##הקדמה## בית המשפט ציין בפסיקתו כי אלימות במשפחה היא רעה חולה, ודומה שכיום אין עוד ספק כי גם מערכת המשפט חייבת להתגייס להגנתם של קורבנותיה. אמנות בינלאומיות מטילות חובות על המדינות החברות בהן לפעול באופן אקטיבי להגנה על מי שסובלים מאלימות במשפחה (ראו: יובל שני "ביתי אינו מבצרי: אלימות במשפחה כסוג של עינוי אסור על פי המשפט הבינלאומי" המשפט ז 151 (2002)). סעיף 6ב לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951 קובע כי "לכל אישה זכות להגנה מפני אלימות...". הביטוי המעשי הראשון לכך הוא בתחום המשפט הפלילי (ראו למשל: ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 534 (2002); ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 81 (1993); ע"פ 7616/07 קים נ' מדינת ישראל (25.3.2010); ע"פ 413/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.3.2011); ע"פ 10571/07 פלוני נ' מדינת ישראל (6.2.2008); ע"פ 9468/08 פלוני נ' מדינת ישראל (24.6.2009)). זה כמובן אינו הביטוי היחיד לחובה להגן על נפגעיה של אלימות במשפחה ולהושיט להם עזרה. קורבנות של אלימות במשפחה זכאים לקבל סיוע במישור הרווחה (ראו למשל: סעיף 2(א)(9) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1981). כיוון התפתחות חדש הוא ההכרה, במקרים מתאימים, באפשרות להגיש תביעות נזיקין בגין נזקים שנגרמו לקורבנות של אלימות והתעללות בתוך התא המשפחתי. ראו: יובל סיני ובנימין שמואלי "'הגיעו מים עד נפש' – דרכי התמודדות עם התעללות בבן-זוג בדיני הנזיקין, בדין הפלילי ובדיני המשפחה: הצעת מודל חדש-ישן" מאזני משפט ו 273 (2007);Yuval Sinai & Benjamin Shmueli, Changing the Current Policy Towards Spousal Abuse: A Proposal for a New Model Inspired by Jewish Law, 32 Hastings Int'l & Comp. L. Rev. 155 (2009)). ##פיצוי על אלימות במשפט העברי:## השתת פיצויים בגין כאב וסבל שנגרמו בשל אלימות והתעללות עולה בקנה אחד עם הוראת חכמינו "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" (בבלי בבא מציעא נט, ע"א), וכבר אמרו חכמים "אוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו" (בבלי יבמות סב, ע"א); "כל המטיל אימה יתרה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלוש עבירות – גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת" (בבלי גיטין ו, ע"ב). ראו לעמדת המשפט העברי ומקורותיו: יובל סיני יישום המשפט העברי בבתי המשפט בישראל א 179 ואילך (2009); נחום רקובר, גדול כבוד הבריות, כבוד האדם כערך על 16 הערות 13-12 (תשנ"א). הרמב"ם (אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ט) מציין "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דברו עמה בנחת ולא יהיה עָצֵב ולא רגזן". פרופ' סיני מביא (עמ' 182) מדברי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) "אין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער... וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות. יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל דלת בפניה" (שו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן ק"כ). ועוד הוא מביא מדברי הרמ"א, שולחן ערוך, אבן העזר קנ"ד, ג', כי "איש המכה אשתו, עבירה היא בידו, כמכה חברו, ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני ריבוי וכפיה... כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא"; ראו גם אנציקלופדיה תלמודית ערך "בעל" (כרך ד, ס"ט ואילך, והמקורות בעמ' צ"ג שם); וראו ע"מ (מחוזי-י-ם) 595/04 פלוני נ' אלמוני (השופט י' שפירא) ותמ"ש (משפחה י-ם) 18551/00 ק.