את מסקנתו. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של בית משפט דלמטה, אלא במקרים חריגים (וראו, בין היתר, בע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (לא פורסם) (השופט טירקל); ע"א 11968/04 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה מעלה החמישה (טרם פורסם) (השופטת חיות); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 857- 856 (1995); ע"א 1249/04 רבאח נ' ראבח ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 8.11.06). זאת ועוד: סבורים אנו כי הסכום המצטבר, הסופי, איננו חריג בפסיקה ואין מקום להתערב בו, על אף שהוא נוטה לצד הגבוה. בית משפט לערעורים רשאי לבחון את הסכום הסופי, ואם הוא נמצא סביר, אין חובה לבדוק את כל ראשי הנזק. מצאנו את הסכום לא חריג במידה המצדיקה את התערבותנו (ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג ואח’, פ"ד לז(4) 656 (1983); ע"א 488/83 צנעני נ' מ' אגמון ואח’, פ"ד לח(4) 141 (1984); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984)). נדגיש לעניין מסקנתנו דלעיל, אין לשכוח כי מדובר באשה קשישה, קרוב לגיל 80, שנפצעה בתאונת דרכים, שהוותה טראומה עבורה. נראה כי מן הידועות הוא שזקנים מתקשים לחזור לתיפקודם הקודם בשל פגיעה בריאותית טראומטית. מעבר לנדרש, נבדוק את ראשי הנזק והפיצויים שנפסקו בגינם. 7. כאב וסבל: בית משפט קמא פסק סכום של 13,000 ₪, לפי תקנה 2(ב) לתקנות: 2. (ב). "לא היה הנפגע זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה (א) או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על- ידי אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים, הסכום שהוסכם עליו או שייפסק, ובלבד שהסכום לא יעלה על עשרה אחוזים מהסכום המקסימאלי". המערערת טענה, כי משלא נקבעה נכות למשיבה לא היה מקום לחרוג מתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976 (להלן- "התקנות"), ולפסוק פיצוי בשיעור 10% מהסכום המקסימאלי. מעיון במסמכים שהובאו לפנינו לא מצאנו לנכון להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, כי יש לפצות את המשיבה בגין כאב וסבל, בשיעור של 10% מהפיצוי המקסימאלי. דעתנו היא כי בית משפט קמא העריך, בהתאם לעדויות ששמע ובהינתן החומר הרפואי שעמד לנגד עיניו, שלאחר התאונה סבלה של המשיבה היה רב. הלכה היא כי לבית משפט סמכות שבשיקול דעת לפסוק עד 10% פיצוי בגין כאב וסבל, על אף שלא נקבעה נכות (וראו ע"א 284/88 אורית גבאי ואח' נ' פוגל יוסף ואח', פ"ד מו(4) 837 (1992). בית משפט קמא לא חרג מהוראת החוק, ונימק מדוע פסק פיצוי בשיעור 10%, השיעור המרבי: "...המסמכים הרפואיים של ד"ר עמית וד"ר מנדלסון מעידים על חבלה קשה הגורמת לסבל רב. עדותו של ד"ר פלדנבלום, אף אותה מצאתי מדויקת ואמינה, שופכת אור נוסף על סבלה של התובעת. ריתוק מוחלט למיטה 10 ימים, התכווצות בכסא גלגלים 12 יום, והליכה בעזרת הליכון עוד כחודשיים (ההליכון הוחזר כעבור כמעט 4 חודשים) מעידים על חבלה קשה ולא קלה כלל ועיקר". ועוד: "אינני מפרטת כאן את האמור במסמכים הרפואיים השונים מחמת צנעת הפרט, אך הדברים מדברים בעד עצמם, ות/11, ת/13 והעדויות, בהן נתתי אמון ללא סייג, מלמדים על תקופה של מספר חודשים של סבל, אשר חבלה קלה בהחלט איננה מאופיינת בהם". בנסיבות אלה, לא מצאנו לנכון להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, כי למשיבה נגרם נזק בלתי ממוני בשיעור של 10%. 