קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט עקב ''דעה קדומה'' כנגד אחד הצדדים: ערעור על החלטת בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' פריאל) מיום 19.03.00, שלא לפסול את עצמו מלדון בת.א. 9940/95. 1. בין המערער למשיבה מתנהלים הליכים משפטיים באשר לשאלת בעלותם בשני רכבים אשר שימשו את המערער ואת בעלה המנוח של המשיבה, במסגרת שותפות עסקית. 2. המערער הגיש בקשה לפסילת בית המשפט (הבקשה הראשונה). הוא טען כי מהחלטות בית המשפט עולה כי זה נוהג כלפיו במשוא פנים. כך לדוגמה, טען הוא כי בית המשפט נוקט ביחס סבלני כלפי המשיבה, בעוד שהוא אינו זוכה לקבל יחס דומה. כך, טען הוא כי בית המשפט דחה בקשות שלו לדחיית ומחיקת התביעה, מבלי שדן בהן לגופן. המערער טען כי מהחלטות אלה ומהחלטות אחרות של בית המשפט עולה כי "ננעלה דעתו" של בית המשפט באשר לתוצאות ההליך המשפטי, וכי לבית המשפט יש "דעה קדומה" כנגד המערער. 3. בית המשפט בהחלטתו מיום 19.3.00 (להלן: ההחלטה הראשונה) דחה את הבקשה. לגבי אחת ההחלטות (בקשה לדחיית מועד של המשיבה), קבע בית המשפט, כי אי קבלתה, היתה מחייבת דחיית הדיון. דיון חדש היה נקבע רק לאחר פגרת בית המשפט. מטעם זה אי הענות לבקשת הדחיה משרתת את אינטרס המערער, המעוניין לסיים את המחלוקת. ביחס להחלטות אחרות שבית המשפט קיבל במהלך ההליך המשפטי, קבע בית המשפט, כי דין הבקשה להידחות מהטעם שהמערער השתהה בבקשת הפסלות בגינם. גם לגופו של עניין, קבע בית המשפט, אין בהחלטות אלה עילה לפסילתו. 4. בעקבות החלטה זו, חזר המערער והגיש בקשה נוספת לפסילתו של בית המשפט (הבקשה השניה). המערער טען כי טעה בית המשפט בכך שקבע כי היה זה מעניינו של המערער שלא לדחות את הדיון. כמו כן, חזר על מקצת טיעוניו בבקשה הראשונה. בנוסף, טען גם כנגד החלטת בית המשפט מיום 26.03.00 (לאחר ההחלטה הראשונה) כי הגם שקבע בית המשפט כי על המשיבה היה לבקש בקשה לפטור מהתייצבות המשיבה לעדות, לא ננקטו כלפי המשיבה כל סנקציות. גם בכך, טען המערער, יש כדי להראות על קיומו של "משוא פנים". בית המשפט בהחלטתו מיום 4.4.00 (ההחלטה השניה) דחה את הבקשה, מהטעם שגם בה אין כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. 5. במקביל לבקשה השניה האמורה, ובטרם ניתנה בה החלטה, הגיש המבקש ערעור לפני בית משפט זה, על ההחלטה הראשונה. דא עקא, שההחלטה הוגשה באיחור. בקשתו להארכת מועד נדחתה (בש"א 2734/00). על החלטה האמורה לא הוגש ערעור. לאחר ההחלטה בבקשת הפסלות השניה, הגיש המערער ערעור נוסף. וזהו הערעור שנדון בפני. 6. המערער חוזר בכתב הערעור על טענותיו בשתי בקשות הפסילה. כמו כן לטענתו, עסקינן ברצף החלטות, אשר רק בהצטרפן זאת לזאת כמכלול מתגבשת עילת הפסילה. כמו כן, טוען המערער כי מהחלטות אלה עולה חשש ממשי למשוא פנים אובייקטיבי ולא רק סובייקטיבי כפי שקבע בית המשפט. כמו כן, מתייחס הוא להחלטה נוספת של בית המשפט, מיום 30.03.00 אשר גם ממנה ניתן ללמוד, לטענתו, על חשש ממשי למשוא פנים. על פי החלטה זו חויב להגיש תצהירי עדות ראשית במועד המוקדם למועד עדותה של המשיבה. 7. לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. ראשית, משנדחתה בקשתו להארכת מועד, ומשלא הוגש ערעור עליה, אין יכול עוד המערער עוד לטעון כנגד החלטת בית המשפט בהחלטה הראשונה, שכן המדובר בהחלטה חלוטה. כמו כן, אין הוא יכול לבסס את עילת הפסלות הנטענת, אלא על ארועים שארעו לאחר אותה החלטה. אחרת יוצא שהמערער עוקף את ההחלטה שלא להאריך המועד, כאשר מגיש הוא ערעור חדש, הכולל בתוכו גם את טענותיו מהערעור הראשון. המערער ביקש כי שני הערעורים יאוחדו. אך משההחלטה הראשונה הפכה חלוטה, דינה של בקשה זו להידחות. 8. שנית, המערער טוען כי מהחלטות דיוניות שגויות, לטענתו, שקיבל בית המשפט, יש להסיק "חשש ממשי למשוא פנים" בניהול המשפט. כנגד טעויות דיוניות שנפלו בהחלטות בית המשפט יש לטעון בערעור ולא בבקשה לפסילת שופט. אין בטעויות דיוניות, לכשעצמן, גם אם המדובר בשורה של החלטות, כדי לבסס עילה לפסילתו של שופט (ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"א 2175/00 אברהם כהן נ' עירית חדרה (טרם פורסם); ע"א 11/00 יומה יחזקאל נ' "מגדל" חברה לביטוח (טרם פורסם)). קיומו של חשש ממשי נבחן על פי אמות מידה אובייקטיביות, ואין די בהרגשת המערער, כי בית המשפט נוהג כלפיו במשוא פנים (ראו לדוגמא: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375). בעניננו אין בהחלטות בית המשפט - ומבלי שנדרש אני להכריע בצדקתן - כדי להראות על נסיבות אובייקטיביות, כאמור, המצביעות על חשש ממשי לכך שבית המשפט נוהג כלפיו במשוא פנים. למעלה מהדרוש אוסיף ואומר, כי דברים אלה, יפים גם ביחס לטענותיו בבקשת הפסלות הראשונה, וגם בהן אין עילה לפסילתו של בית המשפט. עוד יש לציין, כי בערעור שבפני טוען המערער גם כנגד החלטת בית המשפט מיום 30.03.00. החלטה זו ניתנה לאחר הגשת בקשת הפסלות השניה. לפיכך נטענת היא לפנינו לראשונה, ומבלי שהובאה כלל לפני בית המשפט קמא (והשוו: ע"א 1226/00 אל על נ' זילברשלג (טרם פורסם)). לפיכך, אין בטענה זו כדי להואיל למערער, ומכל מקום גם היא אינה מגלה עילה לפסילתו של בית המשפט. מטעמים אלה אני מורה על דחיית הערעור. שופטיםפסלות שופט