ס. נ' ק.מ. (2004, השופטת (כתארה אז) נ' מימון); מנחם אלון מעמד האשה 34 (תשס"ה); פרופ' אברהם גרוסמן "'והוא ימשל בך' בין תיאוריה למציאות" פרשת השבוע בראשית 93 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) (2003) בדבר הפולמוס כנגד פוסקים שסברו שלבעל זכות להכות את אשתו "לשם חינוך". הנה מובאה מפיו מדברי ר' פרץ בר' אליהו, מבעלי התוספות האחרונים, כנגד גברים אלימים: "קול שוועת בנות עמנו ממרחק נשמע על אודות בני ישראל מרימים זרועותיהם להכות נשותיהם. ומי השליט האיש בעניין זה להכות אשתו? ... והנה שמענו כי יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות תוך קהילות. לכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה (-שבועה) על כל איש מישראל ליכנס בחרם לבקשת אשתו או לבקשת אחד מקרוביה... שלא להכות אשתו דרך כעס או דרך רשע או דרך בזיון כי כן לא יעשה בישראל". וראו עוד אסמכתאות אצל סיני שם, וכן ספרו של פרופ' אברהם גרוסמן חסידות ומורדות – נשים יהודיות באירופה בימי הביניים 387-384 (תשס"א). כן ראו ד"ר אברהם וינרוט "'הכזונה יעשה את אחותנו?' אלימות האיש כלפי אשתו ותוצאותיה המשפטיות", פרשת השבוע 148 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) (2004), המטעים, כי אלימות היא גם מילולית, והיא מכונה בהלכה "אונאת דברים" (בבלי בבא מציעא נט, ע"א: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו". ורש"י על אתר פירש, כי "אונאת דברים לצערה"); ראו גם ספרו של ד"ר וינרוט פמיניזם ויהדות (2001) פרק י' מעמ' 138 ואילך, שכותרתו "איסור אלימות פיזית, מילולית ומינית כלפי האשה". עוד ראו אביעד הכהן "סמכות חובה ורשות, 'ייצוג הולם', תורת ההגינות וזכות התגובה: 'משלחת מלאכי רעים'" פרשת השבוע 30 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) (2001) המציג את השוני בין תפיסת חכמים מישראל בימי הביניים (כפי שהובאה מעלה) לבין התפיסה כלפי האשה בחברה הלא יהודית, שלפיה הבעל "רשאי להכות את אשתו, לפצעה, לחתוך חתכים בגופה מכף רגלה ועד ראשה ולחמם רגליו בדמה. אם יעלה בידו לאושש אותה אחר כל זאת והיא תישאר בחיים, לא תהיה בכך משום עבירה על החוק" (ציטוט הלקוח מתוך ספרה של שולמית שחר האשה בחברת ימי הביניים – המעמד הרביעי 86 (תשנ"א)). ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי על אלימות פיזית:## מדובר בתביעה שהגיש התובע נגד הנתבע בגין תקיפה. התובע טוען, כי בתאריך 15.2.99, בשעה 14.00, תקף אותו הנתבע באגרופים, מכות ומהלומות. לדבריו הוא ישב באותו יום במשרדו, שהוא גם המחסן שלו, וראה את הנתבע ניגש מן החצר אל הבית של התובע, פותח את ארון החשמל ומרים ומוריד מפסקים בארון החשמל. התובע שאל את הנתבע מה הוא עושה שם ואמר לו שאסור לו להיות באותו מקום כי זה שטח פרטי וזוהי הסגת גבול. לטענתו של התובע, הסתובב אליו הנתבע והיכה אותו באגרופו באף, באוזן ובבטן. לדברי התובע הוא היכה את הנתבע בחזרה כדי להציל את עצמו. התובע טוען כי הוא הוטל על ידי