קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תושבי יהודה ושומרון - סמכות בית הדין לעבודה:   השופט שמואל צור   1. המערערים תושבי יהודה ושומרון, היו עובדי המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן - המשיב). כל אחת מקבוצות המערערים הגישו נגד המשיב תביעה בבית הדין האזורי בירושלים בקשר לזכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתם אצלו. בטרם הוחל בשמיעת הראיות בתביעות אלה, הגיש המשיב לבית הדין בקשה למחיקת התביעות על הסף. בקשה זו ביסס המשיב על הוראות חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ו-1996 (להלן- חוק היישום) אשר סעיף 7 (א) שבו קובע לאמור:   "בית משפט לא ידון בתובענה נגד המדינה של מי שאינו ישראלי או תייר לישראל שעילתה מעשה או מחדל, חבות או התחייבות, שנעשו או שיסודם במסגרת תחומי האחריות או הכוחות שהועברו למועצה כמפורט בנספח III להסכם".   וסעיף 8 לחוק היישום קובע לאמור:   "האמור בסעיף 7 יחול גם על תובענה התלויה ועומדת בפני בית משפט ביום כניסתו לתוקף של חוק זה אלא אם כן הוחל בשמיעת ראיות בתובענה;..."   בית הדין האזורי (השופטת רונית רוזנפלד ונציגי ציבור מר ממליה ומר ברעם - בש"א 140221/96 ; 140220) קיבל את בקשת המשיב ומחק את תביעות המערערים על הסף. מכאן הערעור בפנינו.   2. מן הפרטים שהובאו בפני בית הדין האזורי עולה כי המערערים הועסקו על ידי המשיב במתן שירותי תקשורת ודואר לאזור יהודה ושומרון. לצורך הדיון בבית הדין האזורי, הסכים המשיב כי כל אחד מן המערערים הועסק בירושלים, היינו - בתחום השיפוט של מדינת ישראל. עם זאת, לעת הגשת הבקשה למחיקת התביעה על הסף, הועברו המערערים לעבוד ברשות הפלסטינית בלא שתחום עיסוקם השתנה, וכפי שנמסר לנו במהלך הדיון חלקם אף ממשיכים ומועסקים על ידי הרשות עד היום.   3. חוק היישום נכנס לתוקפו ביום 16.1.96. תביעות המערערים הוגשה לבית הדין האזורי לפני כניסת החוק לתוקף, אך הבקשה למחיקת התביעה על הסף הוגשה לאחר כניסת החוק לתוקף ועוד לפני שהחל בית הדין האזורי בשמיעת הראיות.   4. בית הדין האזורי קבע כי, בתביעת המערערים, אמנם לא הוחל בשמיעת הראיות. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכחה טענת המערערים כי המשיב נהג עימם בחוסר תום לב בכך שניהל איתם מו"מ במטרה, כביכול, להאריך את הזמן ולהביא לכניסת חוק היישום לתוקף בטרם יוחל בשמיעת הראיות. לעצם העניין קבע בית הדין האזורי כי, בעניינם של המערערים, קיימת תחולה להוראות סעיף 7 לחוק היישוב שכן עילת התביעה הינה "מעשה או מחדל, חבות או התחייבות שנעשו במסגרת תחומי האחריות או הכוחות שהועברו למועצה", היא הרשות הפלסטינית. בית הדין האזורי ציין כי אמנם, לפי הסכם הביניים, ישראל חדלה לשאת באחריות לגבי כל תחומי הפעילות שהועברו לסמכות הרשות הפלסטינית, וכי מימוש התביעות לגבי כל הפעילויות שהועברו כאמור, יעשה בפני ערכאות שיפוט פלסטינאיות באזור ולא יידון בערכאות ישראליות. במיוחד עמד בי הדין האזורי על הוראות סעיף 5 לתוספת השלישית להסכם הביניים לפיו הרשות הפלסטינית תמשיך להעסיק את עובדי המשיב תושבי האזור ותישא באחריות לכל הזכויות