קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי ניצול ימי מחלה לפי הסכם קיבוצי: לפנינו תביעתה של התובעת, עובדת לשעבר של הנתבעת, לתשלום פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה שיכולה היתה התובעת לנצל על פי ההסכם הקיבוצי שחל על הצדדים (להלן - ההסכם הקיבוצי). המסגרת העובדתית ואלו העובדות העולות מחומר הראיות: התובעת, ילידת 1943, עבדה כמתכנתת במשרדי הנתבעת בנמל התעופה בן גוריון במהלך התקופה 1.9.1970 - 30.9.2001. החל מיום 1.11.92 בוטחה התובעת בפנסיה מקיפה בקרן הפנסיה מבטחים ושכרה המבוטח היה בסך של כ- 3,800 ש"ח - פחות משכר הבסיס ומשכר הברוטו. ביום 17.12.2000 ארעה לתובעת אירוע אוטם שריר הלב ושטף דם מוחי. היא אושפזה, עברה צינתור ושוחררה מבית החולים ביום 2.1.2001. מאז לא היתה מסוגלת לפעילות גופנית לרבות הליכה. עיון בתלושי השכר של התובעת לחודשים דצמבר 2000 - מאי 2001 מעלה כי אכן הלכה למעשה התובעת לא חזרה לעבודתה וניצלה בתקופה זו את ימי המחלה שנצברו לזכותה. בשנת 2001, במסגרת צעדי התייעלות לקראת הפרטת הנתבעת, התגבש הצורך לצמצם את כח האדם ולעובדים הוצעה תכנית פרישה מרצון בתנאי שהיו טובים מתכנית קודמת ואשר לא הניבה את הצמצום המקווה. תכנית הפרישה כללה שני מסלולים - מסלול פיצויים ומסלול פנסיה מוקדמת. לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה 'הביקוש' לתכנית הפרישה היה גדול ובקשות רבות של עובדים סורבו. במהלך התקופה 14.5.2001 - 20.5.2001 אושפזה התובעת עקב תלונות על החמרת מצבה בשבועיים שקדמו לאישפוז. ביום 24.5.2001 חתמו הצדדים על הסכם לפרישה מוקדמת (להלן - הסכם הפרישה) ולפיו תפרוש התובעת מהעבודה ביום 30.9.2001 ותחל לקבל, בין היתר, פנסיה מוקדמת עד לגיל הפרישה (כ- 7,600 ₪), פיצויי פיטורים עד ליום 1.11.92, מענק אי ניצול ימי מחלה (בשווי של 16 ימי מחלה), ומענק מיוחד שסכומו לא נקבע. במסגרת הסכם הפרישה נכלל סעיף 'מיצוי זכויות'. ביום 2.7.2001 שוב אושפזה התובעת, ביום 5.7.2001 עברה ניתוח מעקפים ושוחררה מבית החולים ביום 10.7.2001. כעולה מעדותה של הגב' יפה לוסט, שמקובלת עלינו, התובעת השתתפה בשלהי חודש אוגוסט 2001 בסדנת הכנה לפרישה שנמשכה כמה ימים. לענין זה עדותה מהימנה עלינו ועדיפה על תשובת התובעת בחקירתה הנגדית לפיה היא אינה זוכרת שהשתתפה. דהיינו, התובעת לא הכחישה השתתפות, ואך טענה כי אינה זוכרת השתתפות. ביום 21.10.01 הוכרה התובעת כזכאית לקבלת גמלת נכות ממבטחים משנקבע ע"י הועדה הרפואית כי התובעת "איננה מסוגלת לעבודה ויש לראות בה נכה מלאה". ביום 26.12.2011 חתמו הצדדים על נספח להסכם הפרישה שבו נקבע, בהמשך לאמור בהסכם הפרישה, כי מהפנסיה המוקדמת תופחת גמלת הנכות (816 ₪) ונקבע גובה המענק המיוחד (20,563 ₪). ביום 3.1.08 הגיעה התובעת לגיל פרישה. עד אז קיבלה את הפנסיה המוקדמת כאמור בהסכם הפרישה. החל ממועד זה הפכה לגמלאית של מבטחים והיא מקבלת קצבת זיקנה. טענות הצדדים ביום 21.9.08 הוגשה התובענה הנוכחית. בקליפת אגוז טוענת התובעת כי משהבינה הנתבעת שמצבה הרפואי של התובעת לא יאפשר לה לשוב לעבודה, החלה האחרונה לשכנע את התובעת לפרוש מהעבודה וזאת תוך "קיפוח מוחלט של זכויותיה". לטענת התובעת, הסכם הפרישה שנחתם עמה פגע בזכויותיה