קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסק דין משמעתי כראיה: עניינה של החלטה זו - בקשת המבקשת, התובעת בהליך העיקרי (להלן - התובעת) לקבל את פסק דינו של בית הדין למשמעת בעניינו של המשיב מר משה שלם, נתבע 1 בהליך העיקרי (להלן - הנתבע) כ"חלק מכתבי בי דין" וכן כ"מעשה בית דין" או כ"מעין מעשה בית דין" או כ "ראייה מוחלטת או עוד ראייה". הרקע לבקשה: התובעת עובדת בשירות המדינה במשרד החינוך משנת 1991, בתפקידי הוראה והדרכה. התובעת היא עובדת קבועה וממשיכה בעבודתה עד היום. בתקופה מיום 1.9.99 עד יום 31.8.02 שהתה התובעת בחל"ת ממשרד החינוך. בתקופה זו עבדה התובעת כמפקחת באגף שח"ר (אגף שירותי חינוך ורווחה) בנושא טיפוח בחינוך היסודי. בתקופה זו הועסקה התובעת על ידי זכיינים שהתקשרו עם משרד החינוך, כאשר בתקופה הרלוונטית לתביעה הועסקה על ידי נתבעת 2 (להלן - חברת אור וצל). לגרסת התובעת, לקראת תום שנת עבודתה השנייה באגף שח"ר, החל הנתבע להטריד אותה מינית, פיסית ומילולית. ביום 6.5.02 הגישה התובעת תלונה על הטרדה מינית, ותלונתה הועברה לטיפול נציבות שירות המדינה. בעקבות התלונה, הוגשה כנגד הנתבע תובענה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. התביעה התלויה ועומדת בבית דין זה הוגשה כנגד הנתבע, חברת אור וצל והמדינה. בתביעה זו טענה התובעת כי מר שלם הטריד אותה מינית בתקופה שמסמוך לחג הפסח 2001 עד פברואר 2002, וכן התנכל לה. לטענת התובעת, לאחר הגשת התלונה על הטרדה מינית גם המדינה וגם חברת אור וצל התנכלו לה. בתביעה זו עתרה התובעת לחייב את הנתבע, המדינה וחברת אור וצל ביחד ולחוד ו/או מי מהם לשלם לה נזקיה ופיצויים ללא הוכחת נזק בסך כולל של 500,000 ₪. (התביעה הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, אולם הועברה לבית דין זה על פי על פי החלטת נשיא בית הדין הארצי בשל העובדה שהתובעת ביקשה לזמן כעדה מטעמה קלדנית העובדת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע). להשלמת התמונה יש לציין כי בפני בית הדין האזורי בבאר שבע נדונה תביעה אחרת של התובעת, שעניינה קיום יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין המדינה בתקופה בה הועסקה על ידי זכיינים שונים באגף שח"ר. תביעה זו נדחתה בפסק דין מיום 25.2.08, והתובעת לא ערערה על פסק הדין. בהליך זה הצדדים הגישו תצהירים מפורטים של עדים רבים. בהחלטה מפורטת מיום 9.2.09 שניתנה על ידי אב"ד נמחקו חלק מהתצהירים, וכן נקבע כי עדותם של חלק מהעדים אינה רלוונטית, ולכן לא יזומנו לעדות. מטבע הדברים, קיימת חפיפה, לפחות חלקית, בין העדויות שנשמעו בפני בית הדין למשמעת לבין העדויות שנשמעו בהליך זה, וחלק מהעדים אף נחקרו בקשר לעדויות שנשמעו בבית הדין למשמעת. העדויות בהליך זה נשמעו לאחר תום שמיעת הראיות בבית הדין למשמעת אך בטרם ניתנה הכרעת הדין. בעיצומה של שמיעת העדויות בהליך זה, בהכרעת דין מיום 15.3.09 הרשיע בית הדין למשמעת של עובדי המדינה את הנתבע באישומים שעניינם הטרדה מינית של התובעת, הכפשת שמה של התובעת והתנכלות לה, וכן היעזרות במזכירתו לצורך הדפסת מסמכים פרטיים במהלך שעות העבודה. בגזר דין מיום 9.6.09 גזר בית הדין למשמעת של עובדי המדינה את עונשו של הנתבע. בגזר הדין נגזר על הנתבע, בין היתר, עונש של פיטורים לאלתר. הנתבע הגיש ערעור על פסק