קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין פינוי סחורה ממחסן: התובעים הגישו תביעה בבית משפט לתביעות קטנות כאשר סכום התביעה שננקב בכתב התביעה הוא בסך של 17,089.5 ₪. (וזאת כאשר הסכום המקסימלי שניתן לתבוע במסגרת זו הוא בסך של 16,500 ₪) התביעה הוגשה על ידי שני תובעים, וזאת למרות שכל מערכת העובדות המצויינת בכתב התביעה, מתייחסת לתובע 1 (להלן: "אייל") וכאשר בכתב התביעה התבקש ציון עובדה הקשורה לתובע 2 צוין "אביו של התובע". (כך למשל סעיף 5 לכתב התביעה). כל מערכת העובדות מתייחסת למעשה לאייל ולא לאביו - התובע 2. תמצית טענות התובעים: התובע טען כי בחודש אוגוסט 2001 פנה אליו הנתבע וביקש לקנות ממנו עסק אשר שימש כמינימרקט ברחוב דיזנגוף 85 תל אביב. (להלן: "המינימרקט"). לטענת התובע הוא אפשר לנתבע לאחסן במחסני המינימרקט את הסחורה שלו, וזאת עד לביצוע העיסקה בפועל. בסופו של דבר לא התבצעה עיסקת רכישת מינימרקט בין הצדדים והתובע טען כי הוא פנה לנתבע על מנת לבקשו לפנות את הסחורה מהמחסנים, והנתבע טען שאין לו לאן לקחת את הסחורה והוא ביקש מאביו של התובע לזרוק את הסחורה הפגומה ולפנותה מהמחסן. התובעים טענו כי התובע 2 ועובד שלו נאלצו לעבוד על מנת לסלק את הסחורה ובגין עבודה זו שולם להם 550 ₪ (לא צורף כל אישור התומך בתשלום סכום זה או סכום אחר כלשהוא). עוד טען התובע כי מאחר והנתבע גרם לכך שהסחורה שלו תתפוס מקום, הרי שהנתבע צריך לשלם לו מחצית משכר הדירה למשך תקופה של חודשיים בסך של 1,150$. (לא צורף כל מסמך, היכול לתמוך לכאורה בסכום זה או בסכום אחר כלשהו). סכום התביעה מורכב גם מחוב נטען של הנתבע במינימרקט של התובע בסך של 769.70 ₪ וכן טען התובע כי הנתבע פנה לעובדת שלו ונטל 5,000 ₪ ללא רשות מהתובע. עוד ביקש התובע סך 1,700 ₪ מאחר ולטענתו אחות של התובע מכרה מקררים של הנתבע בהסכמתו ומאחר ולנתבע לא היו בעת המכירה חשבוניות, אחותו של התובע מסרה חשבוניות של עסק התובע על סך 1,700 ₪ כולל מע"מ. התובע ביקש לקבל בנוסף סך 400 ₪ בגין העברת הסחורה למחסני התובע. אין חולק על כך שבחודש אוגוסט 2001 מצבו הנפשי של התובע התדרדר, והוא אושפז בכפיה בבית החולים אברבנאל ביום 14/9/2001 למשך תקופה של שבועים ואביו של התובע - התובע 2 ניהל את העסק עד אשר נמכרה הסחורה לצד ג'. טענות הנתבע: הנתבע טען כי הוא לא ביקש כלל לרכוש את המינימרקט אלא הוא היה בעלים של מעדניה בבת ים, ומאחר והעסק לא הצליח ביקש הנתבע לסגור את העסק. במעדניה היתה סחורה ולטענת הנתבע התובע הציע לו לקנות את הסחורה אשר היתה במעדניה ולצורך כך הועברה הסחורה למינימרקט והתובע הוא זה אשר היה אמור לשלם עבור הסחורה ששוויה היה סך של כ- 40,000 ₪ את הסכום בניכוי הנחה בשעור של 10%. הנתבע טען כי הוא אינו חייב לשלם כלל כספים לתובע והתובע הוא זה אשר צריך לשלם לו עבור הסחורה. (יודגש כי לא הוגשה תביעה שכנגד). ומאחר והתובע אושפז בבית חולים אברבנאל וגם הנתבע אושפז עקב מצב נפשי קשה בחודש ספטמבר 2001 לא שולמו הכספים על ידי התובע ובמקום לקבל כספים, התקבלה מהתובע התביעה דנן. הנתבע טען כי הוא זה אשר העביר את הסחורה במשאית ששכר בדימונה למינימרקט של התובע. באשר לסך של 5,000 ₪ שהתובע טוען כי נלקחו על ידי הנתבע שלא