צו הריסה מבנה מסוכן

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה מבנה מסוכן: 1. עניינה של עתירה זו בהחלטת מהנדס העיר תל-אביב- יפו, שניתנה בתוקף סמכותו לפי ס' 5 לחוק עזר לתל-אביב-יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב - 2001 (להלן - חוק העזר). מהנדס העיר דחה השגה שהגישה העותרת 3 ואחרים (שאינם צד להליך), המכוונת להודעה בדבר הריסת חלקים מבנין "בית מרכזים", בשל "סכנה ממשית" הנשקפת מן הבנין. לכך מכוונת העתירה. העותרים מבקשים להורות על בטלות ההחלטה ועל קבלת ההשגה. קודם שנזקק לטענות בעתירה נבקש לעמוד בתמצית על הרקע העובדתי הצריך לעניינה, ועל ההשתלשלות הדיונית, שיש לה השלכה גם על טענות הצדדים לעיצומן. רקע כללי 2. ביום 24.6.03 פרצה שריפה בבנין הנמצא ברח' קיבוץ גלויות 24- 26 וברחוב היסוד 3 בתל-אביב, הידוע בכינוי "בית מרכזים". כתוצאה מן השריפה נגרמו נזקים לבנין, לרבות פגיעה במרכיבים קונסטרוקטיביים בתקרת המרתף ותקרת קומת הקרקע. ביום 25.6.03 ניתנה הודעה לפי סעיף 7 לחוק העזר לפיו חלק מן המבנה הוא במצב שיש בו סכנה מיידית למחזיקים בו, או לציבור או לנכסים הסמוכים וכן צו המורה על הריסה מיידית של חלקים שפורטו בו. בעקבות צו זה בוצעה הריסת חלק מן המבנה. 3. ביום 3.8.03 ניתנו שתי הודעות לפי סעיף 4 לחוק העזר, המתייחסות לחלקים אחרים מן המבנה. לפי הודעות אלה יש מקום להרוס את החלקים הנקובים בהן, בשל סכנה ממשית למחזיקים או לציבור או לנכסים הסמוכים. להודעות צורפה חוות דעת מהנדס וכן צו להריסת המבנה, בכפוף לפירוט המופיע בצו. ההודעות נשלחו למשיבה 2 (להלן - האחים עופר או החברה) שבבעלותה מרבית יחידות המבנה וכן לבעלי זכויות ביחידות אחרות שהם "בעל בנין" כמשמעותו בסעיף ההגדרות שבחוק העזר. בהודעות נאמר, בין היתר, כי ניתן להשיג על צו ההריסה על ידי הגשת השגה בפני מהנדס העירייה בתוך 10 ימים, וכי להשגה יש לצרף חוות דעת של מהנדס, כולל תכניות וחישובים סטטיים (כנדרש בסעיף 5 לחוק העזר). הודעה וצו נוספים, בהתייחס לחלק אחר של המבנה, נשלחו ביום 21.8.03, אף הם מכח סעיף 4 לחוק העזר. העותרת 3 - (להלן כלל) - הינה חברת ביטוח אשר ביטחה בזמנים הרלבנטיים לשריפה את האחים עופר בפוליסת ביטוח אש. כלל ושניים אחרים (מיכל וימן ומתי וייס) הגישו השגה והביעו התנגדות להריסת חלקי הבנין, בטענה - הנסמכת על חוות דעת הנדסית - כי ניתן לשקם את המבנה. השגה המתייחסת להודעות ולצווים מיום 3.8.03 הוגשה ביום 11.8.03. השגה המתייחסת להודעה ולצו מיום 21.8.03 הוגשה ביום 24.08.03. 4. כלל ביקשה מן האחים עופר כי תצטרף להשגה בפני מהנדס העיר נוכח חובתה להקטין הנזק. לטענתה, החלה החברה בביצוע עבודות ההריסה, על אף ידיעתה כי טרם התקיים דיון בהשגה. האחים עופר גורסת כי כלל לא היתה מוכנה לפרט בפניה את נימוקי ההשגה, ואף העלימה מפניה את העובדה שהגישה השגה. משכך, נוכח חוות הדעת המקצועיות אשר הוגשו לה והצביעו על הסיכון הנשקף מן המבנה נוכח מצבו באותו שלב, החלה בהריסת הבניין. אין מחלוקת כי הוחל בעבודות ההריסה לפי ההודעות והצווים שניתנו לפי סעיף 4 לחוק העזר, עוד קודם להכרעה בהשגה. 5. ביום 29.8.03 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כב' השופטת ד' פלפל), צו ארעי שאסר על המשך עבודות ההריסה האמורות, עד לדיון במעמד הצדדים. הצו ניתן במסגרת הליך אזרחי שכוון הן לחוקיות המעשה המנהלי והן להתנהגותה של החברה במישור האזרחי (הפ 1032/03 - להלן ההליך האזרחי). עוד קודם לדיון בבקשה למתן צו המניעה הזמני במעמד הצדדים, התקיים דיון בעירייה בנוכחות ב"כ העותרים (ובהעדר ב"כ האחים עופר), במהלכו הוסכם כי המשיגים יגישו חוות דעת הנדסית מפורטת לשיקום המבנים בצורה מקיפה ויסודית, לרבות בדיקת כל האלמנטים הקונסטרוקטיביים שנפגעו בשריפה. כן סוכם כי עם קבלת התכניות וחוות הדעת ידון מהנדס העיר בהשגה שהוגשה. ביום 4.9.03 התקיים דיון בבקשה למתן סעד זמני בהליך האזרחי, בנוכחות ב"כ הצדדים. נוכח ההסכמה האמורה בין הצדדים לא התקיים דיון לגופו, ונקבע כי לאחר סיום הדיונים בהשגה, יוכל כל צד לבקש קיום דיון בבית המשפט. 