הדין וכן בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.7.09 נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע. לאחר הכרעת הדין בבית הדין למשמעת הגיעו התובעת והמדינה להסדר מוסכם (פרוטוקול מיום 2.7.09, ע' 307 ). הבקשה ותמצית טענות הצדדים: כאמור, התובעת עתרה בבקשתה לקבל את פסק דינו של בית הדין למשמעת כ"חלק מכתבי בי דין" וכן כ"מעשה בית דין" או כ"מעין מעשה בית דין" או כ"ראייה מוחלטת" או כ"עוד ראייה". התובעת טענה כי יש לאמץ את ממצאי פסק דינו של בית הדין למשמעת או לפחות להתחשב בהם, וזאת מנימוקים אלה: בית הדין למשמעת הוא ערכאה שיפוטית במדינת ישראל, כאשר בראש המותב עומד מי שכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום; רמת ההוכחה הנדרשת בבית הדין למשמעת היא גבוהה מרמת ההוכחה במשפט האזרחי, ובענייני הטרדה מינית כמעט שקולה לרמת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי; בהתאם לסעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 בית הדין אינו קשור בדיני הראיות, ולכן הוא רשאי לקבל את פסק הדין כראייה, למרות הקביעה בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח משולב] תשל"א - 1971 הקובעת כי רק פסק דין חלוט מרשיע במשפט פלילי, יכול לשמש כראייה בהליך אזרחי; יש לקבל את פסק דינו של בית הדין למשמעת למרות שאינו פסק דין חלוט, לנוכח העובדה שערכאת הערעור לא מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית; לחלופין, יש להמתין להכרעה בערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת; יש לראות בפסק דינו של בית הדין למשמעת "מעשה בית דין" או "השתק פלוגתא", הן מהנימוק שהיה לנתבע יומו בבית הדין למשמעת והן משיקולי מדיניות. הנתבע התנגד לבקשה מנימוקים אלה: התנאים לקבלת פסק דין חלוט כראייה נקבעו בסעיף 42א לפקודת הראיות ואין לחרוג מהם. לפיכך, משלא מדובר בפסק דין חלוט שניתן בהליך פלילי אין לקבל את פסק דינו של בית הדין למשמעת כראייה; לא ניתן לקבל כראייה פסק דין שאינו חלוט ופסק דין שלא ניתן בהליך פלילי. אילו טענת התובעת הייתה נכונה, פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע בתביעה הראשונה היה צריך להביא לדחיית תביעתה של התובעת, כי נקבע בו שהתובעת אינה דוברת אמת; אין בכוחם של סעיפים 32 ו- 33 לחוק בית הדין לעבודה כדי לעקוף את הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות. הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים אנו קובעים כמפורט להלן: בהעדר הוראה שבחוק, לא ניתן לקבל את פסק דינו של בית הדין למשמעת כראייה, גם אם מדובר בפסק דין חלוט. לנוכח פסיקת בית המשפט העליון, פסק הדין בהליך המשמעתי אינו יוצר "מעשה בית דין" או "השתק פלוגתא". להלן, נפרט את הנימוקים לקביעות אלה. נקדים ונאמר, כי אין בידינו לקבל את טענתה של התובעת כי יש לקבל כראייה את פסק דינו של בית הדין למשמעת, למרות שתלוי ועומד עליו ערעור והוא אינו בגדר פסק דין חלוט. לדעתנו, לא יכול להיות ספק שכל עוד מדובר בפסק דין שאינו חלוט אין הוא יכול להוות ראייה. לעניין זה יש להקיש מסעיף 42א לפקודת הראיות, הקובע כי רק פסק דין חלוט במשפט פלילי יכול לשמש כראייה לכאורה. אנו סבורים, כי לנוכח ההשלכות של קבלת פסק דין מרשיע של בית הדין למשמעת כראייה, בין אם כ"עוד