הנתבע לרצפה וצעק לעזרה. סוכן שהיה במקום רץ אליו והפריד בינו לבין הנתבע. התובע טוען כי הוא לא יכול היה לעבוד לאחר המקרה במשך חודש ימים, וכי הוא ממשיך וסובל מנזקים שנגרמו לו. התביעה הוגשה על סכום של 15,000 ₪. מנגד, טוען הנתבע כי התובע הוא זה שתקף אותו והנתבע פעל רק מתוך הגנה עצמית, כדי לבלום את מכותיו. הנתבע טוען כי התובע השכיר לו סככה במושב נחלים לצורכי עבודתו כמסגר. במהלך תקופת השכירות, תבע ממנו התובע כספים שלדעתו לא הגיעו לו, ואף החל לנקוט נגדו בהליכים אלימים. לטענת הנתבע, ביום 15.2.99 גרם התובע שיופסק זרם החשמל למקום עבודתו של הנתבע. הנתבע הלך להרים את מפסק החשמל, שנמצא בכניסה לביתו של התובע, ובדרכו לבצע זאת תקף אותו התובע והוא רק התגונן. הנתבע טען כי לא היה במקום סוכן כפי שטען התובע, ולא אף אחד אחר. לאחר שבית המשפט שמע את שני הצדדים, החליט בית המשפט כי יש לשמוע גם את עדותו של הסוכן שהתובע טען שהיה במקום, אם היה כזה, על מנת שיאשר או יסתור את הטענות שהושמעו. התובע פעל על מנת לאתר את הסוכן, ואף נסע לביתו לצורך הזמנתו לבית המשפט. בתאריך 31.12.01 התייצב בבית המשפט הסוכן, מר תמיר בן שושן, ונתן עדות. הסוכן העיד כי הוא היה במקום בעת האירוע. לדבריו הוא היה ברכב שלו ויצא עם הרכב קדימה. הוא ראה שמתפתח ויכוח בין התובע והנתבע. עד שירד מהאוטו, הוא ראה את הנתבע מכה את התובע ולתובע ירד גם קצת דם. את נקודת ההתחלה של המכות הוא לא ראה, אבל כשירד מהאוטו הוא ראה את הנתבע מכה את התובע והוא הפריד ביניהם. אם היתה בפני בית המשפט גרסה מול גרסה, הרי שעדותו של הסוכן מטה את הכף לטובת גרסת התובע. אמנם הסוכן אמר שהוא לא ראה בדיוק את נקודת ההתחלה של התגרה, אבל הוא ראה כיצד הנתבע מכה את התובע. לא ניתן, על כן, לקבל את טענת הנתבע שהוא רק התגונן ותו לא, כאשר ישנו עד שראה שהנתבע היה הצד המכה. כדברי הסוכן בעדותו: "מה שאני ראיתי הוא את הנתבע מכה את שמעון". עוד בנוסף, הנתבע הכחיש בעדותו שהיה בכלל אדם כלשהו במקום בעת המריבה. והנה מתברר כי היה גם היה אדם כזה. עדות הנתבע בקשר לכך לא היתה, איפוא, נכונה. אין מדובר סתם באדם שעמד בצד וראה את המקרה, אלא במי שבא והפריד פיזית בין הניצים. הנתבע וודאי ידע על קיומו, ובכל זאת העיד בבית המשפט שלא היה אדם כזה. כמו כן, הנתבע לא התלונן על נזק פיזי כלשהו שקרה לו וגם לא טען בעדותו שנגרם לו נזק כזה. מצד שני, התובע הביא מסמכים רפואיים, הן מחדר מיון בבית חולים "קמפוס גולדה" בפ"ת והן מקופ"ח על החבלות שקיבל. מתברר כי נגרם לתובע קרע קטן בעור התוף באוזן שמאל, באפו היו סימני דימום, שפשופים במפרק יד שמאל, ותלונות על כאבים ברום הבטן. כל המסמכים הרפואיים הנ"ל תומכים בטענתו של התובע, שקיבל מכות נאמנות מן הנתבע. מכות כאלה אינן יכולות להיות מכות של התגוננות בלבד, לצורך בלימה של התובע, כפי שטען הנתבע. גם אליבא דגירסת הנתבע, הרי שמדובר בהפעלת כוח בלתי סביר מצד הנתבע כלפי התובע. בסיכום; אני מאמין לתובע ומקבל את עדותו וטענתו, שהנתבע תקף אותו, היכה אותו וחבל בו. יצויין, כי התובע המציא לבית המשפט דו"ח בדיקה בפוליגרף לגבי גרסתו בעניין התקיפה, לפיו גרסתו של התובע הינה נכונה. ואולם דו"ח פוליגרף אינו משמש כראיה בהליכים אזרחיים ועל כן לא קיבלתי אותו והוא איננו מהווה חלק מן הראיות של התובע. באשר לנזקים - התובע המציא