כדין: הנתבע טען כי סכום זה התקבל מעובדת בשם ליאת יוסף אשר עבדה אצל התובע וקודם לכן עבדה אצל הנתבע. סכום זה ניתן על ידי הגב' יוסף לאחר קבלת אישור מהתובע וזאת על חשבון הכסף שהתובע היה אמור לשלם לנתבע עבור הסחורה. לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות את התביעה מהנימוקים כדלקמן: כתב התביעה אינו נתמך במסמכים אשר יכולים לסייע בהוכחת הטענות העובדתיות שנטענו בכתב התביעה. בין הצדדים לא נחתם כל הסכם, ואין מחלוקת על כך שהנתבע לא רכש את המינימרקט של התובע בסופו של דבר. בפני מונחת גרסת התובע, גרסת הנתבעת, וכן עדותה של הגב' ליאת יוסף אשר עבדה אצל הנתבע, ולאחר מכן עבדה אצל התובע. עדותו של התובע 2 - שרביט יוסף אינה מעלה ואינה מורידה שכן כל כולה למעשה, עדות שמועה. התובע 2 לא היה נוכח במעמד שבו ביקש הנתבע לרכוש את המינימרקט - לגרסת התובע 1, וכן לא היה נוכח במעמד שבו ביקש התובע 1 לרכוש את הסחורה של הנתבע, כגרסת הנתבע. התובע 2 - אביו של אייל לא היה שותף למהלכים ונכנס לתמונה רק לאחר שמצבו הנפשי של בנו אייל התדרדר והוא נאלץ לנהל את המינימרקט במקום אייל. יודגש, כי אייל והנתבע היו ביחסי ידידות בתקופה שקדמה לארועים נשוא התביעה. עדותה של הגב' ליאת יוסף, היא עדות מפתח בנסיבות הענין. הגב' יוסף עבדה אצל הנתבע במעדניה ולאחר מכן אצל התובע - אייל במינימרקט. העדה היא זו אשר ניהלה את המעדניה וביצעה את הזמנות הסחורה וגם לאחר שהמעדניה נסגרה והיא עבדה אצל התובע, היא זו אשר היתה מבצעת את הזמנות הסחורה במינימרקט. המעסיק האחרון של הגב' ליאת יוסף היה אייל - התובע. הגב' יוסף תמכה לחלוטין בגרסת הנתבע ונתתי אמון בגירסתה. יודגש, כי במהלך עדויות התובעים והנתבע, הירבו הצדדים ובני משפחותיהם לצעוק האחד על על השני, עד כדי צורך בהתערבות מצד משמר בתי המשפט ואילו בעת עדותה ולאחר תום עדותה של הגב' יוסף, התובע - אייל לא מצא לנכון כלל לטעון כי אין אמת בעדותה, והסתפק בשתיקה מוחלטת. הגב' יוסף העידה כי התובע אייל הוא זה אשר הסכים לקנות את הסחורה אשר היתה במעדניה והיה אמור לשלם לנתבע עבור הסחורה. באשר לסך 5,000 ₪ אשר ניתנו לנתבע: טענה העדה, כי הנתבע היה אמור לשלם את משכורתה לגבי התקופה, בה עבדה במעדניה והיה זקוק לכסף. הנתבע והעדה פנו לתובע, והתובע אייל אישר לה לקחת 5,000 ₪ ולהביאם לנתבע על מנת שיוכל לשלם לה את משכורתה. העדה העידה, כי סוכם, שסכום זה ילקח בחשבון כאשר ישלם התובע לנתבע עבור הסחורה. כתב ההגנה כולל רשימות קניות שנערכו בכתב ידה של העדה. לאור האמור לעיל, ומאחר ומהימנה בעיני גרסת הנתבע, הנתמכת בעדות הגב' ליאת יוסף אינני מקבלת את גרסת התובעים לפיה הנתבע הוא זה אשר היה אמור לקנות סחורה מהתובע. באשר לרכיבי התביעה הנוספים: כל ההוצאות שנטענו בתביעה, נטענו בעלמא מבלי לצרף כל ראיות ולו לכאורה. התובע טען כי הנתבע חייב לו סך 769.5 ₪ בגין רכישת מוצרים במינימרקט, אך מלבד צרוף פתק בכתב ידו של מאן דהוא, לא ניתן להבין מנין נובעת יתרת החוב הנטענת והמוכחשת, ובאופן זה לא הוכחו כל רכיבי התביעה. לסיכום: א. לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. ב. התובעים ביחד ולחוד ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. סחורהמחסןפינוי