בעת רכישת קו הטלפון לא ידע התובע מה השימוש נעשה באותו המספר קודם לכן, ואולם הדבר התגלה לו עד מהרה, כשמכשיר הטלפקס בביתו החל מקבל שיחות טלפון ופולט אשגרי פקס שיועדו לסנגוריה הציבורית ובהם, בפרט, טופסי פניות של קטינים לקבלת ייצוג משפטי, הכוללים פרטים אישיים ופירוט אישומים מכל הסוגים והמינים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד הסנגוריה הציבורית: 1. נמענתה של תובענה לא שגרתית זו היא הסנגוריה הציבורית. עד לשנת 2004 פעל מחוז תל אביב והמרכז של נתבעת זו ממשרדיו הישנים, ובהם נעשה שימוש בקווי טלפון של "בזק". עם המעבר למשרדים חדשים הוחלפו מספרי הטלפון, ולימים מכרה "בזק" אחד מהם לתובע. בעת רכישת הקו לא ידע התובע מה שימוש נעשה באותו המספר קודם לכן, ואולם הדבר התגלה לו עד מהרה, כשמכשיר הטלפקס בביתו החל מקבל שיחות טלפון ופולט אשגרי פקס שיועדו לסנגוריה הציבורית ובהם, בפרט, טופסי פניות של קטינים לקבלת ייצוג משפטי, הכוללים פרטים אישיים ופירוט אישומים מכל הסוגים והמינים. אין צורך להטעים את גודל המטרד שהסבו התקשרויות אלו - חלקן נערך בשעות הקטנות של הלילה - לתובע ולבני משפחתו. פניות לסנגוריה לא הביאו להפסקתו של המטרד, וכך במשך קרוב לשלוש שנים סבל התובע מהודעות שהוסיפו להגיע. זהו, ללא ספק, ענין מצער שאין להקל בו ראש, ואולם לפתחו של בית-משפט זה מונחת שאלה יחידה: כלום חבה הסנגוריה הציבורית, שאליה לבד הפנה התובע את חִציו, בפיצויו בגין הפגיעה המתמשכת שנגרמה לו. מאחר שברשות מנהלית עסקינן, מצמצמת עצמה הסוגיה לשאלה אם הנתבעת התנהלה ברשלנות, תחילה בעת החלפתם של מספרי הטלפון ובהמשך באופן שבו טיפלה בתלונתו של התובע. 2. דרך מובנית ויעילה לבחינתה של טענה בדבר רשלנות, לרבות של רשויות המדינה, התווה בית-המשפט העליון בע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (טרם פורסם, 19.3.07). הליכה לכל אורכו של המסלול שהוצע שם מגלה מכשולים ניכרים בדרכו של התובע דנן, ואלה מובילים למסקנה כי לא עלה בידו להוכיח את אחריותה של הנתבעת לנזק שנגרם לו. 3. אך קודם שאדרש לסוגיית האחריות, כמו מתבקש להתייחס לאופן שבו התנהל התובע בגדריה של פרשה זו. פרק זמן ממושך חלף מעת שהחלה מסכת ההתקשרויות ובה מדבר התובע ועד שנקט הוא פעולות להפסיקה. מאדם התובע את נזקיו מן האחר מצופה, ויסוד מוסד הוא בדיני הנזיקין, כי יפעל ככל יכולתו להקטנת נזקו מעת שאירע. על הניזוק לנקוט אמצעים סבירים לצמצום פגיעה שהתרחשה, ככל שהדבר בהישג ידו. אחרת, יתקשה הוא להישמע בטענה כי יש לחייב את המזיק לבדו במלוא הנזק שנגרם, אם בכלל. במקרה שבפני, לא נהג התובע כמצופה מניזוק סביר. הוא פנה לגורמי הסנגוריה רק בחלוף חצי שנה מעת שהתעוררה הבעיה, ובלשונו: "לאחר תקופה של כחצי שנה שבה זכיתי למספר רב של טלפונים הרמתי טלפון לסנגוריה הציבורית" (פרוטוקול הדיון, בעמ' 2, ש' 23-22). אף מעת שעשה כן, הושקע עיקר תשומותיו בטרוניה כי תלונתו לא טופלה כמצופה מרשות ציבורית, וכך לדבריו במשך קרוב לשלוש שנים. דא עקא, כי פעולה מיידית-כמעט, שמצפה היית מאדם המוטרד השכם והערב בקו הטלפון שלו לנקוט, היא פנייה ל"בזק" - משווקת הקו, בבקשה להחלפתו ללא דיחוי. דבר זה לא נעשה. אמת, בפעולה זו לכשעצמה אפשר שטמון היה נזק לתובע, שכבר הפיץ את מספר הטלפון שלו בקרב מודעיו, ואולם נזק זה הוא קל בהשוואה לטרדה המתמשכת שתוארה. חודש עד חודשיים הם, בעיני, פרק זמן סביר קודם שננקטת פעולה. חצי שנה, ועוד יותר מכך שלוש שנים - לא ולא. ובה בשעה שבכל הפניות שהגיעו אל התובע והוצגו בבית-המשפט צוינו במפורש שם השולח וזהות יחידתו - בחלקן היו אלו פניות חוזרות ונשנות מאותו הגורם - נמנע התובע גם מפנייה אל אותם שולחים, אף שהיה בידו לעשות כן בקלות יחסית. מחדלים אלה בולטים במיוחד לנוכח העובדה, כי התובע זכה בענין זה לייעוץ משפטי מעורך-דין (שם, בש' 27-26). 