קבלות על הוצאות כספיות מסויימות שנגרמו לו בעקבות התקיפה, כדלהלן: סך 110 ₪ בגין הפנייה לחדר מיון ביום 16.2.99, סך 15 ₪ בגין ביקור ראשון בקופת חולים מיום 16.2.99, וסך 20 ₪ בגין ביקור במכון שמיעה מיום 16.2.99. התובע הגיש גם אישורי מחלה לתקופה מיום 16.2.99 ועד 13.3.99. יחד עם זאת, התובע לא פרט אלו נזקים כספיים נגרמו לו, למעט ההוצאות הרפואיות המעטות שפורטו לעיל. התובע, ככל הנראה, הינו עצמאי ואיננו עובד שכיר. הוא לא טען כי נגרמו לו הפסדים כספיים כלשהם, או הפסדי השתכרות. עניין הפיצוי הכספי בגין התקיפה והחבלות שנגרמו לתובע, נשאר איפה להערכת בית המשפט. לאור כל האמור לעיל, אני פוסק בזה כי הנתבע ישלם לתובע, פיצוי כולל בסך של 3,500 ₪, וכן אגרת תביעה בסך 184 ₪. לשני הסכומים הנ"ל יצטרפו ריבית והפרשי הצמדה למדד מיום הגשת התביעה - 9.8.00, ועד התשלום בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע סך של 250 ₪ בגין החזר התשלום לעד בן שושן שהעיד במשפט. ##פיצויים כספיים על אלימות - תקיפה:## בפניי תביעת נזיקין מכוח סעיף 23 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") בה עותר התובע לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מאירוע תקיפה, בו היה מעורב. התובע, יליד 07.06.71, נפגע לטענתו, כתוצאה מתקיפה שארעה ביום 28.12.13 על ידי הנתבעים, אשר הכו אותו, חבטו בו וגרמו לו לשברים בפנים (שבר בקיר קדמי אחורי בסינוס מקסילרי מימין, שבר בזיגומה ימנית ללא תזוזה, שבר בקיר לטרלי של ארובת העין ושבר בקיר תחתון של ארובה ימנית). כמו כן טוען התובע שכתוצאה מהאירוע, נגרמו לו המטומות בפנים ופגיעה באצבע יד ימין, עם חשד לשבר בגליל אמצעי (להלן: "אירוע התקיפה "). ביום 3.7.2014 הורשעו הנתבעים במסגרת הליך פלילי אשר נוהל כנגדם בת.פ. 46655-01-14 בגין אירוע התקיפה ונגזר דינם. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות לעניין הנזק. מומחה התובע, ד"ר עאוני יוסף, קבע שתוצאה מהאירוע נותרה לתובע דרגת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 12% באצבע שניה של יד ימין. מנגד, קבע מומחה הנתבעים, ד"ר מיכאל טנצמן כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע באצבע שנפגעה, הינה בשיעור של 7%. בדיון שהתקיים ביום 03.07.14 בתיק הפלילי (ת/4) הודו הנתבעים בעובדות כתב האישום המתוקן ובו ביום ניתנה הכרעת הדין, שעל פיה הורשעו הנתבעים לאור הודאתם, בעבירה אשר יוחסה להם, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 + 335 (א) (2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 להלן: "חוק העונשין"). בנוסף, בדיון מיום 31.12.14 ניתן גזר הדין בעניינם של הנתבעים (נספח ב1 לתצהיר התובע). כידוע, בהתאם לסעיפים 42א, 42ג ו- 42ד ל פקודת הראיות רואים בממצאיו ובמסקנותיו של פסק הדין הפלילי כאילו נקבעו בהליך כאן. הואיל והנתבעים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן והורשעו, רואים בעובדות אלו כמוכחות כלפיהם במשפט הנוכחי ( ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט [1987] ; י' קדמי , "על הראיות" (חלק שלישי) תש"ע-2009, 1398). בנוסף בפסיקה נקבע כי "סעיף 42ג לפקודה קובע, כי המורשע לא יהיה רשאי לסתור תוכנו של פסק הדין הפלילי או ראיה שכבר הוגשה או נשמעה במסגרת ההליך הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. כאשר לא ביקש המורשע לסתור הראיה, או שביקש והרשות לא ניתנה לו, משתנה מעמדו הראייתי של פסק הדין והוא הופך מ"ראיה לכאורה", ל – "ראיה כמעט מכרעת"" (ת"א (מחוזי ת"א) 508/98 – D.P. Mann Underwriting Agency Ltd נ' מרדכי אילוז , תק-מח 2006(3), 4062, בפרק ד' רישא לפסה"ד. ראו גם: ת"א (מחוזי חי') 854-07 – פלונית נ' אלמוני (עציר), תק-מח 2009(3), 4957, בעמ' 4960; ת"א (מחוזי ת"א) 2191/02 – ק' א' נ' ז'ק איגור, תק-מח 2006(1), 7885, פסקה 4; ת"א (שלום טב') 2055/03 – אבו סעדה ראיד נ' סגל יצחק אפרים, תק-של 2005(3), 27443, פסקה 3]. במקרה דנן, הנתבעים לא ביקשו לסתור את תוכנה של הכרעת הדין בתיק הפלילי המרשיעה אותם. על כן, מדובר בפסק דין חלוט אשר הרשיע את הנתבעים. מכאן, שעה שהנתבעים הודו כי תקפו את המתלונן, כפי שעלה בעובדות האירוע שפורטו בכתב האישום המתוקן, הרי ממצאים עובדתיים אלה תקפים והם מחייבים גם בהליך זה. אשר על כן, יש לקבוע כי הנתבעים תקפו את המתלונן כמפורט בעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו ובמעשיהם אלה עוולו הנתבעים כלפיו בעוולת התקיפה בהתאם לסעיף 23 לפקודת הנזיקין. אשם תורם על אף האמור לעיל ואחריותם של הנתבעים לתקיפת המתלונן, הרי של גישת הנתבעים יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי בגין האירוע וזאת מאחר שבזמן האירוע התובע היה שיכור , לא שלט במעש יו ואף יזם חלק מהאירוע, עת רץ לעבר רוסלן על מנת לתקוף אותו. בפסק דין ע"א 895/80 עיריית נתניה ואח' נ' חסן אל מלק ואח', פ"ד ל"ז (2) 119, נקבע: "ראיה שהוגשה מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971 (...), קבילה כראיה לכאורה במשפט אזרחי ביחס לאמור בה, אם המורשע או חליפו הוא בעל דין במשפט האזרחי; ואולם המימצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על-פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעשה, או של הנפגע וקרבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשויה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו אינה בבחינת "ראיה לסתור" בה מדבר הסעיף 42ג של פקודת הראיות [נוסח חדש], המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין . אין זה מפחית מהמימצאים כלפי הנאשם בפלילים בדבר אחריותו, ואילו שיעור האחריות יש לו חשיבות רק בהליך האזרחי, אך אינו מעלה ואינו מוריד לעצם האחריות בפלילים, לבד אולי מעניין הטיעון לעונש" (ההדגשה אינה במקור). בנוסף, סעיף 65 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שבהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחובתו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק". כמו כן, קובע סעיף 68 ( א) לפקודת הנזיקין : "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אדם אחד, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שיפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק...". חישוב הנזק הפסד השתכרות לעבר מן המפורסמות כי כשהמדובר בהפסד שכר לעבר, זהו נזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. כך נפסק בע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800,809: "באותם המקרים בהם לאור טבעו ואפיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע - התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי". בענייננו, על אף טענת המתלונן בסעיף 23 לתצהירו לפיה בעקבות התאונה שהה בתקופת מחלה למשך 64 ימים בהם נבצר ממנו לעבוד, אלא שהוא לא הוכיח כי בפועל הפסיד שכר בחודשים הנטענים. עיון בטופס 106 לשנת 2013 שצורף לתחשיב הנתבעים, מלמד כי המתלונן עבד באופן מלא בשנת 2013 לרבות בשני החודשים שלאחר התאונה, אשר לגביהם טען כי שהה בתקופת מחלה. מכאן, בהעדר הוכחה להפסד שכר לעבר, לא מצאתי לפסוק כל סכום בגין ראש נזק זה. הפסד כושר השתכרות לעתיד המתלונן העיד בסעיפים 40-41 לתצהירו כי כתוצאה מהפגיעה נפגעה יכולת תפקודו בעבודה. על אף נכותו הרפואית הנמוכה של המתלונן ובהעדר נתונים אודות הגריעה בשכרו לאחר התאונה, הרי שלא ניתן לשלול השפעה מסוימת על תפקודו בעקבות הפגיעה. על פי אישור 106 לשנת 2013 שצורף לתחשיב הנתבעים, שכרו החודשי של התובע לשנת 2013 עמד על סך של 9,079 ₪, משוערך להיום, בסך של 9,350 ₪. לאור האמור לעיל, הפסד כושר ההשתכרות לעתיד יחושב כדלקמן: בהתחשב בגילו של התובע (46 שנים), הפסד ההשתכרות לעתיד יחושב לפי שכר של 9,350 ₪, נכות תפקודית של 12%, מקדם היוון של 21 שנים (186.7957), * 60% - סה"כ 125,750 ₪. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד כעיקרון, עזרה רגילה ומקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים אינה מזכה בקבלת פיצוי ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי ואח', פ"ד לט (1), 477, בעמ' 493 ג') ואומנם הוא שבפסיקה קיימת גישה שלפיה עזרה שניתנה לניזוק על ידי קרובי משפחה ללא תמורה תזכה בקבלת פיצוי בגינה רק אם בפועל נגרמו לאותו קרוב הוצאות או הפסדים (ע"א 327/81 אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח' , פ"ד לח(3), 580, בעמ' 588 א ). מנגד ניתן להצביע על גישה אחרת והיא הגישה הרווחת שהכירה בזכות הפיצוי בגין עזרת צד ג' המוענקת לנפגע על ידי בני משפחתו וזאת אף אם אותו בן משפחה לא סבל נזק ממון עקב עזרה זו אם מחומר הראיות עולה כי התובע הניזוק היה מוגבל בתפקודו וכי סביר שמצבו אכן הצריך קבלת עזרה החורגת מן המקובל בין בני משפחה, שכן על־פי דידם של המצדדים בגישה זו המזיק לא צריך ליהנות ממאמציהם של אותם קרובי משפחה (357/80 יהודה נעים ואח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3) 762, בעמ' 791 – 792; ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3), 919) במקרה שלנו, לאור פגיעת המתלונן בפניו, פגיעה שחייבה אשפוזו לצורך ביצוע הניתוח, הרי שלכל הפחות בתקופה הסמוכה לאחר האירוע ובתקופת ההחלמה לאחר הניתוח שעבר, יש להניח כי הוא אכן קיבל עזרה מצד בני משפחתו החורגת מעזרה רגילה. אי לכך, בגין עזרת הזולת לעבר אני פוסקת סכום גלובאלי בסך של 10,000 ₪. באשר לעתיד, המתלונן לא הוכיח כי הוא יזדקק לעזרת צד ג' ואף לאור אופי פגיעתו, נכותו המזערית, איני סבורה כי הוא יידרש לעזרת הזולת באופן מוגבר ולכל הפחות עזרה כזאת אשר תסב הוצאות כספיות לקרוביו ולפיכך, אין מקום לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד לעניין ההוצאות ככל שמדובר לעבר, עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיח שנגרם בפועל (ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל (3) 281,285 ; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה (2) 800,809). בענייננו, כנגד הקבלות אותם צירף המתלונן לתצהירו שקשורות להוצאות בגין התאונה, אני פוסקת לתובע סך של 3,650 ₪ בגין ראש נזק זה לעבר. המתלונן לא הוכיח כי יזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים או להוצאות אחרות. על כן, אין מקום לפיצויו בגין ראש נזק זה לעתיד לרבות הוצאות בגין נסיעות עתידיות נטענות. הפסד פנסיה אני פוסקת לתובע הפסדי פנסיה בסך 15,090 ₪ לפי חישוב של 12% מהפסד השתכרות לעתיד. כאב וסבל בהתחשב בגילו, בפגיעתו הקשה בפנים, פגיעה שחייבה אשפוזו בבית חולים לביצוע ניתוח לצורך רדוקציית השברים ונכותו הרפואית, הנני פוסקת להמתלונן בגין ראש נזק זה פיצוי סך של 60,000 ₪. פיצויים עונשיים: המתלונן טוען שיש לפסוק לו פיצוי עונשי, אך לא נקב בסכום שיש להשיתו על הנתבעים. אין חולק כי נגד הנתבעים הוגש כתב אישום ועניינם נדון במסגרת התיק הפלילי, נגזר דינם ובין היתר חויבו לשלם לתובע סך של 100,000 ₪. בחקירתו הנגדית אישר המתלונן שהנתבעים שילמו לו את הסך הנ"ל (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 20-23) . הלכה היא כי מקום בו נאשם קיבל את עונשו במסגרת ההליך הפלילי, אין מקום להענישו פעם נוספת במסגרת ההליך האזרחי, ראו 9670/07 פלונית נ' פלוני: "כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים 'הוא עונשי והרתעתי' (עניין אטינגר, פסקה 74), הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' (עניין גדיש, פסקה 14). ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי – זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל'". במקרה לפניי, לא מתקיימים אותם " חריגים שבחריגים" המצדיקים לפסוק נגד הנתבעים פיצוי עונשי, בנוסף על ההליך הפלילי, שכן ההליך הפלילי מוצה עם הנתבעים ובכך הם באו על עונשם. אין מקום כי בית המשפט יפסוק פיצוי עונשי אשר יהא בו כדי להתערב בעקיפין בפסק הדין הפלילי ולהפר את האיזון שנקבע בו. משכך, אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים. ניכויים לטענת הנתבעים, מכל סכום שייפסק להמתלונן יש לנכות את הפיצוי שנקבע לו בהליך הפלילי בסך של 100,000 ₪. מנגד, המתלונן טען שאין מקום לקזז את פיצוי זה שנפסק בהליך הפלילי. הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי הינו פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להמתלונן ולפיכך, במטרה למנוע כפל פיצוי, יש להפחיתו מהפיצוי על פי פסק הדין. (ראו לעניין זה רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סב (2) 802; רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 518, 524 , ת. א (י-ם) 2031/08 אטלן יוני רוברט סמואל נ' שרגא רוזנברג וב ע"א (ת"א) 15374-06-11 מיכאל האפרתי נ' ז'קונט אמנון. מכאן, סכום פיצויים שיש לפסוק להמתלונן בגין האירוע הינו הסך של 214,490 ₪ בניכוי אשם תורם בשיעור של 64,347 ₪ ובניכוי הסכ ום שנפסק בתיק הפלילי ואותו שילמו הנתבעים שעמד על סך של 100,000 ₪. התוצאה הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסך של 50,143 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 3500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 9000 ₪. כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, את אגרת פסק הדין. אלימותפיצויים