6. ביום 16.9.03 דן מהנדס העיר, אדריכל דני קייזר, בהשגה (בנוכחות אינג דוד רבינוביץ' מנהל מחלקת הפיקוח על הבניה ואינג' משה נחום מנהל מדור מבנים מסוכנים בעירית תל-אביב) והחליט לדחותה. בהחלטתו מציין מהנדס העיר - בין היתר - לאמור: "לאחר בחינת חוות הדעת ההנדסית המעודכנת שהומצאה לנו, החלטתי כי הבניין במצבו הנוכחי מהווה סכנה ממשית לציבור ולנכסים הסמוכים, וכי יש להרסו, עפ"י ההודעות והצווים שהוצאו על ידי העירייה. החלטתי זו מסתמכת על הנימוקים דלהלן: ביוני 2003 ארעה שריפה בבית מרכזים שכתוצאה ממנה נגרמו נזקים לבנין לרבות פגיעה במרכיבים קונסטרוקטיביים בתקרת המרתף ותקרת קומת הקרקע. חוות הדעת המעודכנת שהוגשה על ידכם מפרטת מספר שלבי עבודות לשיקום הבניין: שלב א' - פינוי תימוך וחיזוק. שלב ב' - בדיקות. שלב ג' - עבודות שיקום - תוצאה של ניתוח ממצאי הבדיקות. בחוות דעתכם מודגש כי עבודות השיקום תתבצענה ע"י הבעלים או ע"י קבלנים מומלצים שיבחרו לאחר פרסום מכרז. בשלב זה, לפי מיטב ידיעתי, הבעלים האחרים ובעלי זכויות בבנין לא הביעו הסכמה לביצוע עבודות שיקום המבנה על ידם. בהעדר הסכמת הבעלים לביצוע השיפוץ והתחייבותם לשיקום המבנה, לא ניתן לקבל ההשגה. לא ברור לי מי יפרסם את מכרז עבודות השיקום עפ"י המומלץ בחוות דעתכם המעודכנת. מעבר לאמור לעיל, ומאחר ולמיטב הבנתי חוות הדעת המעודכנת הינה לא יותר מאשר התוויית דרך והצעה לשיטת ביצוע ומהווה המלצה עקרונית לשיקום המבנה מבחינה קונסטרוקטיבית, החלטתי לדחות את ההשגה. היה ולכל הפחות הבעלים יביעו הסכמתם והתחייבותם לביצוע עבודות השיקום המפורטות בחוות דעתכם, תוך עמידה בכל התקנים וההוראות התקפים לעניין זה, אשקול עמדתי בשנית." החלטה זו הינה - כאמור - נשוא העתירה (שהוגשה ביום 18.9.03). 7. לאחר הגשת העתירה התקיים (ביום 29.9.03) דיון בבקשה למתן סעד זמני בהליך האזרחי (בהתאם להחלטה מיום 4.9.03). הוסכם כי תוגש בקשה לצו ביניים עד ליום 1.10.03 וזו תובא בפני בית המשפט לענינים מנהליים. הבקשה למתן צו ביניים הובאה בפני ובעקבות זאת התקיים - בהסכמת הצדדים - דיון בעתירה לגופה. טענות הצדדים 8. העותרים טוענים כי חוק העזר מקנה להם מעמד להגשת השגה על ההודעה לפי ס' 4 לחוק העזר, שכן הם בבחינת "הרואה עצמו נפגע" כמשמעות תיבה זו בס' 5 לחוק העזר. העותרים 1 - 2 מבססים עמדתם זו על זכויות שיש להם באחת מיחידות הנכס. העותרת מס' 3 טוענת למעמד הן על יסוד האינטרס לו היא טוענת כמבטחת של האחים עופר והן מכח זכויות שרכשה, לאחר הגשת העתירה, באחת היחידות שבמבנה. עוד נטען כי ההליך היה פגום מיסודו בשל כך שמלכתחילה, ועוד לפני ההחלטה בהשגה, הוצאו צווים המורים על הריסת המבנה. בנוסף לכך בוצעה הריסה חלקית לפני הדיון וההחלטה בהשגה. פגם זה- כך הטענה - אינו ניתן לריפוי. לעצם הענין, נטען כי השיקול היחיד שרשאי מהנדס העיר להביא בחשבון בדונו בהשגה הוא היכולת לשקם את המבנה. השאלה מי יעשה זאת אינה ממין השאלות שהעירייה רשאית לעסוק בהן בשלב הדיון בהשגה. הסכמת הבעלים אינה שיקול רלבנטי וממילא חרג מהנדס העיר מסמכותו, או למצער נפל בהחלטתו פגם המצריך ביטולה. עוד נטען כי העירייה פועלת מתוך שיקולים זרים, וכל מטרתה היא להביא להריסת המבנה וכי כוונת האחים עופר הינה להביא להריסת המבנה כולו, ולא רק אותם חלקים לגביהם הוצא צו. העותרים מוסיפים וטוענים כי החלטת מהנדס העיר הינה בלתי סבירה באופן קיצוני בשל כך שמחד נקבע כי המבנה במצבו הנוכחי מהווה סכנה "ממשית", ומצד שני הוזמנו העותרים להגיש את הסכמת האחים עופר, שאז תשקל העמדה בשנית. העיריה לא נתנה בהחלטתה כל משקל לשיקולים עניינים הנדסיים ואף התעלמה מזכויות הבעלים האחרים ומזכויות כלל כמבטחת. ב"כ העותרים הוסיף והדגיש כי גם לשיטתה של העיריה, נקודת המוצא היא כי המבנה ניתן לשיקום, וכלל אף הגישה את התכנית במתכונת המקובלת לשלב ההשגה. בנוסף צויין כי לא הוצא צו לפי סעיף 6 לחוק העזר המאפשר גביית הוצאות הביצוע מאת בעל הבנין. עוד נטען כי ההחלטה פגומה בהעדר מידתיות עקב הפגיעה שתגרם לעותרים. בנפרד מכך נטען כי ההריסה שבוצעה על ידי האחים עופר היתה טעונה מתן היתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק התכנון והבניה). בשל כך מבקשים העותרים לבטל את החלטת מהנדס העיר בהשגה, ולהורות לו לקבל ההשגה ולמנוע את עבודות ההריסה. עוד מבוקש לקבוע כי עבודות ההריסה, שביצעה האחים עופר לאחר מתן ההודעות והצווים לפי סעיף 4 וקודם לדיון בהשגה, בוצעו בניגוד להוראות סעיף 145 לחוק התכנון והבניה. 