סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], התשמ"ב 1982 (חסד"פ) מעגן רשימה של טענות מקדמיות אשר עשויות לעמוד לרשותו של נאשם בפתח הדיון במשפטו. טענה של הגנה מן הצדק הוספה לחוק סדר הדין הפלילי כטענה מקדמית ב 2007 במסגרת תיקון סעיף 149 לחסד"פ. יצוין כי, מקורה של הדוקטרינה "ההגנה מן הצדק" הינו פרי הפסיקה, ותחילתה בהלכת יפת, שם נקבע, כי ניתן יהא לבטל את כתב האישום או לעכב הליך פלילי שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. עוד אומץ שם, כי המבחן להחלת דוקטרינה זו, הוא המבחן של "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" יחד עם זה, הפסיקה הרחיבה את גדרי הטענה כפי שזו נקבעה בהלכת יפת, באופן משמעותי, אשר בא לידי ביטוי בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, תק-על 2005(1), 4756 ,עמ' 4770 (להלן: "הלכת בורוביץ). שם, בית המשפט העליון קבע כי, יש להרחיב את היקפה של הטענה שעניינה "הגנה מן הצדק" גם למקרים בהם פעלו הרשויות מתוך רשלנות. משמע הדבר, כי אין חובה להתנהגות שערורייתית, די בהתנהגות רשלנית שיש בה כדי לפגוע בזכותו של הנאשם לקיום משפט הוגן. לענייננו; יפים הדברים כפי שעלו הלכת בורוביץ : "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק: בפניי מונחת בקשה לביטול כתב האישום, אשר הוגש נגד שני הנאשמים, מחמת הטענה של הגנה מן הצדק. יצוין כי, נאשם מס' 2 אף הוסיף את הטענה כי לא נתקיימה לגביו חובת השימוע המעוגנת בסעיף 60(א) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], התשמ"ב 1982 (להל"ן: חסד"פ). עסקינן בכתב אישום שהינו גלגול שני של אותה פרשה במסגרת תיק 799.11.07 אשר הוגש ביום 6.11.07 בגין אותו אירוע, המייחס לנאשמים עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להל"ן: החוק). בהתאם לעובדות כתב האישום ביום 13.8.07 בשעה 9:55 או בסמוך לכך, נטלו הנאשמים לחזקתם אביזרי השקיה שונים ממחסן שבבעלות קיבוץ שניר, שהעמיסם על טנדר בו נסעו שני הנאשמים, בלי רשות הבעלים, תוך כוננה לשלילתם שלילת קבע מבעליהם . ביום 16/1/08, וזאת עוד טרם בוצעה הקראה בתיק הגיש נאשם מס' 1 בקשה לבית המשפט לביטול כתב האישום נגדו. בבקשתו הסתמך, על הטענה של "הגנה מן הצדק" וזאת מטעמי אפליה. בשלב יותר מאוחר, המאשימה משיקוליה היא, הגישה בקשה למחיקת כתב האישום לבית המשפט, אשר נעתר לבקשתה. אומנם, בחלוף שלוש שנים שבה המשיבה והגישה כתב אישום חדש נגד שני הנאשמים. תמצית טיעוני הנאשמים מכאן; שני הסנגורים עותרים לביטול כתב האישום, כאשר ביסוד בקשותיהם, עומדת הטענה של "הגנה מן הצדק". ב"כ של נאשם מס' 2 הסתמך על הבקשה שהוגשה מטעם ב"כ נאשם מס' 1, שטענותיו התנקזו רובן ככולן ביחס לאופן מיצוי ההליכים נגד הנאשם. לדידו, נפלה טעות על ידי פרקליטות המדינה מכוח האמור בכתב הערר כי עסקינן בתיק אשר נסגר במשטרה, כאשר בעצם המדובר בכתב אישום שבוטל בבית משפט. הדגיש הוא, כי אין למתלונן זכות לערור על ההחלטה בתיק אשר היה תלוי ועומד בבית המשפט, והזכות היחידה אשר הוקנתה לו, היא הגשת עתירה מנהלית נגד החלטת המשיבה לבטל את כתב האישום. הסניגור המלומד הוסיף וציין, כי המדינה באמצעות לשכת תביעות צפת החליטה מיוזמתה לבטל את כתב האישום לפני ההקראה אך חזרה להגישו מחדש בחלוף שלוש שנים, וזאת ללא שאירעה נסיבה חדשה. יתרה מכך, בשובה להגישו, לא הצטיידה היא באישור היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם להוראות סעיף 94(ג) לחסד"פ. הסנגור המלומד עוד ביסס את טענותיו, מכוח עילות הביקורת השיפוטית, אשר עיגנה את חובת ההגינות של הרשות, חובתה לשמור על כללי הצדק הטבעי, לפעול בשוויון, בסבירות ומידתיות. קיימת חובה על הרשות המבצעת לפעול במידתיות, הנגזרת מעילת המידתיות היחסית, שהוחלה על רשויות המנהל בהוראה מפורשת בחוקי יסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. מכאן; הסנגור