8. עזרת הזולת: עזרת הזולת- בית משפט קמא פסק סכום של 40,000 ₪ לפי החלוקה הבאה: בגין עזרה הזולת בשכר- לאחר התאונה למשיבה היו שתי מטפלות, אחת מומנה במשך חודש על ידי ארגון "עמך", אחר כך על ידי המוסד לביטוח לאומי- ענף סיעוד, וזאת עד לסוף חודש פברואר שנת 2005. מאז ולפחות לתקופה של 9 חודשים מומנה עזרתה על ידי המערערתש. סך הכל בגין עזרת הזולת בשכר פסק בית משפט קמא סכום של 4,500 ₪. בגין עזרה בעבר שניתנה על ידי בעלה של המשיבה נפסק סכום של 25,000 ₪. בהתאם לעדותם של המשיבה ובעלה, התאונה הביאה לשינוי משמעותי בסדר היום של בעלה וכפי שקבעה כב' השופטת "והייתה עזרה מעל ומעבר לעזרה הרגילה של בני משפחה." בגין עזרה צד ג' לעתיד- נפסקו למשיבה 10,000 ₪. טענת המערערת היא כי אין להעמיד את סכום הפיצויים בגין ראש נזק זה מעל ל- 4,130 ₪ כאשר היא מחלקת את הסכום כך: בגין עזרה הזולת בשכר- 2,630 ₪, פיצוי בגין עזרה בעבר של הבעל- סכום סמלי 1,500 ₪. עזרה לעתיד- המערערת טענה כי במקרה שבו לא נקבעה נכות אין מקום לפסוק פיצוי עתידי, לטענה זו צירפה את חוות הדעת של האחות מטעם המוסד לביטוח לאומי שקבעה שאין מקום לעזרה מפברואר 2005, דהיינו 4 חודשים לאחר התאונה. אנו סבורים כי אין מקום להתערב גם בראש נזק זה. שותפים אנו לדעתו של בית משפט קמא כי מספר השעות בשבוע שניתנו על ידי העוזרות לא היה בהם למלא את כל צרכי המשיבה. בעלה סייע לה בטיפול הרפואי, בהתנהלות היומיומית, בליווי המשיבה לכל מקום (הן בבית והן מחוץ לו), ובניהול משק הבית. בדו"ח הערכת התלות מיום 12.9.04 (כשבועיים לאחר התאונה) ניכר כי הבעל הוא המסייע העיקרי לתובעת. הסכום שנפסק בגין עזרת הבעל מנומק בפסק הדין: "העוזרות היו למספר שעות בשבוע ובוודאי שלא יכלו למלא את כל צרכי התובעת (אף על פי הערכת התלות הראשונה). גם בשעות שבהן היו לידה, מי שסייע לתובעת, הן בטיפול הרפואי האינטנסיבי, והן בהתנהלות היומיומית, כולל אוכל, רחצה וכו', היה ד"ר פלדבלום. אין לשכוח שהיה בן 76 בזמן התאונה, וגם לו עצמו הדבר לא היה קל. אין מדובר בעזרה שגרתית, אלא בטיפול מסיבי ואינטנסיבי מעל ומעבר לעזרה השגרתית..." ההלכה היא שפיצויים בשל עזרת בן משפחה לא ייפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של הנפגע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו לפני בית המשפט (ע"א 151/84 חורי נ' ביה"ח המשפחה הקדושה, פ"ד מב(1) 779, 783 (1988)). אולם במקרה בו הובאו הוכחות כי לנפגע היה צורך בעזרתו של צד שלישי בפעולותיו היומיומיות, ורשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בגין העזרה שניתנה (דוד קציר פיצויים בגין נזקי גוף מהדורה רביעית, 551- 550 (1997)). במקרה