שכן עמדה לרשותה יתרת ימי מחלה בת כ- 320 ימים שיכולה היתה לנצל, וכי לפי ההסכם הקיבוצי אם היתה אוזלת מכסת ימי המחלה היא היתה זכאית למכסה נוספת של 360 ימים ב- 50% משרה (השווים ל- 180 ימי ב- 100% משרה). לטענת התובעת, 'הויתור' על ניצול ימי המחלה בפועל מנוגד לדין ונעשה תוך כדי הטעייתה וניצול מצבה הרפואי. לנתבעת שתי טענות מקדמיות: האחת, כי עילת תביעה שנולדה לפני יום 20.9.2001 - התיישנה. לטענת הנתבעת, עילת התביעה התגבשה בחתימה על הסכם הפרישה ולכן התביעה התיישנה; השניה (לחלופין), ככל שתתקבל טענת התובעת, כי המועד הרלוונטי להיווצרות העילה הוא יום הפרישה - 30.9.2001 - הרי שיש לדחות את התביעה עקב שיהוי. לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי לא הופעל כל לחץ על התובעת לחתום על הסכם הפרישה, כי במסגרת הסכם הפרישה קיבלה התובעת תנאי פרישה מועדפים העולים בהרבה על המתחייב על פי דין וככל שתתקבל תביעתה של התובעת, הרי שיש לבטל את הסכם הפרישה ולחייב את התובעת להשיב לנתבעת את כל הסכומים שקיבלה מכוחו. דיון והכרעה טענות התובעת בדבר הטעיה, הונאה וניצול מצבה הרפואי בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבעת הטעתה אותה והונתה אותה בכך שהסתירה ממנה את מספר ימי המחלה שעמדו לזכותה בטרם חתמה על הסכם הפרישה וכן את הוראות ההסכם הקיבוצי בדבר זכותה לניצול ימי מחלה. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית מהו המידע שהסתירה ממנה הנתבעת השיבה רק "שמגיעים לי עוד 321 ימי מחלה." אולם אין חולק כי מדי חודש קיבלה התובעת לידיה תלושי שכר, כשבתלושי השכר צויין במפורש כמה ימי מחלה עומדים לרשותה. כך שאנו דוחים את הטענה לפיה הנתבעת 'הסתירה' מהתובעת את מספר ימי המחלה שעומדים לרשותה. כן טענה התובעת כי בהיותה מאושפזת בבית החולים "הגיעה נציגת הנתבעת לבית החולים ובמקום לדאוג לשלומי דאגה לשכנע ולשדל אותי לחתום על הסכם פרישה החל מתאריך 30.9.01, כפי שאכן חתמתי. אציין כי מצבי בתקופה זו היה קשה ביותר ולא הייתי במצב של הבנה מלאה של המצב ובטח שלא ידעתי מהן זכויותי.". תחילה יצויין כי בכתב התביעה נטען ש"עוד בהיותה מאושפזת באשפוז של ה - 2.7.01 הגיעה נציגת הנתבעת לבית החולים...", בעוד שאין חולק כי הסכם הפרישה נחתם עוד קודם לאישפוז זה - כבר ביום 24.5.01. בהמשך הדרך - בתצהירה, תיקנה התובעת את גרסתה וטענה כי ביקור נציגת הנתבעת בבית החולים ארע 'כנראה' באישפוז בחודש 5/2001. בכתב התביעה ובתצהיר לא ציינה התובעת מי היתה אותה נציגה שהגיעה לשכנעה בבית החולים לחתום על הסכם פרישה. רק בעקבות בקשה הנתבעת (הן במכתב, באמצעות ב"כ, לב"כ התובעת מיום 26.10.2009 והן בהודעה שהוגשה לבית הדין ביום 9.11.2009) כי התובעת תפרט מי היתה אותה נציגה, ציינה התובעת לפרוטוקול, בדיון המקדמי שהתקיים בפני כב' השופטת יהלום ביום 21.1.2010 כי "העובדת שביקרה אותי בבית החולים היתה יפה העו"ס". בעקבות דברי התובעת בישיבת קדם המשפט הגישה הנתבעת תצהיר נוסף מטעמה - של הגב' יפה לוסט, העובדת הסוציאלית בנתבעת. הגב' יפה לוסט מסרה בתצהירה כי אינה זוכרת אם אכן ביקרה את התובעת בבית החולים אולם כי "במהלך ביקוריי בבתי החולים, ככלל, אינני מחתימה את העובדים על הסכם פרישה. כמו כן, אינני קובעת