9. המשיבים טוענים כי לחברת כלל אין מעמד ביחסים שבין בעל הבניין למשיבה 1 (להלן - העירייה). את זכות ההשגה, המפורטת בס' 5 לחוק העזר יש לקרוא ביחד עם ס' 4 לחוק העזר המתייחס "לזכותו של בעל הבנין להתנגד למתן צו הריסה, על ידי הגשת השגה, כאמור בסעיף 5". חברת הביטוח אינה נכנסת לאף אחת מהחלופות בהגדרת "בעל בניין" בס' 1 לחוק העזר. זאת ועוד - היחידה אותה רכשה כלל לאחר הגשת העתירה במטרה לקנות לה זכות עמידה (הליך מלאכותי שננקט בחוסר תום לב לפי הטענה), אינה נכללת בחלק המבנה המיועד להריסה. אשר לעותרים 1-2 - אלה לא הגישו השגה כדין. לפנייתם - שהתייחסה להשהיית ההריסה עד לבירורים אותם ביקשו לעשות כמפורט על ידם - לא צורפה חוות דעת בכתב של מהנדס כנדרש על פי חוק העזר. לכן הודע להם בשעתו, כי כל עוד לא תצורף חוות הדעת, אין מקום לדיון בפנייתם. בנפרד מן האמור, חלקי הבניין המיועדים להריסה, שהם נשוא החלטת מהנדס העיר בהשגה, אינם בבעלותם של עותרים אלה. היחידות שהיו בבעלותם כבר נהרסו. לגוף העניין טוענת העיריה, כי במקרה דנן לא שוכנע מהנדס העירייה כי "הבנין אינו מהווה סכנה או סכנה מיידית", ואין עילה להתערב בשיקול דעתו המקצועי. מי שטוען כי ניתן לשקם את המבנה ובכך להסיר את הסכנה, עליו הנטל לבצע את עבודות השיקום. חוות הדעת שצורפה על ידי כלל הינה בגדר המלצה עקרונית, אך אין בפני מהנדס העיר תכנית קונקרטית של גורם שלוקח על עצמו את ביצוע העבודות ואת האחריות לביצוען. יתירה מזו - הבעלים מתנגדים לביצוע וגם מטעם זה ברור כי תכנית השיקום שמציעה העותרת הינה בגדר "טענה בעלמא". אין מקום לפגוע בזכויות הקנין של האחים עופר ולכפות עליהם עשיית פעולה במקרקעין בניגוד לרצונם. בניגוד להחלטת מהנדס העיר המבוססת על שיקולים עניינים ומקצועיים, אינטרס העותרים הוא אינטרס כספי מובהק. הסכסוך האמיתי בין כלל לבין האחים עופר נסב על תגמולי הביטוח אותם תשלם כלל לאחים עופר בגין השריפה. אינטרס זה של כלל אינו מהווה עילה להתערבות בהפעלת שיקול הדעת המקצועי של מהנדס העיר. העיריה טוענת כי ההריסה בוצעה על פי צו של רשות מוסמכת לכך בדין, ולכן לא היתה טעונה היתר בניה. זאת נוכח הוראת תקנה 1 (4) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967. האחים עופר מוסיפה וטוענת, כי בנין מרכזים, במצבו שלאחר השריפה, הוא מבנה מסוכן היכול להתמוטט בכל רגע, והנסיונות לשקמו מותירים בעינו את הסיכון. הטיעון מסתמך על ארבע חוות דעת נפרדות של מהנדסים, אשר מתייחסות בחלקן לחוות הדעת שצורפה על ידי העותרים וחולקות על ממצאיה. לפי חוות דעת אלה, הברזל בבנין היה ברזל מפותל האסור לשימוש כיום. ברזל זה משנה תכונותיו בחום ולכן יש חשש כי גם בחלקים שלא התמוטטו יש סכנה גדולה להיחלשות עקב פגיעה בברזל. השריפה שפרצה בחלקו התחתון של הבניין פגעה קשות בכל הקומות, פרט לשתי הקומות העליונות. עם זאת נפגעו כל חלקי הקונסטרוקציה, בין אם ישירות עקב האש, או כפעולת שרשרת לאחר התמוטטות החלקים שנפגעו מן האש. בשל כך, גם בקומות העליונות לא ניתן לעשות כל שימוש, שכן אין להן על מה להשען. הצעת המומחים מטעם כלל - שהינה לכל היותר רעיון ראשוני - היא הצעה מסוכנת שתסכן חיי אדם. ההצעה ולוח הזמנים שלה אינם מעשיים, ומחבריה העבירו את המטלה הביצועית והאחריות התכנונית לאחרים. האחים עופר עלולה לשאת באחריות המוסרית, הפלילית והאזרחית בגין כל נזק בגוף ובנפש עקב השארת מבנה מסוכן על כנו, ולכן אין מנוס