ראייה" ובין אם כ"ראייה לכאורה", רק פסק דין חלוט של בית דין למשמעת עשוי להתקבל כראייה. אנו דוחים גם את טענתה של התובעת כי לנוכח הוראות סעיפים 32 ו- 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, בית הדין רשאי לקבל את פסק דינו של בית הדין למשמעת כראייה או כ"השתק פלוגתא". אמנם, בהתאם לסעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 בתי הדין לעבודה אינם קשורים בדיני הראיות. אולם, עוד בראשית דרכו פסק בית הדין הארצי לעבודה כי בתי הדין לעבודה קשורים בעקרונות הצדק לעניין ראיות, בקובעו: ...... בכל הנוגע לראיות בפני בתי הדין לעבודה, יש לתת את הדעת לשני כללים: הכלל האחד - בתי הדין לעבודה אינם קשורים בדיני הראיות, סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה (להוציא דיון בעבירות מכוח סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה); הכלל השני - בתי הדין לעבודה קשורים וקשורים בעקרונות הצדק לעניין ראיות בהליך שיפוטי. (ההדגשה הוספה) דב"ע לא/ 8 - 0 נגד - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע ב' 93), סעיפים 9 עד 11 לפסק הדין. וראו גם: עע (ארצי) 378/05 קרן - המועצה ליצור צמחים ולשווקם (מיום 16.8.05). עע (ארצי) 283/07 משה - רשות העתיקות (מיום 24.12.07). סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה מסמיך את בית הדין לנהוג בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות". אנו סבורים, כי קביעה שפסק דינו של בית הדין למשמעת יוצר "מעשה בית דין" או "השתק פלוגתא" היא קביעה מתחום המשפט המהותי, ואינה עניין של סדרי דין. בהעדר הוראה שבחוק לא ניתן לקבל את פסק דינו של בית הדין למשמעת כראייה: סעיף 42א לפקודת הראיות קובע כמפורט להלן: 42א קבילות פסק דין הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. הוראות סעיף זה אינן חלות על - פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום; ממצאים ועקרונות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין. הוראה דומה אך לא זהה מצויה בסעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג - 1963, בו נקבע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי שנוהל כנגד אותו אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין למשמעת". הענקת מעמד של ראייה לפסק דין במשפט אחר חייבת להיעשות בהוראה חקוקה מפורשת, דוגמת ההוראה המצויה בסעיף 42א לפקודת הראיות או בסעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (קדמי, על הראיות, מהדורת 2003, חלק שלישי, ע' 1373). לפיכך, בהעדר הוראת חוק מפורשת, פסק דינו של בית הדין למשמעת אינו יכול להוות ראייה בהליך זה. מסקנה זו מתחזקת מהוראת סעיף 42א(ב) לפקודת הראיות, הקובע שאין לקבל כראייה פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום. מסייגים אלה לקבלת פסק דין פלילי כראייה נובע שאין לקבל פסק דין של בית דין למשמעת, שכן גם במקרה של בית דין למשמעת פסק הדין אינו ניתן על ידי שופט מקצועי, ורק אב בית הדין כשיר לשמש כשופט שלום. על פי פסיקת בית המשפט העליון פסק הדין של בית הדין למשמעת לא יצר השתק פלוגתא: שאלת מעמדו של פסק דין פלילי בהליך אזרחי נדונה על ידי בית המשפט העליון בעניין ארביב [ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פד"י