4. ברם, בעוד שאשם תורם משליך על היקף הפיצוי העשוי להיפסק, אין הוא משמיע דבר בשאלת אחריותה של הנתבעת, ובכך אעסוק עתה. כבר בתחנה הראשונה במסלול בחינתה של האחריות - סוגיית ההתרשלות - נחסמת דרכו של התובע. בתחנה זו נבדקות השאלות כלום רשות מנהלית סבירה נדרשת לצפות, כי ליקויים בהליך המלווה את החלפתם של מספרי טלפון יפגעו במנוי פרטי שמספרים אלה יועמדו בעתיד לשימושו, ומה עליה לעשות לשם מניעתה של פגיעה זו. תשובתי לשאלה הראשונה היא בחיוב. צפיות כזו צריכה להתקיים במקום שבו מוחלפים מספרים שהיו בשימוש תדיר. צפיות כזו ודאי-וודאי מתקיימת במקום שבו פנה אדם אל הרשות בתלונה בנדון. באשר לשאלה השנייה, נקודת האיזון הנכונה בין תוחלת הפגיעה (עוצמתה והסיכוי שתארע) לבין עלותם של האמצעים הננקטים במניעתה, מצויה במאמץ מצד הרשות להודיע לכל הגורמים העומדים עמה בקשר על דבר השינוי. ומשהונחה בפניה תלונה כי המסר לא נקלט, עליה לשוב ולוודא כי עובדת החלפתם של מספרי הטלפון ידועה למתקשרים. במקרה דנן הסבירה הנתבעת, כי לקראת המעבר למספרי הטלפון החדשים הופצו חוזרים לכל הגורמים המקיימים עמה קשר, בדבר השינוי ותוך ציונם של מספרי הטלפון החדשים. חוזרים כאלה הוצגו בבית-המשפט והם מעידים על מאמץ מתמשך, שננקט לא פעם כי אם פעמיים - תחילה בדצמבר 2003, עובר לשינוי, ובהמשך שוב בשלהי שנת 2004, משהתברר כי ישנם גורמים המוסיפים לפנות אל הסנגוריה על-פי הפרטים הישנים. לצד זאת, שינתה הנתבעת את הרשום בטופסי הפנייה המקוונים, שגולשים באתר האינטרנט שלה מוזמנים להוריד ולשגר כשהם מלאים, באמצעות הפקס. התובע חולק על כך. לגישתו, אין זה סביר כי פעולות כאלו יניבו את המשך שליחתן של הודעות שגויות למענו, כפי שארע. יתרה מכך, טען, בידיו ראיה שלפיה בחודש מאי 2011 עוד הפנה אתר האינטרנט של הנתבעת לטופס מקוון ובו מספר הטלפון של התובע. כוונתו בכך הייתה לצילום של מסך מחשב, שהגיש הוא לבית-המשפט, ובו פתוחים זה לצד זה שני חלונות - אחד מציג את הטופס הישן, והאחר הוא צילום של דף הבית של אתר "Ynet", הנושא תאריך של יום 2.5.11. הנתבעת התנגדה בכל תוקף לקבלתה של ראיה זו, שעל פניה איננה קבילה לפי דיני הראיות במשפטנו, ועלולה שלא לשקף את מצב הדברים לאשורם. בפרט הוטרדה הנתבעת מכך שבעמוד המצולם אין דבר נוסף, זולת עמוד הבית האמור, אשר מתייחס לתאריך הנטען. לטענה בדבר קבילות לא ראיתי מקום להיעתר, היות שעסקינן בתביעה קטנה ובה מבוכרות המהות על-פני הפרוצדורה, וגמישות על-פני דינים נוקשים של ראיות. עם זאת, לאחר שבחנתי את הראיה, דעתי היא כי גם בלי להידרש לשאלת אמתותה, אין היא מוליכה למסקנה שאליה ביקש להוביל התובע. אני מוכן להניח לזכותו של התובע, כי בחודש מאי 2011, ממש כמו היום, מובילה כתובת האינטרנט הארוכה והמורכבת שבראש העמוד שצילם אל הטופס הישן ובו מספר הטלפון שלו. ואולם, התובע לא הוכיח כל ועיקר, כי במועד הנטען הפנה קישור באתר האינטרנט של הנתבעת, או בכל אתר אחר, לטופס