הנ"ל התקיימו התנאים לפסיקת פיצויי בגין עזרת בן משפחה לעבר. לאחר התאונה המשיבה נזקקה לעזרה צמודה בפעולותיה השיגרתיות, עזרה שכאמור ניתנה על ידי בעלה. בית משפט היה רשאי להסתמך על חוות הדעת מדו"ח הערכת התלות, שנתמכה בעדות הבעל, בדבר היקף העזרה לה הייתה זקוקה המשיבה. אין כלום בכך שאת העזרה בעבר הושיט למשיבה בעלה ולא עובד שכיר. כבר נקבע בעבר בפסיקה כי עזרה ברחצה, בגהות וכו' מהווה עזרה החורגת מזו המושטת על ידי בני זוג לרעהו (ע"א 2596/92 הסנה נ' כהן, תק- על 95(1) 576). ייתכן ואם אנו היינו פוסקים בערכאה דלמטה היינו מעריכים את סכום הפיצוי אחרת, אך משלא מצאנו כי הסכום הינו בלתי סביר באופן ברור, אין מקום לסטות מההלכה כי ערכאת הערעור לא תתערב בהערכת הנזק. יפים לעניין זה הדברים הבאים, שנאמרו על-ידי השופט בייסקי בע"א 18/81(הנזכר לעיל) בעמ' 659: ..."אף במקרים בהם נראה לבית-משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה". באשר לעזרה לעתיד : למשיבה נפסק סכום פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪. המערערת טענה כי במקום שבו לא נפסקה נכות אין לפסוק עזרה לעתיד. עוד הוסיפה כי מחוות הדעת של האחות מהמוסד לביטוח לאומי המשיבה הייתה עצמאית כבר ארבעה חודשים לאחר התאונה. גם כאן לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא. במקרה שלנו מדובר באישה שמתקרבת לגיל 80, נהיר כי היא תזדקק לעזרה בגלל גילה וללא קשר לתאונה. עם זאת בהתחשב בגילה ניתן להסיק כי בעקבות התאונה היא תזדקק לעזרה מוגברת, והיא לא תהיה עצמאית כפי שהייתה טרם התאונה. השופטת קמא כתבה בפסק דינה כי לקחה בחשבון את הנתונים העלולים להשפיע על העזרה שתזדקק המשיבה בעתיד, ויש להסתפק בכך בנסיבות העניין : "...התובעת לא נעזרת בכסא נייד או הליכון. משמע שמצבה של התובעת הוטב וכי סביר להניח שככל שיחלפו השנים, תזדקק התובעת לעזרה בגלל גילה ומצבה ללא קשר לתאונה. בשים לב לכל הפרמטרים האמורים, לתאונה תרומה משמעותית להקדמת ה"צורך" בעזרה בעתיד, הכולל עזרה ביציאה מן הבית, קניות בישול, ניקיון וכו'. ניתן לומר שהתדירות המוגברת בה מופיעה העוזרת נובעת הן מהליך ההזדקנות והן בגלל תרומת התאונה". כאמור, החלטתנו היא שאין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 40,000 ₪. 9. הוצאות: בית משפט קמא קבע למשיבה הוצאות רפואיות, מעבר לאלו המכוסות על ידי המל"ל, בסכום של 10,000 ₪. המערערת טענה, כי בגין ראש נזק יש לפצות את המשיבה בסכום שלא יעלה על 1,000 ₪. את טענתה היא ביססה על הכלל כי הוצאות בגין נזק מיוחד יש להוכיח, המשיבה הציגה קבלות אשר סכומן אינו עולה על 1,000 ₪ ולכן אין לפצות מעבר. לא מצאנו לנכון להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, כי ההוצאות הרפואיות, מעבר לאלו המסופקות על ידי המל"ל וקופות החולים, נמוכות מהסכום שנפסק. כך גם אין בדעתנו להתערב בהוצאות משפט שנפסקו בסך 2,500 ₪. בהתאם למסקנותינו דלעיל, הערעור נדחה. אנו פוסקים למשיבה את הוצאותיה ושכר- טרחת עורך דינה בסכום (כולל) של 6,500 ₪ + מע"מ. נכותפיצוייםכאב וסבל