אלא להרוס את המבנה. כלל לא "נכנסה לנעלי" האחים עופר, שכן טרם שילמה תגמולי ביטוח (למעט מקדמה ראשונה) ואינה מכירה בשלב זה בכיסוי הביטוחי. אין להתיר פגיעה בזכויות הקניניות של האחים עופר. כלל פועלת בחוסר תום לב שכן לנושא הקטנת תגמולי הביטוח, אין כל זיקה להפעלת הסמכות נושא העתירה והוא יוכל להתברר בהליך אזרחי מתאים. דיון 10. ס' 2 לחוק העזר מטיל על בעל בנין חובה להחזיק את בנינו במצב המבטיח את שלום המחזיקים, את שלום הציבור ואת בטחון הנכסים הסמוכים לו. בצד החובה האמורה - המלמדת על התכלית הספציפית של חקיקת המשנה האמורה ועל האינטרסים עליהם מבקשת היא להגן - מעניק החוק לרשות סמכויות שונות שנועדו להבטיח את השמירה על אינטרסים אלה. היקף הסמכויות נגזר מדרגת הסיכון הנשקפת מן הבנין. כאשר מוגשת חוות דעת הנדסית לפיה בנין "עלול לסכן את המחזיקים, את הציבור או את הנכסים הסמוכים", רשאי ראש העיריה לדרוש מבעל הבנין לבצע עבודות באופן ובתקופה אותה הוא קובע. ס' 4 לחוק נסב על דרגת סיכון גבוהה יותר: "סבור ראש העיריה, על פי חוות דעת המהנדס...., כי בנין נתון במצב שיש בו סכנה ממשית למחזיקים או לציבור או לנכסים הסמוכים וכי בשל כך יש להרסו או לאטמו - יודיע על כך בכתב לבעל הבנין; ההודעה תפרט את זכותו של בעל הבנין להתנגד למתן צו הריסה, על ידי הגשת השגה, כאמור בסעיף 5. " בס' 5 נקבע לאמור: "(א) הרואה עצמו נפגע מהודעת ראש העיריה לפי סעיף 3 או לפי סעיף 4, רשאי להשיג עליה בפני מהנדס העיריה בתוך עשרה ימים מיום שהובאה ההודעה לידיעתו. להשגה כאמור יש לצרף חוות דעת בכתב מאת המהנדס, כמשמעותו בחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח - 1958. (ב) שוכנע מהנדס העיריה כי הבנין אינו מהווה סכנה או סכנה מיידית, ימליץ לפני ראש העיריה על ביטול ההודעה או על תיקונה, הכל לפי הענין. " ס' 7 לחוק דן בדרגת הסיכון הגבוהה ביותר, כאשר נשקפת מבניין "סכנה מיידית". במקרה כזה מוקנית לרשות הסמכות להורות על סגירה מיידית של הבנין, פינויו או הריסתו המיידית. בשל הדחיפות הנגזרת מחומרת הסיכון, לא מוקנית במקרה כזה זכות להשיג על החלטת הרשות. הפגמים בהליך 11. בעקבות השריפה בבנין מרכזים, הופעלה הסמכות הן לפי סעיף 7 לחוק העזר (ועל כך לא נסבה המחלוקת) והן לפי סעיף 4 לחוק העזר, שעליה נסבה העתירה. על פי מהלך העניינים המוכתב בסעיף זה היה על העירייה לשלוח הודעה לפי סעיף 4 לחוק העזר. כך אכן עשתה העירייה, ואף הבהירה בהודעה ל"בעל הבניין" כהגדרתו בחוק העזר כי הינו רשאי להגיש השגה בפני מהנדס העירייה. דא עקא, שבנוסף לכך צירפה העיריה גם צו מבנה מסוכן לפי סעיף 4 שהורה על הריסת חלק מן המבנה. יש ממש בטענת ב"כ העותרים כי בכך נפל פגם בהליך, שכן חוק העזר אינו מסמיך את הרשות ליתן צו הריסה בשלב זה, מעבר למשלוח הודעה כאמור. פגם נוסף נעוץ בכך שהאחים עופר החלה בביצוע הריסה לפני הכרעה בהשגה, וההריסה הופסקה רק עם מתן הצו הארעי שאסר על כך. שאלה אחרת היא מהי נפקותם של פגמים אלה והאם יש לקבל את טענת העותרים כי משנפלו, ההליך לא יוכל לתקון. אפשר שפגם מאותו סוג, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. במקרה אחד עשוי הוא להוביל את בית המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל ביטול ההחלטה ממועד מסוים שבית המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד; ואפשר גם, במקרה אחר, שבית המשפט יקבע, על אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם. זוהי התורה הידועה בשם בטלות יחסית (או "תוצאה יחסית"). בג"צ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח (5) 291, 306. רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 637, 643-644. רע"פ 2413/99 טור' רחמים גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה (4) 673, 689-684. בשלב הראשון תשאל השאלה מהו משקלו של הפגם בנסיבות המקרה שלפנינו. ודוק - בנסיבות מתאימות, גם פגם חמור עשוי שלא להביא לבטלות הפעולה המינהלית [ראה: ע"א 1842/97 עירית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד, פ"ד נד (5) 15, 23, וכן פסק דין עינת הראל בעמ' 643-645]. בבחינת מהות הפגם, השאלה החשובה היא אם סביר להניח כי הפגם השפיע על ההחלטה או- לשון אחרת, אם סביר להניח כי לולא הפגם ההחלטה היתה שונה באופן מהותי. בג"צ 465/93 טריידט ס.א. נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח (2) 622, 634-635. ע"א 1842/97 עירית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד, פ"ד נד (5) 15, 22-23. בנסיבות המקרה שלפנינו יש לענות על כך בשלילה. הלכה למעשה התקיים הליך ההשגה, נבחנו טענות הצדדים וניתנה בו הכרעה, שחוקיותה עומדת היום לבחינת בית המשפט. זו האחרונה לא היתה משתנה גם אם לא היו נופלים הפגמים האמורים. יש לבחון אפוא הכרעה זו לגופה. למעלה מן הצורך יצויין בנוסף, כי מהשתלשלות העניינים שתוארה לעיל עולה בבירור כי העותרים והמשיבים הציגו בפני בית המשפט בהליך האזרחי הסכמה דיונית בלתי מסוייגת המתייחסת למתכונת שמיעת ההשגה בפני מהנדס העיר, באופן המבטיח בחינת הטענות לגופן והכרעה בהן. ההכרעה אכן ניתנה לאחר קיום ההליך במתכונת עליה הסכימו הצדדים. קשה לקבל - בשלב זה - טענה לפיה אין לבחון את ההחלטה בהשגה לגופה שכן ההליך היה פגום מיסודו בפגם שלא ניתן לריפוי. בנסיבות האמורות, מסקנתי הינה כי יש לבחון את החלטת מהנדס העיר בהשגה לגופה. אין לקבל את טענת העותרים כי הפגמים האמורים מביאים, לכשעצמם, לבטלות ההחלטה. בחינת ההחלטה לגופה 12. עמדתי על התכלית הספציפית של חוק העזר - להבטיח את שלום המחזיקים, שלום הציבור ובטחון הנכסים הסמוכים למבנה המסוכן. תכלית זו באה לידי ביטוי בולט גם בהנחיה הסטטוטורית המכוונת למהנדס העיר ומתייחסת להפעלת סמכותו בהשגה. מהנדס העיר מוסמך להמליץ לראש העיר על ביטול ההודעה לפי סעיף 4 לחוק העזר רק אם "שוכנע...כי הבנין אינו מהווה סכנה או סכנה מיידית" [סעיף 5(ב)]. בצד התכלית הספציפית האמורה עומדת התכלית הכללית. זו מבטאת עקרונות היסוד של השיטה (ראה בג"צ 953/87 פורז נ. עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב (2) 309). "חזקה היא, כי תכליתו של דבר חקיקה היא להגשים את עקרונותיה של השיטה ולקדם זכויות אדם בה. עקרונות אלה מהווים מעין 'מטריה נורמטיבית' הפרושה מעל דברי החקיקה כולם... הם מחלחלים לכל דבר חקיקה ומהווים את תכליתו" [בג"צ 693/91 אפרת נ. הממונה על מירשם האוכלוסין, פ"ד מז (1), 749, 763. וכן ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת-עילית, פ"ד מז(5) 189 , 200-201. בג"צ 2481/93 יוסף דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456 , 467-468]. כך למשל, הפעלת הסמכות לפי חוק העזר נושאת בצידה, פוטנציאל ברור לפגיעה בזכות הקנין של בעל הבנין (לרבות שוכר או מחזיק וגורמים נוספים, בסייגים המנויים בסעיף ההגדרות שבחוק העזר). בשל כך נקבעה החובה ליתן הודעה בכתב לבעל הבנין על זכותו להגשת השגה. זכות הקנין הוכרה כזכות יסוד חקוקה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד קובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם" (סעיף 3). בהפעלת הסמכות יש לאזן אם כן בין אינטרס הציבור לבין זכויות האדם. כך הכלל. 13. מן הכלל אל הפרט: אין אנו נזקקים להתויית נוסחת איזון עקרונית להתנגשות בין אינטרס הציבור לבין זכות הקניין, שכן במקרה שבפנינו (שלא כמו במקרה "הרגיל"), האחים עופר, בעלת זכויות הקניין בחלקים המיועדים להריסה, אינה מסתייגת מן ההודעה לפי סעיף 4. נהפוך הוא. עמדתה הנחרצת, הנסמכת על חוות דעת מומחים, הינה כי אין מנוס מהריסת החלקים הנכללים בהודעות לפי סעיף 4. אעמוד, אם כן, על הזכויות והאינטרסים אותם יש לבחון בגדר הפעלת סמכות מהנדס העיר בהשגה הנדונה. כנקודת מוצא לדיון יודגש כי בכל חלופה עליה יוחלט, יש להבטיח את ההגנה על שלום הציבור, המחזיקים ובטחון הנכסים, תוך הקפדה על כך שהבנין לא יהווה סכנה, בהתאם להנחיה הסטטוטורית עליה עמדנו לעיל. במקרה דנן אין מחלוקת של ממש כי הבנין