זה. והלא אין זה סביר, כי גולשים יגיעו אל הטופס בכל דרך אחרת. בהיעדר ראיה כאמור, נותרים זה מול זה הטפסים והשיחות שהוסיף התובע לקבל, מחד גיסא, והפעולות שנקטה הנתבעת, מאידך גיסא. מספר הגורמים שמולם פועלת הסנגוריה הציבורית הוא רב עד מאד. מספרי הטלפון שלה, מעת שפורסמו בכתובים, עושים להם כנפיים בין יחידות המשטרה ושירות המבחן, ואין לדעת אנה עוד יתגלגלו. יכולתה של הנתבעת להחזיר את הגלגל לאחור, למצב שהיה טרם פרסומם של מספרי הטלפון הישנים והשימוש בהם היא, כמובן, קלושה. צעדי היידוע שנקטה פעם ועוד פעם הם, להשקפתי, הצעדים המתבקשים בהתנהלותה של רשות שלטונית סבירה. זוהי, אגב, חובתה גם כלפי הפונים אליה ולא רק כלפי בעליהם החדשים של מספרי הטלפון. בחובה זו עמדה הנתבעת. 5. כמו מאליו מובן הוא, כי לצד פעולות אלו היה על הנתבעת להוסיף ולנקוט צעדים מעת שהפנה התובע את תשומת לבה לקיומה של בעיה. הנתבעת לא התכחשה לחובתה זו, וכפי שכתבה הסנגורית הציבורית הארצית לבא-כוחו של התובע ביום 29.4.10, בדיקה חוזרת שנערכה מצאה כי מספרי הטלפון החדשים מעודכנים בכל יחידות המשטרה ובשירות המבחן, והובטח עוד לשוב ולפנות לקציני הנוער המחוזיים בתזכורת באשר למספרים הנכונים. אם נמשכו הפניות למספר הטלפון הנדון על אף כל אלה, לא היה הדבר באשמתה של הנתבעת, כי אם באחריותם של הגורמים הפונים, ואולי עוד של אחרים זולתם. בנקודה זו מתחוורת חשיבותה של בחירת התובע למקד את מאמציו בסנגוריה הציבורית לבדה. לו נתבעה המדינה כמכלול - ייתכן שהיה עולה בידי התובע להתקדם עוד כברת דרך בשאלת האחריות. הפּנִיות אל התובע, למצער אלו שהוצגו בבית-המשפט, נשלחו מיחידות שונות של שירות המבחן ושל המשטרה. גם אלו הן רשויות מִנהל, וחובת הנאמנות לציבור היא לחם חוקן לא פחות משעליה להיות נר לרגלי הנתבעת. וכבר נכתב בהקשר דומה בבית-המשפט העליון, כי עצם העובדה שהמדינה עשויה רשויות-רשויות, שכל אחת אחראית לפעולתה-היא, איננה מקימה כשלעצמה הגנה מפני חיוב בנזיקין (ע"א 10078/03 שתיל הנ"ל, בפסקה 36 לפסק-דינו של כבוד השופט א' א' לוי). אלא שאף לא אחד מבין אותם גורמים שולחים נדרש, וממילא לא יכל, להשמיע את טיעוניו בתשובה לטענות התובע, מן הטעם הפשוט כי הוא לא צורף כנתבע בתיק זה. משכך, נותרה שאלת אחריותה של הנתבעת לבדה וזו, כאמור, את שהיה עליה לעשות - עשתה. 6. יש לתהות, כלום היה בכוחו של התובע לצלוח את המשוכה הבאה בתור, היא שאלת חובתן של רשויות המנהל בזהירות כלפיו. השאלות אם מידת הקרבה בינו לבין אותן רשויות היא כזו המקימה להן חובת זהירות, ואם היתוספותם של שיקולי מדיניות רחבים יותר משנה מן המסקנה שתגובש בענין זה, הן שאלות מורכבות. הוספתה אל הקלחת של חברת "בזק", ספקית הקו, הופכת אותן למסובכות עוד יותר, וזה המקום לציין כי התובע לא העלה כל טענה כלפי "בזק", וממילא לא התאפשר גם לזו להשמיע טיעונים בגדרה של תובענה זו. בשל כל אלה, אין צורך לדון בסוגיה של חובת זהירות, והיא תונח לשעתה. מטעמים דומים, כך ייעשה גם בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי. 7. סוף דבר, כדי שתוכר אחריותה של הנתבעת היה על התובע להראות, ראש וראשונה, כי היא התרשלה, ובמלים אחרות כי פעלה שלא כפי שרשות סבירה צריכה לפעול. נטל זה שעל שכמו, לא עלה בידי התובע להרים. אינני רואה, אפוא, מנוס מדחייתה של התובענה, וכך אני עושה. בנסיבות הענין, איני רואה מקום לפסיקתן של הוצאות. סניגור