את תנאי הפרישה, לא כל שכן, אינני משכנעת מאן דהוא לחתום על הסכמי הפרישה. המקרים הבודדים והחריגים ביותר שבהם החתמתי עובדים על הסכמי פרישה היו בעקבות בקשות לפרוש של עובדים החולים במחלות סופניות או בבקשות של בני משפחתם, וזאת כאש החברה נאותה והסכימה להתחשב בבקשות אלו. כל זאת, מתוך התחשבות בעובדים ושאריהם, אשר לא היו זכאים לזכויות אם לא היו נחתמים הסכמי הפרישה. במקרים חריגים אלו, אני היא זו שהחתימה את העובדים..." זאת ועוד: מר אלדר מסר בתצהירו כי "התובעת יידעה אותי בכך שהיא רוצה מאד לחתום על הסכם פרישה במסלול פיצויים היות והיא עומדת לפני ביצוע הליך רפואי של ניתוח לב. בעקבות זאת, התעניינתי בעבורה אצל מר ראובן וירובניק, סמנכ"ל משאבי אנוש ומינהל החברה באפשרות היענות לבקשתה. מר וירובניק נענה לפנייתי ואישר פרישה במסלול הפיצויים. בסופו של דבר, התובעת דחתה הצעה זו והעדיפה לפרוש במסלול הפרישה הפנסיונית." על גרסתו זו חזר מר אלדר גם בחקירתו הנגדית ולתצהירו צירף תדפיס הודעת דואר אלקטרוני שכתב למר וירובניק ביום 16.5.2001 כדלקמן: "נילי ינוביץ בת 57 גרושה עם בן מעל גיל 18. עברה התקף לב נוסף בימים האחרונים ומחר אמורה לעבור ניתוח לב. רוצה מאד לחתום היום על הסכם פרישה, אך רוצה הסכם במסלול פיצויים ולא פנסיה. האם זה אפשרי?" מר וירובניק השיב למר אלדר בדואר אלקטרוני חוזר: "פיצויים עד 200%" עולה איפוא מתכתובת הדואר האלקטרוני כי היתה זו התובעת שהביעה רצונה לחתום על הסכם פרישה. בחקירה הנגדית ובסיכומים נטען מטעם התביעה כנגד מהימנות תכתובת הדואר האלקטרוני מאחר ולפי הטענה ביום 16.5.01 התובעת אושפזה ולכן לא הגיוני שהיתה אצל מר אלדר למסור לו את מה שיוחס לה באותה תכתובת. אין בידינו לקבל את הטענה. כל שמר אלדר אמר הוא שקודם לפנייתו בדואר האלקטרוני היתה אצלו התובעת. ממרחק הזמן שחלף בין התקופה הרלוונטית לבין התביעה והעדות איננו סבורים כי יש בענין זה כדי להוביל לדחיית מהימנות התכתובת. בכל אופן גם אם נדחה את תכתובת הדואר האלקטרוני, לא שוכנענו לקבל את טענת התובעת כאילו 'נציגת הנתבעת', במקום לדאוג לשלומה, לחצה עליה במהלך האישפוז לחתום על הסכם הפרישה. זהות 'נציגת הנתבעת' הועלתה רק בשלבים מאוחרים. מעבר לזה אין לפנינו שום ראיה תומכת או מסייעת לטענה זו. לא זאת אף זאת, כעולה מתצהירו של מר אלדר הסכם הפרישה נחתם במשרדי הנתבעת לאחר "שהתובעת הגיעה למעמד החתימה בעצמה ומרצונה החופשי". גרסה זו של מר אלדר לא הוכחשה על ידי התובעת אשר העידה בחקירתה הנגדית כי אינה זוכרת אם אכן חתמה על ההסכם במשרדי הנתבעת וכי "יכול להיות" שחתמה על ההסכם במשרדו של מר אלדר. מעבר לכך, אין להתעלם מכך שמאז יום החתימה על הסכם הפרישה ועד שהגיע מועד הפרישה חלפו יותר מארבעה חודשים, אשר במהלכם לא הביעה התובעת כל התעניינות בנוגע לאפשרות לחזור בה מההסכם וכאמור, בין התאריכים 19.8.2001 - 23.8.2001 אף השתתפה בסדנת פרישה שהתקיימה בנתבעת. ועוד נכביר ונזכיר כי ביום 26.12.01 חתמה התובעת על נספח להסכם הפרישה ולא הועלתה כל טענה כאילו במועד זה התובעת היתה במצב שלא איפשר לה לבדוק את משמעות הדברים. לבסוף נציין כי אנו ערים לכך שבשנת 2001 במסגרת צעדי התייעלות שננקטו בנתבעת לקראת הפרטתה, התגבש הצורך לצמצם את מצבת כוח האדם ומכאן שהיה לנתבעת אינטרס בפרישתם של עובדים. עם זאת לגרסתו של מר אלדר, "בשל תנאיה האטרקטיביים של תוכנית הפרישה, מספר העובדים אשר רצו להיכלל בה היה גדול ממספר העובדים אשר אל על אישרה להם לפרוש על פי התוכנית, כך שפניותיהם של עובדים רבים נדחו. אבהיר עוד, כי החברה אפשרה לעובדים אשר כבר חתמו על הסכם הפרשיה, לבטל את פרישתם לאחר שחזרו בהם מכוונתם זו." לא הוכחה איפוא טענת התובעת, כי הנתבעת "ניצלה" את מצבה הרפואי על מנת לשכנעה לחתום על הסכם הפרישה. למותר לציין כי התובעת לא היתה במצב של 'אישפוז מתמיד' ולא הובאה כל ראיה לפיה מצבה הרפואי של התובעת נטל ממנה את הכשרות המשפטית או הגיע כדי חוסר יכולת מנטלית המעלה את נסיבות הענין כדי 'עושק' או 'כפיה'. סעיף 12 להסכם הפרישה שעניינו "מיצוי זכויות" קובע: "מכלול הזכויות המועדפות המגיעות לעובד על פי הסכם זה מהווה מיצוי מלא ומוחלט של זכויותיו עם פרישתו, ולאחר ששקל כל האפשרויות שעמדו בפניו, לרבות המשך עבודה, מצהיר העובד כי בחר מרצונו לפרוש פרישה מוקדמת על פי תנאי הסכם זה וכי אין לו ולא תהיינה לו עוד טענות ותביעות כלשהן, מסוג כלשהו, בכל הנוגע לעבודתו בחברה ולרבות בכל הנוגע לסיום עבודתו בחברה תוך פרישה מוקדמת, פיצויי הפיטורים, הפנסיה המוקדמת ושמירת הזכויות, פדיון החופשה ודמי הנופש, מענק אי - ניצול דמי מחלה וכל זכות אחרת כלשהי מסוג כלשהו. הסכם זה יהווה אף פשרה והודאת סילוק לפי סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963." בנסיבות אלה אנו סבורים כי די בסעיף מיצוי התביעות כדי לדחות את התביעה. כפי שנפרט להלן, לתובעת הוצעה 'עסקת חבילה' מטיבה. אין התובעת יכולה 'לנצל' את עיסקת החבילה ולאחר מכן לבקש לקבל זכויות נוספות. הדבר מנוגד לדין ולצדק. עסקת חבילה במסגרת הסכם הפרישה קיבלה התובעת תנאים מיטיבים: בגין התקופה שמיום פרישתה ועד הגיעה לגיל 65 - שולמה לתובעת, על חשבון הנתבעת, פנסיה תקציבית (מוקדמת) בסך של 6,976 ₪; מענק נכות בסך 20,563 ₪; הפרשות מעביד לחברת הביטוח 'הפניקס בסך 71,102 ₪; מענק פדיון מחלה בסך 4,981 ₪ בגין 16 ימי מחלה; וכן מענק מיוחד בסך של 20,563 ₪. מתצהירו של מר עברון עולה כי בסך הכל שילמה הנתבעת לתובעת, על פי הסכם הפרישה, סכום של 600,615 ₪. תחשיב זה לא נסתר על ידי התובעת. עוד עולה מתצהירו של מר עברון כי אילו היה מתאפשר לתובעת לנצל את כל ימי המחלה שעמדו לרשותה, בתוספת אלה שיכולה היתה לקבל בנוסף, היא היתה זכאית (בניכוי פדיון המחלה שממילא שולם לה) לסך של 158,688 ₪ בלבד. אולם גם אם נדחה את תחשיבו, הרי שלפי התביעה עצמה הסכום שהתובעת זכאית אינו עולה על 276,839 ₪. מה שברור הוא שאין התובעת יכולה ל'אחוז במקל משני קצוותיו' - מחד לאחוז במימוש הסכם הפרישה ומאידך לטעון כי כריתתו נעשתה בהטעיה. אם נקבל את טענתה כי כריתת הסכם היא פרי הטעיה הרי שלתובעת הברירה לבטל את הסכם הפרישה. במקרה כזה יהיה עליה להשיב לנתבעת את מה שקיבלה לפיו (כ- 600,000 ₪) ולקבל את מה שהיא טוענת לו ( כ- 280,000 ₪ לכל היותר). 