במצבו הנוכחי (בקטעים הרלבנטיים) מהווה סכנה ממשית למחזיקים או לציבור. חוות הדעת המקצועיות שהגישו העותרים (נספחים 12 ו- 22 לעתירה) אינן חולקות על הקביעה בהודעה לפי סעיף 4, כמו גם בהחלטה בהשגה, כי הבניין במצבו הנוכחי מהווה סכנה ממשית לציבור ולנכסים הסמוכים, כי אם מציעות עקרונות לשיקום המבנה מבחינה קונסטרוקטיבית. שיקום המבנה הוא שיביא להסרת הסיכון. מהנדס העיר בהחלטתו (כמו גם נציגו אינג' נחום בתצהירו ובחקירה הנגדית), לא שלל בחינה של אפשרות לשיקום המבנה. דא עקא, שכל שהוצג בפניו הינה חוות דעת עקרונית מצד כלל, ממנה מסתייגת הבעלים נחרצות, על יסוד הטעמים המקצועיים אותם היא מפרטת. על מנת לקבל את ההשגה צריך מהנדס העיר להשתכנע, על יסוד תכנון מפורט שמוצג לו על ידי הגורם הטוען כי קיימת אפשרות לשיקום המבנה, כי תכנית השיקום המוצעת, בלוח הזמנים המותווה, תביא להסרת הסכנה. בשל כך מבקש הוא כי תוצג בפניו תכנית מפורטת, ברת ביצוע, על ידי גורם שייטול עליו את האחריות המלאה לתכנית, למימונה, לביצועה ולפרק הזמן שייקבע להשלמתה. תוכנית כאמור לא הונחה בפני מהנדס העיר. המומחים מטעם כלל ציינו בחוות דעתם, כי "מסמך זה מהווה מסמך עקרונות לשיקום המבנה לאחר אירוע השריפה. השיקום בפועל יבוצע לאחר תכנון מפורט שיערך על ידי מהנדס רשוי מוסמך (חוו"ד מיום 7.8.03 נספח 12 לעתירה). עוד צויין כי "עבודות השיקום תתבצענה ע"י הבעלים "האחים עופר" או ע"י קבלנים מומלצים שיבחרו לאחר המכרז" (חוו"ד מיום 11.9.03 -נספח 22 לעתירה). ברור כי אמירות אלה- המוגדרות על ידי ב"כ העירייה כדברים "בעלמא" - אינן בגדר תכנית ברת ביצוע ואין בפנינו תשתית עובדתית קונקרטית המאפשרת לקבוע כי הוסר הסיכון הנשקף מן הבנין במצבו הנוכחי. העותרים לא הצביעו על מקור סמכות המאפשר למהנדס העיר לכפות על בעלת זכויות הקניין במבנה ובמקרקעין ביצוע עבודות על פי תכנית שלא נולדה. סמכותו של מהנדס העיר לפי ס' 5 לחוק העזר הינה להמליץ על ביטול ההודעה לפי ס' 4 לחוק או על תיקונה, אם שוכנע כי הבנין אינו מהווה סכנה או סכנה מיידית. זאת ותו לא. מובן לכל כי האחים עופר לא תבצע עבודות שיקום, לפי הצעה המוגדרת על ידי מומחים מטעמה כ"הצעה מסוכנת שתסכן חיי אדם". ברור גם כי אין - בנתונים שבפנינו - גורם אחר שהציג תכנית מפורטת וקיבל על עצמו האחריות למבנה, לבחירת קבלנים ולביצוע העבודות בלוח זמנים ראוי. גם לאחר שניתנה ההחלטה בהשגה, והובהר בפירוט מהי המכשלה העומדת בפני מי שטוען כנגד הריסת החלקים המסוכנים במבנה, לא הוצגה בפני מהנדס העיר תכנית מפורטת העונה על כל המרכיבים הנזכרים לעיל, וכל שהועלה על ידי כלל - לראשונה בעתירה - הינו נכונות כוללנית "להשתתף בעלות העבודות הדרושות לצורך מניעת סכנה מיידית במבנה". בנסיבות אלה המשמעות המעשית של קבלת ההשגה וביטול ההודעה לפי סעיף 4 לחוק העזר, אינה שיקום המבנה והסרת הסיכון, כי אם השארת המצב הקיים על כנו. עולה מן האמור כי מהנדס העיר פעל בהתאם להנחיה הסטטוטורית המתווה את מרווח שיקול דעתו בהשגה, בדרך המבטיחה אחר מילוי תכלית החקיקה. בהעדר תשתית המצביעה על היתכנות קונקרטית להסרת הסיכון, לא מצא עילה לקבלת ההשגה ולהשארת סכנה ממשית למחזיקים, לציבור ולנכסים הסמוכים בעינה. 14. בחנתי את טענת העותרים לפיה החלטת מהנדס העיר לא נותנת משקל מתאים לאינטרסים רלבנטיים אחרים שהיה מקום לשקלם במסגרת קבלת ההחלטה. בכל שאמור באינטרסים של האחים עופר - הבעלים: מצאתי כי ההחלטה אינה פוגעת, בנסיבות העניין ונוכח הסכמת החברה, בזכות הקניין של האחרונה. לעומת זאת, דווקא החלופה לה טוענת כלל, יש בה כדי לפגוע בזכות הקנין של האחים עופר. אשר לאינטרסים של העותרים - העותרים 1-2 לא הגישו השגה כדין. לפניית בא כוחם דאז (מיום 12.8.03), לא צורפה חוות דעת בכתב של מהנדס כנדרש בחוק העזר. לכן הודע להם בשעתו, כי כל עוד לא תצורף חוות הדעת, אין מקום לדיון בפנייתם. בא כחם הנוכחי של העותרים 1-2 הציע, במהלך הדיון בעתירה, כי יראו את חוות הדעת שהוגשה מטעם כלל גם כחוות דעת מטעמם. לא