נטען כי עד לסיום בירור שאלת הפליטות, שיתמשך עת ארוכה, יש לשחרר בערבות את המערער. עוד נטען כי המערער לא עבר עבירות פליליות, הוא אינו מסכן את שלום הציבור, ולכן אין הצדקה להחזיקו במשמורת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור שוהה בלתי חוקי בערבות:   1. בפני ערעור מנהלי על החלטת בית דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן - בית הדין), אשר לא נעתר לבקשת המערער לשחררו בערבות, ואישר את צו המשמורת שניתן לגביו לפי סעיף 13א' לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל או החוק).   2. המערער נעצר ביום 9.9.02 על ידי משטרת אילת, בחשד לשהיה בלתי חוקית. בהתאם לנתוני משרד הפנים, נכנס המערער לארץ ביום 23.6.98 באשרת תייר מסוג ב/2, שתקפה לשלושה חודשים. עולה אם כן, כי המערער נמצא בישראל שלא כדין במשך כארבע שנים.   לאחר שימוע שנערך למערער, הוצאו נגד המערער צו הרחקה וצו משמורת.   3. המערער הובא לפני בית הדין ביום 19.9.02. בית הדין שמע את טיעוני המערער, קבע כי לא השתכנע כי המוחזק יצא מן הארץ בעצמו במועד שנקבע לו, וכי יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע. נוכח כל אלה אישר את צו המשמורת. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה בעמנ 198/02.     4. ב"כ המערער טען כי המערער נמלט מליבריה בשנת 1998 עקב מלחמת אזרחים. בליבריה עדיין מתנהלת, לפי הטענה, מלחמת אזרחים, והואיל ומשפחת המערער עמדה בפני סכנת פגיעה ע"י המורדים, זכאי המערער לפנות אל הנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים על מנת לקבל מעמד של פליט. נטען כי עד לסיום בירור שאלת הפליטות, שיתמשך עת ארוכה, יש לשחרר בערבות את המערער. עוד נטען כי המערער לא עבר עבירות פליליות, הוא אינו מסכן את שלום הציבור, ולכן אין הצדקה להחזיקו במשמורת. המשיב ציין בתגובה כי טענות אלה של המערער לא הועלו קודם לכן, בין בפני משרד הפנים ובין בפני בית הדין וכי המערער לא הצביע על עילה מהעילות הנקובות בסעיף 13 ו' לחוק לשחרורו ממשמורת. בפסק דיני מיום 7.10.02, קבעתי כי על פי אמות המידה המקובלות לביקורת שיפוטית, אין מקום לקבוע כי החלטת בית הדין, לפי הנתונים שעמדו בפניו במועד הדיון, לקתה בפגם המצדיק התערבות. ההנחה היתה כי צו ההרחקה יבוצע במהירות הראויה וללא דיחוי בלתי סביר. בנסיבות אלה, כאשר מדובר במי ששהה שלא כדין במשך ארבע שנים, ומשלא הונחה בפני בית הדין תשתית מתאימה שתשכנע כי המערער יצא מישראל בתוך מועד שיקבע לו, ולא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע, רשאי היה בית הדין לאשר את צו המשמורת. בצד האמור הוספתי, כי אם תעוכב הרחקתו של המערער מן הארץ בשל הטענה כי הינו פליט, יהיה בכך משום שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטת המשמורת על ידי בית הדין. בכפוף לקביעה אחרונה זו, נדחה הערעור.   5. המערער פנה בהמשך לנציגות בישראל של נציבות האו"ם לפליטים (להלן - הנציבות) בבקשה להכיר בו כפליט. הוא הוסיף ופנה לבית הדין בבקשה לשחררו ממשמורת. בית הדין שב וקבע, בהחלטה מיום 10.10.02, כי לא השתכנע כי המוחזק יצא מן הארץ בעצמו במועד שיקבע לו, וכי יהיה קושי באיתורו אם לא יצא מהארץ במועד שנקבע. בית הדין אישר את צו המשמורת ללא שינויים. על החלטה זו הוגש ערעור מינהלי נוסף לבית משפט זה (עמנ 203/02). בית המשפט (כב' השופט ישעיה) קבע כי אין עילה להתערבות בהחלטת בית הדין ודחה את הערעור. בצד האמור, ניתנה למערער אפשרות לפנות למשיב ולבקש לעכב את ביצוע ההרחקה, עד שיוחלט בבקשתו להכיר בו כפליט. צויין כי במסגרת זו ניתן יהיה לשקול את שאלת ההחזקה במשמורת עד להחלטה בבקשה.   6. ביום 4.11.02 הודיעה נציגת המשיב לב"כ המערער בכתב, כי הוחלט לעכב ביצוע ההרחקה עד לקבלת המלצתה הראשונית של הנציבות. הוחלט כי יש להשאיר את צו המשמורת בעינו שכן, בנסיבות שתוארו לעיל, קיים חשש כבד כי יהיה קושי באיתורו של המערער לצורך הרחקתו מישראל. עוד הובהר כי לאחר קבלת המלצה ראשונית של הנציבות, ייבחן צו המשמורת בשנית.   