'גם וגם' אינו דבר המוכר בשיטתנו המשפטית. שונות בסיכומיה טענה התובעת כי לא ברור כיצד הגיעה הנתבעת לסכום המענק שניתן לה בגין אי ניצול מלוא ימי המחלה. נטען שיתכן שהנתבעת טעתה בחישוב ויתכן ש"בחרה לעשות מעשה רמיה". דין טענה זו להדחות, מן הטעם הפשוט שהתובעת לא הראתה כי חישוב פדיון ימי המחלה נעשה שלא לפי הוראות סעיף 15 א' של פרק י"א להסכם הקיבוצי. בענין זה נטל ההוכחה מוטל עליה. עוד טוענת התובעת כי על פי הסכם הפרישה עצמו מגיע לה מענק עבור מלוא ימי המחלה שנצברו לטובתה - לפי סעיף 15 ג' לפרק יא' להסכם הקיבוצי (פרישה מהעבודה עקב נכות). צודקת הנתבעת כי דין הטענה להדחות: ראשית, טענה זו של התובעת לא נטענה בכתב התביעה ואף לא בהמשך ההליך. בכתב התביעה טענה התובעת כי חתמה על הסכם הפרישה תוך הטעיה וחוסר הבנה ולא העלתה כל טענה לפיה יש לפרש את הסכם הפרישה כך שמכוחו זכאית היא לסכומים נוספים. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומיה ומהווה הרחבת חזית אסורה; שנית וזה העיקר, הסעיף אליו הפנתה התובעת עוסק במי שפרש מעבודתו 'עקב נכות' או 'עקב קרקוע'. התובעת לא פרשה מעבודתה מטעמים אלה. התובעת הוכרה כזכאית לפנסיית נכות לצמיתות ממבטחים רק ביום 21.10.2001, לאחר שכבר פרשה מהעבודה. התיישנות ושיהוי ביום 27.11.2008 הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות או שיהוי (בש"א 5837/08). ביום 17.3.2009 ניתנה החלטתה של כב' השופטת יהלום, אשר דחתה את שתי הטענות המקדמיות. באשר להתיישנות נקבע כי: "10. שעה שתביעתה מבוססת על ההסכם הקיבוצי הכללי, הקובע זכאות לפדיון ימי מחלה עם תום יחסי עובד ומעביד, הרי שהזכות לפדיון קמה ביום סיום יחסי עובד ומעביד - 30.9.01 ולא קודם לכן. 11. התביעה הוגשה כ - 8 ימים לפני חלוף שבע שנים מיום סיום יחסי עובד ומעביד. משכך, התביעה לא התיישנה." באשר לטענת השיהוי קבעה כב' השופטת יהלום כי חלק מטענות הנתבעת טעונות בירור עובדתי ולפיכך אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת שיהוי. בסיכומיה חזרה הנתבעת על הטענה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, בטענה כי עילת התביעה התגבשה ביום חתימת הצדדים על הסכם הפרישה ולא ביום הפרישה עצמו. ביום 17.11.2011 הגישה התובעת בקשה למחיקת סעיפים אלה מסיכומי הנתבעת בטענה כי החלטת כב' השופטת יהלום אשר דחתה את הבקשה לסילוק על הסף מטעמי התיישנות מהווה מעשה בית דין. ביום 5.12.2011 הגישה הנתבעת את תגובתה לבקשה, כשלטענתה החלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף אינה מהווה מעשה בית דין אלא החלטת ביניים שאינה חלוטה ואשר הנתבעת רשאית לערער עליה במסגרת פסק הדין. אין בידנו לקבל את טענות ההתיישנות והשיהוי. לענין ההתיישנות, הגם שהטענה שנדחתה - נדחתה במסגרת בקשה מקדמית ולכאורה אין מניעה מלהעלותה גם לגופו (ולכן איננו מוחקים את הסעיפים שנכללו בסיכומי הנתבעת), הרי שמנימוקי המותב הקודם עולה כי הטענה נדחתה מנימוקים משפטיים. לפיכך, לא 'חל שינוי נסיבות' שיצדיק הכרעה אחרת על ידי אותה ערכאה במותב אחר. כך או כך, התביעה לגופה נדחית. לענין השיהוי, המותב הקודם הותיר את ההכרעה בה למותב שידון בתיק. לא הוכחו נסיבות שיצדיקו דחיית התביעה מטעמי שיהוי. סוף דבר התביעה נדחית. הגם שהתובעת גמלאית, הרי שהתביעה אינה לקבלת גמלאות ולטעמינו יש בה משום חוסר תום לב. לפיכך, החלטתנו לחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. חוזהרפואהדמי מחלההסכם קיבוצי