ניתן לקבל טענה זו. המועד שקוצב חוק העזר להשגה, מפאת הדחיפות הטבועה במאטריה הנדונה, הוא עשרה ימים. משלא הוגשה השגה כדין במועד, ובשל כך לא נדונה לגופה, לא ניתן לחזור אחורה במנהרת זמן מדומה, לייחס לעותרים 1-2 חוות דעת שלא הוגשה על ידם ולייצר בדיעבד השגה תקינה. משלא הוגשה על ידי העותרים 1-2 השגה כדין, לא תשמע מפיהם טענה כי ההריסה בוצעה לפני הכרעה בהשגה. נדגיש כי בעתירה אין תקיפה של קביעת העירייה לפיה לא הוגשה השגה כדין על ידי העותרים 1 - 2, ואין גם טענה על כך שמהנדס העיר לא דן במסמך שהגישו לו האחרונים. משלא הלכו העותרים 1 -2 במסלול שהתווה חוק העזר ולא הגישו השגה כדין, הדרך לבית משפט זה אינה פתוחה בפניהם: בג"צ 394/72 פרנש היל הוטל קורפוריישן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד כז(2) 325 ,332. יוזכר בנוסף, כי ממילא היחידות שעותרים אלה טוענים לזכויות בהן, נהרסו עוד קודם לדיון בהשגה. אשר לכלל - רכישת היחידה בבנין מרכזים לאחר הגשת העתירה, אינה משליכה על מעמדה במסגרת ההשגה, שכן ההודעות לפי סעיף 4 אינן חלות על המקרקעין שרכשה. כלל אף אינה יכולה לבוא, בשלב זה, "בנעלי מבוטחתה", ולו בשל כך שטרם הכירה בחבותה לשלם תגמולי ביטוח, ושולמה על ידה מקדמה ראשונה בלבד (גם אם היו משולמים מלוא תגמולי הביטוח, זכות התחלוף לפי ס' 62 לחוק חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, אין משמעותה העברת מכלול זכויותיה של האחים עופר במקרקעין לכלל. לא ארחיב בכך שכן נקודה זו חורגת ממסגרת דיוננו). האינטרס לו טוענת כלל מצטמצם אפוא לאינטרס כלכלי: תשלום תגמולי ביטוח בשיעור נמוך יותר (אם בכלל), בהתבסס על הטענה כי האחים עופר לא נוקטת בצעדים הנדרשים כדי להקטין את הנזק. באשר לכך יש להעיר, בראש ובראשונה, כי גם אינטרס נטען זה נעדר תשתית עובדתית קונקרטית. לא מצאתי כימות להנחת כלל כי נקיטה בדרך המוצעת על ידה תקטין את הנזק. אמירתה המעורפלת של כלל כי ל"שאלת הריסת המבנה או שיקומו עשויה להיות משמעות באשר למידת חובתה, אם בכלל, כלפי האחים עופר" (ס' 55 לעתירה), מלמדת כי ההנחה אינה ברורה כדי הצורך. בנפרד מכך, יש להדגיש כי ההכרעה בטענה זו לא צריכה ליפול בהתדיינות המינהלית בה נבחן שיקול הדעת של מהנדס העיר כי אם בהליך אזרחי מתאים בין בעלי הדין האזרחיים, וטענותיה של כלל בהליך שכזה שמורות לה. למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם נניח (מבלי להכריע בכך) כי אינטרס זה הינו שיקול ראוי לבחינה גם על ידי מהנדס העיר, ברור כי בהליך המנהלי משקלו היחסי נמוך באופן ניכר ממשקל ההגנה על שלום המחזיקים, שלום הציבור ובטחון הנכסים, כאשר לכך מתווספת ההגנה על זכות הקנין החוקתית של האחים עופר בה מבקשת כלל לפגוע. באיזון הכולל לא מצאתי אפוא כי מהנדס העיר לא שקל שיקולים ראויים, או לא נתן להם משקל מתאים, במידה המוציאה את החלטתו מחוץ למתחם הסבירות. לא מצאתי ממש בטענה בדבר העדר מידתיות, כמו גם בטענה בדבר "מעין קנוניה" בין העיריה לבין האחים עופר. 15. בפנינו החלטה מקצועית מובהקת שחוק העזר מסר אותה לשיקול דעתו של מהנדס העיר. יפים לכאן, בשינויים המחויבים, הלכה שנפסקה בהתייחס לחילוקי דעות בין מומחים "חיצוניים" לבין רשות מקצועית מוסמכת: "בענין שלפנינו הסמיך החוק את "הרופא הוטרינרי הממשלתי" : הוא הבודק, הוא הקובע, הוא הפוסל. אפילו חולקים עליו כל חכמי הווטרינרים, מבחינת החוק דעתם שלהם אינה מעלה ואינה מורידה: הוא חייב להחליט לפי מיטב ידיעתו ואמונתו ושכנועו שלו. לכן אין נפקא מינה גם בעיני בית-המשפט מה דעתם של מומחים אחרים בשאלה שעמדה לפני הרשות אשר רק היא מוסמכת לפי החוק: בית-המשפט מניח, כמעט כדבר המובן מאליו, שיש או שתיתכנה דעות אחרות השוללות את קביעתם של המומחים המוסמכים על-פי חוק, אלא שלדעות האחרות ההן אינה נודעת שום נפקות משפטית". בג"צ 13/80 "נון" תעשית שמורים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 693 , 696. בג"צ 7023/93 איגוד יצרני מוצרי עץ נ' שר התעשיה והמסחר, תק-על 