בעקבות החלטה זאת הוגש הערעור (השלישי) שבפנינו. הערעור הוגש עוד קודם לדיון בהחלטה האחרונה של המשיב בבית הדין, שכן - לטענת ב"כ המערער - נבצר ממנו ליצור קשר עם בית הדין. מבירור שנערך על ידי הפרקליטות, נמצא כי אין בפני בית הדין פניה חדשה מטעם המערער. לאחר שתואם דיון בבית הדין ביום 11.11.02, לא עלה בידי ב"כ המערער להגיע לדיון. בהחלטתי מיום 11.11.02, דחיתי - בהסכמת הצדדים - את הדיון בערעור שבפני על מנת לאפשר קיומו של דיון בבית הדין. דיון כזה נקבע ליום 18.11.02. מהחלטת בית הדין ממועד זה עולה כי ב"כ המערער לא התייצב, זו הפעם השנייה, לדיון שתואם עמו בשיחה טלפונית, לכן נקבע כי כל בקשה נוספת בענין זה תידון בכתב, וכי צו המשמורת מאושר ללא שינויים. בהחלטה נוספת מיום 24.11.02 קובע בית הדין, בתגובה לבקשה נוספת של ב"כ המערער לקיים דיון בנוכחותו, כי על ב"כ המערער להעלות את טיעוניו בכתב. גם בפעם זו קובע בית הדין כי צו המשמורת מאושר ללא שינויים. בעקבות החלטה זו ביקש ב"כ המערער לקיים דיון בערעור. הדיון בערעור התקיים ביום 2.12.02. לאחר שהסתבר כי נועדה ליום המחרת ישיבת הוועדה המייעצת לענייני פליטים, הוסכם על דחיית המשך הדיון להיום, על מנת לאפשר להציג את המלצת הועדה המייעצת, כמו גם את עמדת הנציבות. נעשה כאן אתנחתא ונעיר, כי לפי נוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל, לאחר בדיקה ראשונית של הנציבות, מובאת בקשה למקלט מדיני בפני ועדה מייעצת לשר הפנים (להלן - הועדה המייעצת), אשר מביאה המלצותיה בנושא זה לאישור שר הפנים.   7. בהודעה מעדכנת מטעם משרד הפנים שהוגשה היום, הובהרו הנתונים הבאים: הנציבות, אשר נציגים מטעמה ראיינו את המערער, קובעת בהמלצתה, בין היתר, כי אמינותו של המערער מוטלת בספק. קיימות אי בהירויות רבות ולא מעט סתירות בגרסתו, המעלות מספר ספיקות בדבר אמיתות עדותו. תשובותיו מצביעות על חוסר היכרותו את ליבריה. גירסתו מעורפלת ואינה ברורה, והוא אינו מביע פחד ממשי מחזרה למולדתו. דרכונו - המסמך היחיד המעיד על זהותו - נמצא לא תקין. שמו של המערער בוטא על ידו באופן שונה במעט משמו כפי שהוא כתוב בדרכונו. באשר למסמכי הזיהוי נקבע - בין היתר - כי "באשר למקור דרכונו הודה הפונה (המערער) כי רכש את הדרכון מאדם פרטי", וכי כלל לא ברור אם הדרכון נרכש בליבריה או בישראל.   בסיכום קובעת המלצת הנציבות: "בשל כל הסיבות המצויינות, אנו מאמינים שהפונה נכשל מלענות אחר הקריטריונים .......בדבר מעמדם של פליטים. לפיכך, ברצוננו להמליץ שטענתו של הפונה להכרה כפליט תדחה." נוכח טעמים אלה, המליצה הועדה המייעצת שלא להכיר במערער כפליט, ושר הפנים אשר שקל את המלצתה, החליט לאמצה.   עמדת משרד הפנים הינה כי בנסיבות האמורות אין מקום לעיכוב נוסף של צו ההרחקה ויש להרחיק את המערער מישראל בהקדם האפשרי. עם זאת, יש לברר את זהותו, שכן הזהות הליברית עליה הצהיר התבררה כלא מהימנה. בהתאם לכך תערך פנייה דחופה לשגרירות גאנה כדי שנציג מטעמה יפנה לבירור זהותו של המערער, לשם הסדרת תעודת מסע. לאחר סיום הליך זה יורחק המערער מישראל בהקדם האפשרי.     8. ב"כ המערער טוען כי הפעולות אותן יש לנקוט עד להרחקת המערער תארכנה זמן ניכר, ובפרק זמן זה ראוי כי לא יוחזק במשמורת כי אם ישוחרר בערובה. זאת, בהתחשב בעובדה שהמערער מוחזק במשמורת למעלה מ- 80 יום. ב"כ המערער מציע כי המערער יתגורר בכתובת חברו (שעובד לטענתו בשגרירות קונגו) וכי תופקד ערבות במזומן בסך 5,000 ₪ וערבות צד ג' של אזרח ישראלי ע"ס 25,000 ₪. לטענתו, למערער אין עבר פלילי, הוא אינו מסכן את שלום הציבור ואין עילה להמשך מעצרו. שחרורו בערובה, כך נטען, מתחייב מהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומן ההלכה הפסוקה. המשיב טוען כי ביקש להרחיק את המערער מישראל זה מכבר, אולם בשל בקשתו להכיר בו כפליט, עוכבה הרחקתו. בינתיים הסתבר כי הבקשה היא בקשת סרק שהתבססה על מצגים לא נכונים, תוך הסתרת זהותו האמיתית. בנסיבות אלה לא מתקיים אף אחד מן החריגים בחוק, מכוחם ניתן להורות על שחרור ממשמורת.   