החוקיות וההסכמיות של עובדים אלה וישראל תחדל לשאת באחריות בקשר לכך.   5. טענתם המרכזית של המערערים מתמקדת בסוגיית שכר מינימום. לטענתם, בתקופת עבודתם אצל המשיב, שכרם היה נמוך משכר המינימום והואיל והם עבדו בישראל (כך, כזכור, הסכים המשיב לצורך הדיון), חלות עליהם הוראות החוק הישראלי בדבר שכר מינימום. לטענתם, הסכם הביניים - וכפועל יוצא ממנו הוראות חוק היישום - נועדו להעביר לרשות הפלסטינית את סמכויות השלטון הישראלי כחליפו של השלטון הזר באזור והם לא נועדו לחסום את המערערים מלהגיש תביעות שעילתן בהוראות החוק הישראלי עצמו.   6. לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערערים, בכתב ובעל-פה, החלטנו לדחות את הערעור ולאשר את ההחלטה (למעשה - פסק דין) של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991. תמימי דעים אנו עם בית הדין האזורי כי סעיף 7 לחוק היישום יוצר מחסום חוקי השולל את עילת התביעה של המערערים כלפי המשיב. מחסום זה אינו פועל רק במישור הסמכות במובן שהוא שולל את סמכות השיפוט של ערכאת השיפוט הישראלית, אלא הוא משקף מציאות מהותית - הנובעת מהסכם הביניים - של העברת הזכויות והחובות שצברו עובדי המשיב לאחריות הרשות הפלסטינית. לעניין זה אין נפקה מיניה אם הזכויות נצברו במעמדו של המשיב כ"חליף" של השלטון הזר באזור או אם מקורן בהוראת חוק ישראלית. אלא כאלה - ככל שהן קיימות - הן הזכויות שצברו עובדי המשיב שעברו לרשות הפלסטינית, ולפי הסכם הביניים האחריות לתשלומן מוטלת על הרשות ואפשרות מימושן נעשה בערכאות הרשות.   7. מוסיפים המערערים וטוענים כי אין בידם דרך לתבוע את הזכויות שלהם. לטענתם, המועצה - היא הרשות הפלסטינית -הוקמה ופועלת מכח צו של מפקד כוחות צה"ל (מינשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה ושומרון) (מס' 7) תשנ"ו-1996 ; מוצג כ"א/2 בתיק המוצגים) ולפי צו המפקד הצבאי, לא ניתן לתבוע "רשויות שנתמנו על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור..." (סעיף 2 (א) לצו בדבר בתי משפט מקומיים (מעמד רשויות צה"ל ) (אזור הגדה המערבית) (מס' 164) תשכ"ח-1967 ; מוצג כ"א 1 בתיק המוצגים). טענה זו מופרכת, על פניה. הרשות הפלסטינית היא יישות עצמאית אשר מדינת ישראל הכירה במעמד שנקבע לה בהסכם הביניים. הרשות הפלסטינית אינה פועלת מכח צווים או מינשרים של מפקד האזור הישראלי. לרשות אורגנים משלה וערכאות שיפוט משלה ולפי הסכם הביניים - וכפי שנובע גם מהוראות חוק היישום - הם כיום הכתובת הנכונה לכל תביעה הנובעת מתקופת עבודתם של עובדי המשיב לשעבר, שעם העברתם לרשות הפכו לעובדי הרשות לכל דבר, הן לגבי תקופת עבודתם השוטפת והן לגבי תקופת עבודתם אצל המשיב. מצב זה דומה, בעיקרו, לחילופי מעבידים כשהמעביד החדש נוטל אחריות לזכויותיהם של עובדי המעביד הקודם גם לגבי תקופת עבודתם בשרות המעביד הקודם. זהו המבנה המשפטי העולה, בבירור, מהסכם הביניים על נספחיו, ומהוראות חוק היישום.   8. לסיכום, צדק בית הדין האזורי במוחקו את תביעת המערערים על הסף. הערעור נדחה. לאור מהות העניין, אין צו להוצאות. סמכות בית הדין לעבודהשטחי יהודה ושומרוןבית הדין לעבודה