94(4) 210 בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד מה(3) 678, 688. לאחר שמצאתי כי נשקלו השיקולים הרלבנטיים, הן בהיבט התכלית הספציפית והן בהיבט התכלית הכללית, וניתן להם משקל ראוי, אין עילה להתערבות בית המשפט בשיקוליו המקצועיים ובהחלטתו של מהנדס העיר. משנמצא כי העתירה נעדרת עילה לגופה, לא נדרשת הכרעה בשאלת מעמדה של כלל להגיש השגה, וזו מושארת בצריך עיון. לטענות נוספות שבעתירה 16. לא מצאתי ממש בטענת העותרים כי הריסה, המתבצעת מכח צו שניתן לפי חוק העזר, טעונה היתר בניה לפי ס' 145 (א) לחוק התכנון והבנייה. סעיף זה קובע לאמור: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: (1) התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה; (2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה... (3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית." בתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967, שהותקנו על ידי שר הפנים בתוקף סמכותו לפי סעיפים 145(א) (3) ו-265 לחוק התכנון והבניה, נקבעו עבודות ושימושים אשר טעונים היתר, ביניהם: "הריסתו של בנין, כולו או מקצתו, למעט הריסה המבוצעת על פי צו של בית משפט או של רשות המוסמכת לכך בדין." ר' תקנה 1 (4) (להלן - התקנה). לטענת העותרים התקנה אינה פוטרת במקרה דנן מהצורך בקבלת היתר, שכן חובת ההיתר לעבודת ההריסה נובעת מהוראת סעיף 145(א)(2), ולא מסעיף 145(א)(3) מכוחו הותקנו התקנות. ואם תרצה לומר כי התקנות הותקנו גם מכח ס' 265, הרי הענינים המנויים שם אינם רלבנטים לעניננו. כך למשל שר הפנים הוסמך להתקין תקנות בענין דרכי הביצוע של צווים שניתנו על פי פרק י' להריסת מבנים או חלק מהם [ס"ק(9)], אך לא בענין צווי הריסה שאינם מצויים בגדרו של פרק י' לחוק התכנון והבניה. טענה זו מבוססת על ציטוט מסעיף 145(א)(2) לחוק, המכיל הצבה לא מדוייקת של סימני פיסוק (עמ' 2 הערת שוליים 1), לפיו ההיתר נדרש במקרה של הקמתו של בנין, הריסתו, והקמתו שנית.. (כך בעתירה). דא עקא שסעיף 145(א)(2) קובע כי נדרש היתר ל -"הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית,...היינו הדרישה בחלופה זו נסבה על מקרה של הריסה והקמה מחדש של הבנין ולא על הריסה גרידא. חובת ההיתר להריסה גרידא נובעת מתקנה 1(4) שהותקנה - בין היתר - מכח ההסמכה שבסעיף 145(א)(3), כאשר מתחולת החובה הוצא במפורש מקרה בו ההריסה מבוצעת על פי צו של רשות המוסמכת לכך בדין, וזהו המצב בעניננו. פרשנות זו (להבדיל מהפרשנות לה טוענים העותרים), מתיישבת היטב עם תכלית החקיקה. כאשר מדובר בסכנה ממשית (ס' 4 לחוק העזר) או סכנה מיידית (סעיף 7 לחוק העזר), וכאשר ההריסה ומתכונתה נגזרת מדרישת הרשויות העירוניות המוסמכות (ובעניננו אף נתונה להכרעתו האישית של מהנדס העיר בהשגה), יש טעם בכך כי פעולת ההריסה, לא תהיה נתונה להליך נוסף של רישוי "רגיל", מעבר להליך המיוחד המוסדר בחוק העזר, על מנת להבטיח את האינטרס הציבורי במניעת הסיכון הלכה למעשה מהר ככל שניתן. [השווה: עת"מ (ת"א) 64/97 קמחי נ' רשות הרישוי המחוזית, פד"מ ב' (1) 265, 278. ] 17. טענה נוספת, בדבר אי הפעלת הסמכות לפי סעיף 6 לחוק העזר, לא הועלתה בעתירה ואין להזקק לה. למעלה מן הצורך אעיר כי אין בה כדי לשנות את התמונה. העתירה מכוונת נגד החלטת מהנדס העיר לדחות את ההשגה לפי סעיף 5 לחוק העזר. אם היתה ההשגה מתקבלת היה מהנדס העיר ממליץ על ביטול ההודעה לפי סעיף 4, או על תיקונה. משדחה מהנדס העיר את ההשגה, עומדת ההודעה בעינה. ראש העיריה רשאי, לפי סעיף 6, לצוות על ביצוע העבודות הדרושות להריסה ולגבות את הוצאות הביצוע מאת בעל הבנין. בה במידה רשאי בעל הבנין לבצע את ההריסה על חשבונו. 18. סיכומם של דברים: בהעדר עילה להתערבות בהחלטת מהנדס העיר לדחות את ההשגה לפי סעיף 5 לחוק העזר, אני דוחה את העתירה. נוכח פגמים שנפלו בהליך כמפורט לעיל, ושמיעת ההשגה לגופה רק לאחר שננקט הליך משפטי, אין אני עושה צו להוצאות.הריסת מבנהמבנה מסוכןצו הריסהצוויםמבנה