דיון     9. בראשית הדברים יש לזכור כי תיקון מס' 9 לחוק הכניסה לישראל יצר מסגרת נורמטיבית חדשה לדיון במאטריה הנדונה. החוק קובע כי שוהה בישראל שלא כדין יורחק מישראל בהקדם האפשרי, וכי עד להרחקתו מישראל יוחזק אותו אדם במשמורת, אלא אם כן שוחרר על ידי הממונה על ביקורת גבולות בערובה, במגבלות הקבועות בחוקׁ[ר' ס' 13 (א) ו-13א' לחוק). החוק אף קובע - בס' 13ו' - את העילות בגינן רשאי ממונה ביקורת הגבולות לשחרר בערובה שוהה שלא כדין, ואת תנאי השחרור בערובה. בית הדין מקיים ביקורת שיפוטית על החלטותיה של הרשות, במסגרת עילות אלה, והחלטתו של בית הדין נבחנת על ידי בית משפט זה על פי אמות המידה המקובלות לביקורת שיפוטית. בבואנו לבחון את החלטת בית הדין על פי אמות מידה אלה, יש לזכור כי אין אנו דנים דיון ראשוני בבקשתו של המערער להשתחרר מן המשמורת. בית הדין למשמורת דחה בעבר את בקשותיו של המערער לשחרור בערובה וערעורים על החלטות אלו נדחו. השאלה העומדת לדיון הנה, אם כן, האם חל שינוי בנסיבות המצדיק שינוין של ההחלטות - השווה: בר"ם 6581/02 מדינת ישראל - משרד הפנים נ' מאהר דיוק (טרם פורסם). אכן, מקובל עלי כי התמשכות פרק הזמן בו מוחזק אדם במשמורת היא נתון שיכול להצביע על שינוי נסיבות, וכי בהפעלת סמכות ההחזקה במשמורת יש לפעול במידתיות. השווה: בג"צ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843, 851. כל זאת במסגרת הסייגים שנקבעו בחוק הכניסה לישראל, במתכונתו הנוכחית. ב"כ המערער הפנה להוראת סעיף 13 ו'(א)(4) לחוק, אשר קובעת עילת שחרור אם שוהה שלא כדין מוחזק במשמורת יותר מ - 60 יום ברציפות. דא עקא, שעילה זו אינה חלה בעניננו. לפי ס' 13(ד) לחוק, הדחיה בהרחקתו של המערער עליה החליט, לבקשתו, ממונה ביקורת הגבולות, אינה באה במנין הימים לצורך הוראת סעיף 13ו(א)(4). אולם יתירה מזו, גם אם היה ניתן להחיל עילה זו בעניננו, לא היה יסוד להורות על שחרורו של המערער בערובה נוכח הוראת סעיף 13ו' (ב)(1) לחוק, לפיה אין לשחרר בערבות שוהה שלא כדין אם "הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מצדו, ולרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל". בעניננו, התעכבה הרחקת המערער מישראל בשל העובדה שפנה בבקשת סרק להכרה בו כפליט, ונוכח הספק בזהותו האמיתית. יצויין כי גם בשלב זה לא מבהיר המערער את זהותו האמיתית, וכפי שעולה מדברי בא כחו בדיון בפני, המערער כופר במסקנות הועדה ולדבריו הוא אכן ליברי.   מן המקובץ עולה כי לפי התשתית העובדתית המעודכנת לאשורה, אין עילה להתערבותי בהחלטת בית הדין אשר לא מצא כי קיימת עילה לשחרורו של המערער, במסגרת הקבועה בהוראות חוק הכניסה לישראל. אין צריך לומר, בנוסף, כי מסקנת בית הדין לפיה לא שוכנע כי המערער יצא מישראל בתוך מועד שיקבע לו, ולא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע, מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר, לכאורה, במי שקיים ספק לגבי זהותו האמיתית. לכך מתווספת העובדה כי העיכוב בהרחקה שהיה פועל יוצא מבקשת המערער להכיר בו כפליט, ועמד (בין היתר) בבסיסו של ערעור זה, הוסר; וכן הצהרת המדינה כי בשלב הנוכחי, לאחר שנדחתה הבקשה והוחלט על הרחקת המערער לאלתר, ייעשה כל מאמץ על ידי הרשויות להרחיקו בהקדם האפשרי, לאחר בירור זהותו והסדרת התעוד המתאים. חזקה על הרשויות שתעמודנה בהצהרתן בהקשר זה.   10. אשר על כן החלטתי לדחות את הערעור.    משרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצרשוהה בלתי חוקיערבות