כז'(2) 513]. בעניין ארביב קבע בית המשפט העליון כי לנוכח ההבדל המהותי בסדרי דין ובדיני הראיות הנהוגים בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי אין להכיר בפסק דין פלילי כמעשה בית דין בהליך אזרחי. בעניין ארביב חזר בית המשפט העליון על קביעתו בעניין צמוקין [בג"צ 13/57 צמוקין - בית הדין למשמעת, פד"י יא 856] בו נקבע כי "אין מניעות על ידי מעשה בית דין אלא כאשר בית המשפט או בית הדין נוהג על פי דיני הראיות הדומים בעיקרם לאלה הנוהגים בדיון הראשון". בעניין ברנס [רע"א 4528/06 ברנס נ' סנ"צ (בדימוס) שאול מרכוס; מיום 18.5.09] בית המשפט העליון אישר את ההלכה שנפסקה בעניין ארביב וקבע כי למעט ההסדר המיוחד שבסעיף 42א לפקודת הראיות קביעות וממצאים שנקבעו בהליך פלילי אינם מהווים השתק פלוגתא בהליך אזרחי, וזאת לנוכח הפער העמוק הקיים בכללי הדיון והראיות במסלול הפלילי לעומת האזרחי, היוצרים חשש לעיוות דין אם תימנע מבעל דין האפשרות להוכיח מלכתחילה את טענותיו בהליך האזרחי, אך מחמת שנקבעו קודם לכן ממצאים בהליך הפלילי בעניין דומה. כן קבע בית המשפט העליון כי ההסדר החקיקתי המיוחד שבסעיף 42א לפקודת הראיות "נותן מעמד מסוים לפסק דין פלילי בהליך אזרחי, בכפוף לקיום תנאים מצטברים שונים". אנו סבורים, כי פסיקת בית המשפט העליון בעניין ברנס ובעניין ארביב הקובעת עקרונות בדיני הראיות מחייבת את בית הדין לעבודה. לפיכך, גם אם יידחה ערעורו של הנאשם ופסק דינו של בית הדין למשמעת המרשיע אותו יהיה פסק דין חלוט, פסק הדין של בית הדין למשמעת לא ייצור השתק פלוגתא במקרה הנדון, לנוכח השוני בסדרי הדין ובדיני הראיות בין בית הדין למשמעת לבין בית הדין לעבודה. נציין, כי אנו סבורים כי קיימים נימוקים כבדי משקל התומכים בקבלת העמדה לפיה פסק דין חלוט של בית הדין למשמעת הפועל מכוח שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963 (להלן - חוק המשמעת) המרשיע אדם בהטרדה מינית יהווה השתק פלוגתא לכאורה בהליך האזרחי כנגד אותו אדם. נדגיש, כי בהחלטה זו אנו מתייחסים אך ורק לדין המשמעתי בשירות המדינה, הפועל מכוח חוק המשמעת, ולא להליכי משמעת הננקטים מכוח חוקים אחרים או מכוח הסכמים קיבוציים או מכוח הסדרים אחרים. לדעתנו, יש לראות בפסק דינו של בית הדין למשמעת ראייה לכאורה לאמור בו, מנימוקים אלה: בהתאם לפסיקה בעניין ארביב, הטעם לקביעה כי פסק דין בהליך פלילי אינו יוצר השתק פלוגתא בהליך אזרחי הוא הפער הקיים בכללי סדר הדין והראיות בהליך הפלילי לעומת ההליך האזרחי, היוצרים חשש לעיוות דין אם תימנע מבעל דין האפשרות להוכיח מלכתחילה את טענותיו בהליך האזרחי. אולם, דיני הראיות בדין המשמעתי בהליכים שעניינם אישומים בהטרדה מינית והתנכלות נוקשים יותר מדיני הראיות בבית הדין לעבודה, ודומים לדיני הראיות בהליך פלילי [עש"מ 3725/91 בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 401; עש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל, מיום 10.2.2004; בג"צ 423/05 שמואל כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 11.6.2009; עשמ 7797/07 צוריאל מימון נ' נציבות שירות המדינה, מיום 6.11.2007]. לפיכך, ככל שהנתבע הורשע בדין המשמעתי פסק הדין המרשיע ניתן לאחר שהורם נטל ראייה כבד יותר מנטל הראייה המוטל על התובעת בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה. מכאן, השוני בדיני הראיות פועל לטובתו של הנתבע ולחובתה של התובעת, ולכן אין מקום לקבוע כי יש בשוני זה כדי לגרום עיוות דין לנתבע. זאת, בשונה ממצב בו פסק הדין של בית הדין למשמעת היה מזכה את הנתבע, שאז עדין קיימת האפשרות כי התובעת תצליח להרים את הנטל הקל יותר המוטל עליה בהליך אזרחי להוכיח את עילת התביעה כנגד הנתבע (וראו לעניין זה הדיון בספרה של נ' זלצמן, מעשה בית הדין בהליך אזרחי, ע' 174 - 176). עוד יש לציין כי ההליך בבית הדין למשמעת נתון לביקורת שיפוטית, שכן על פסק דינו של בית הדין למשמעת ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי (סעיף 43 לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג - 1963). השאלה המהותית אותה יש לבחון היא האם היה לבעל דין שכנגדו נטען השתק פלוגתא יומו בהליך המשפטי, וזאת בהתייחס לטענות העומדות בבסיס התביעה כנגדו. ככל שהיה לבעל דין יומו בהליך המשמעתי, דהיינו ניתנה לו אפשרות להגיש ראיות ולהביא עדויות מטעמו ולחקור את עדי התביעה, אין הצדקה אובייקטיבית לאפשר לו לנהל הליך נוסף באותו עניין. בדב"ע נו/ 293 - 3 פלונית - חברה אלמונית בע"מ (פד"ע לא 209) עמד הנשיא אדלר על הקשיים הרבים הכרוכים בניהול תובענה בעניין הטרדה מינית עמם צריכה עובדת להתמודד, והם: בעיית ההוכחה; קשיי מימון המשפט; בעיות סדרי הדין ודיני הראיות; הבעיות הנפשיות. בהיבט האחרון, עמד סגן הנשיא על הקשיים הנפשיים עמם צריכה עובדת להתמודד בהגשת תביעה בעילה של הטרדה מינית, הן במישור היחסים במקום העבודה והן במישור היחסים עם בני משפחתה וסביבתה החברתית. עוד הודגש כי בית הדין חייב להגן על כבודה של העובדת, אפילו במחיר הגבלת החקירה הנגדית, דהיינו אפילו במחיר פגיעה מסוימת בזכותו של הנתבע להתגונן. אנו סבורים, כי יש להביא בחשבון גם היבט זה בקביעה אם מן הראוי כי פסק דינו של בית הדין למשמעת יצור השתק פלוגתא בהליך האזרחי בעניין הטרדה מינית, ויש למנוע מצב בו המוטרדת צריכה לעבור פעמיים הליך משפטי, כאשר אין הצדקה אובייקטיבית לכך. אכן, במקרה הנדון הבקשה הוגשה סמוך לתום שמיעת העדויות, אולם יש להתייחס לשאלה העקרונית של מעמדו של פסק דינו של בית הדין למשמעת בהליך אזרחי ולא למקרה הקונקרטי. גם בהיבט של יעילות וחיסכון במשאבי המערכת השיפוטית, אין מקום לאפשר לבעל דין לנהל פעמיים אותו הליך, להעלות אותן טענות ולהביא אותן עדויות. נבהיר, כי אנו סבורים שאין להקנות לפסק דין מרשיע של בית דין למשמעת מעמד עדיף על זה של פסק דין מרשיע במשפט פלילי, ולכן יש להחיל את ההסדרים הקבועים בסעיפים 42א עד 42ג לפקודת הראיות, ובמיוחד את ההסדר שבסעיף 42ג לפקודת הראיות, המאפשר לבעל דין להגיש ראיות לסתירת פסק הדין המרשיע, ברשות בית המשפט. במקרה הנדון, לנוכח העובדה כי כבר נשמעו עדויות בפני בית הדין, בכל מקרה היה עלינו לבחון אם קביעתו של בית הדין למשמעת (בהנחה שתאושר על ידי בית המשפט המחוזי) נסתרה בראיות ובעדויות שנשמעו בפנינו. סוף דבר: לנוכח הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות ופסיקת בית המשפט העליון בעניין ארביב ובעניין ברנס, הבקשה לצירוף פסק דינו של בית הדין למשמעת בעניינו של הנתבע כראייה והבקשה לקבוע כי הוא יצר השתק פלוגתא נדחית. אין צו להוצאות בגין בקשה זו. הגשת ראיותעבירות משמעת