עותר לבית המשפט לבטל את כתב האישום, מכוח הסמכות המוקנית לו. כאמור; ב"כ נאשם מס 2, אף הוסיף את הטענה, כי יש לבטל את כתב האישום מחמת אי קיום שימוע טרם הגשת כתב האישום, בניגוד להורות סעיף 60 (א) לחסד"פ. תמצית טיעוני המאשימה: המאשימה מצידה מתנגדת לבקשה על כל חלקיה. לטעמה, אין בית המשפט נעתר לבקשה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק, אלא במקרים נדירים, בזהירות ובקפידה, ואין המקרה דנן עונה על הדרישות האלה. המאשימה תוקעת היא את יתדות טיעוניה, על הקביעה שנתנה במסגרת ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2),222 (להל"ן: הלכת יפת). לדידה; יש לדחות את הטענה שעלתה על ידי ב"כ הנאשם מס' 2, לפיה יש לבטל את כתב האישום משום שלא נערך שימוע בעניינו, כי המדובר בעבירה מסוג עוון, שאין חלה לגביה חובת השימוע על פי לשונו של סעיף 60(א) לחסד"פ. דיון: ביטול כתב האישום מחמת הטענה של הגנה מן הצדק: סעיף 149 לחסד"פ מעגן רשימה של טענות מקדמיות אשר עשויות לעמוד לרשותו של נאשם בפתח הדיון במשפטו. טענה זו הוספה לחוק סדר הדין הפלילי כטענה מקדמית ב 2007 במסגרת תיקון סעיף 149 לחסד"פ. יצוין כי, מקורה של הדוקטרינה "ההגנה מן הצדק" הינו פרי הפסיקה, ותחילתה בהלכת יפת, שם נקבע, כי ניתן יהא לבטל את כתב האישום או לעכב הליך פלילי שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. עוד אומץ שם, כי המבחן להחלת דוקטרינה זו, הוא המבחן של "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" יחד עם זה, הפסיקה הרחיבה את גדרי הטענה כפי שזו נקבעה בהלכת יפת, באופן משמעותי, אשר בא לידי ביטוי בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, תק-על 2005(1), 4756 ,עמ' 4770 (להלן: "הלכת בורוביץ). שם, בית המשפט העליון קבע כי, יש להרחיב את היקפה של הטענה שעניינה "הגנה מן הצדק" גם למקרים בהם פעלו הרשויות מתוך רשלנות. משמע הדבר, כי אין חובה להתנהגות שערורייתית, די בהתנהגות רשלנית שיש בה כדי לפגוע בזכותו של הנאשם לקיום משפט הוגן. לענייננו; יפים הדברים כפי שעלו הלכת בורוביץ : "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". מההלכה ליישומה: כאמור; הסנגורים המלומדים, ביססו את בקשתם על הטענה של הגנה מן הצדק, בחנו את ההיבט המשפטי, הסתמכו על עילות הביקורת השיפוטית, והפנו בין היתר, לחובת שמירת כללי הצדק, חובת ההגינות של הרשות, ועילת המידתיות היחסית. כמו כן, עתרו הם מבית המשפט להפעיל את הסמכות המוקנית לו. בהלכת יפת נקבע כי קיימת סמכות טבועה לבטל את כתב האישום העומד בסתירה לעקרונות של הצדק והגינות, בנפרד משאלת חפותו של הנאשם. עוד נקבע, במסגרת עלע 2531/01 שמעון חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו , נח (4) 55": " טענת ההגנה מן הצדק מבוססת בין על אדנים של השתק ובין על שיקולים של צדק. תוצאותיה של הגנה זו הן כי נאשם לא יועמד לדין פלילי במנותק משאלת אשמתו או חפותו. היא מקנה שיקול-דעת לבית-המשפט לעכב את הליכי המשפט מקום שלא ניתן לתת לנאשם משפט הוגן או מקום שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. הגנה זו תחול במשורה, בנסיבות חריגות ובעלות עוצמה ומשקל מיוחד". מכאן; טענת הסנגור המלומד כי יש לבטל את כתב האישום, כי נפל פגם באופן מיצוי ההליכים, דינה להידחות. לטעם הסנגור, לא קמה למתלונן כל זכות להגיש ערר לפרקליטות המדינה כפי שעשה, והיה עליו להגיש עתירה מנהלית. הוסיף כי, החלטתה של המאשימה לפתוח את התיק שנסגר מחדש בלי שאירעה נסיבה חדשה, אינה סבירה. לעניין דרישת נסיבה חדשה, יפים הדברים כפי שנקבעו ב עפ (ת) 545/98 מדינת ישראל נ' אלון פינקלשטיין (פורסם בניבו): אין גם ממש בקביעתו של בימ"ש קמא, לפיה 'צריכות לקום נסיבות חדשות ומיוחדות כדי שהחלטת רשות תשונה מקצה אל קצה'. אין כל דרישה בחוק לקיומן של נסיבות חדשות. ואף זאת מפי הנשיא שמגר בבג"צ דותן: 'כפי שאין למי שחשוד בביצוע עבירה זכות מוקנית לכך שהתיק לא יפתח מחדש אם יתגלו עובדות חדשות, ... כך גם אין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא יבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי. כאמור, אין כל דרישה לנסיבה חדשה על מנת להגיש כתב אישום מחדש. הדברים כפי שנקבעו בבית משפט עליון אין הם נתונים לפרשנויות, ברורות ומנחות אותנו בעניין זה. יודגש כי, אין בשלב זה, בית משפט נכנס לנעלי המאשימה, כשהחליטה לשוב ולהגיש כתב אישום חדש, ואין העגלה דוהרת לפני הסוס. לכן, השאלה העומדת בפתחנו מתנקזת לתחולתה של ההגנה מן הצדק על נסיבות המקרה דנן. יצוין כי, לא הוכח בפניי כי נפל פגם, היורד לשורשו של העניין. כאמור, טענה זו הוגבלה, אפוא, למקרים נדירים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, שאין המקרה דנן נופל לגדרם. אוסיף, כי אינני סבור שפתיחת התיק מחדש יש בה משום סתירה מהותית "לעקרונות של הצדק וההגינות המשפטית", המחייבות התערבותו של בית המשפט, כאמור בסעיף149(10) לחסד"פ, ומשכך דין הטענה להדחות. למעלה מהצורך, יצוין כי ב"כ נאשם מס'2 העלה טענה לפיה חלה חובה על המאשימה להצטייד באישור היועץ המשפטי משבאה היא להגיש את כתב האישום מחדש. אינני מקבל את הטענה, ודינה להידחות. להלן נימוקי ההחלטה: בית המשפט ביטל את כתב האישום מכוח סעיף 94(א) לחסד"פ. לשון הסעיף כזו: 94. תוצאות חזרה מאישום (84) (תיקון: תשנ"ה) (א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. (ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם. (ג) אישום שבוטל, לפי סעיף קטן (ב), לא יוגש מחדש אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה ומטעמים שיירשמו. במקרה דנן, כתב האישום בוטל על ידי בית המשפט מכוח סעיף קטן (א), קרי, לפני הקראה. משום כך, טעה הסנגור בטיעונו כי ישנה חובה להצטייד באישור היועץ המשפטי. אין המדובר בביטול כתב האישום בהסכמת הצדדים על פי סעיף קטן (ב), כאשר ביטול מכוח סעיף זה, הוא המחייב את אישורו של היועץ המשפטי (כנדרש בסעיף קטן (ג) לחוק). לא זו אף זו, לשון החוק ברורה וחד משמעית, ואין היא ניתנת לפרשנויות וכן , אף במידה וכתב האישום הוגש ללא אישור כזה קיים אישור מטעם היועץ המשפטי שהוא משתמע מעצם הגשת כתב אישום וכן ניתן יהיה להשיג את האישור באופן רטרואקטיבי. מעבר לנדרש, רואה אני לנכון לציין, כי העלאת הטענות על ידי הסניגורים בשלב מקדמי אין בה כדי לגדוע את האפשרות להעלות את הטענות שוב במהלך שמיעת הראיות כך שבית המשפט שייחשף למסכת הראייתית וישמע את העדים באופן ישיר יוכל הוא להעניק את המשקל הראוי , בבוא העת , לטענות המלומדות של ב"כ הנאשמים. הדרך הטבעית להביא לזיכויו של נאשם או לביטול כתב האישום הינה על ידי שמיעת ראיות ועדים. הדרך של ביטול כתב אישום על פי טענה מקדמית מהגנה מן הצדק נותרה כחריג שיש לעשות בו שימוש רק כל אימת שבית המשפט מגיע לכלל מסקנה לפיה ניהול ההליך הפלילי יש בו משום קיפוח, אפליה , התעמרות, רדיפה , סטיה מהותית מעקרונות חוקתיים ו/או בהתקיים נסיבה המלמדת על חוסר אפשרות לניהול הליך פלילי תקין וראוי. במקרה דנן, הדרך הראויה לבור את המוץ מן התבן הינה על ידי הבאת ראיות והנעת הגלגלים של ההליך הפלילי. מכאן לטענה שהועלתה על ידי בא כוח הנאשם מספר 2 : כאמור; הסנגור המלומד עתר, לביטול כתב האישום אשר הוגש נגדו מאחר ולא נערך שימוע טרם הגשת כתב האישום, בהתאם להוראות סעיף 60(א) לחסד"פ. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה שעניינה גניבה בניגוד להוראות סעיף 384 לחוק העונשין- התשל"ז-1977. הסעיף מעגן את דין הגנב, כזו לשונו של החוק: הגונב, דינו - מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע לגניבה עונש אחר מחמת נסיבותיה או מחמת טיבו של הדבר שנגנב. לכן, עסקינן בעבירה שדינה עונש של שלוש שנים, הנופלת בגדר העבירות מסוג עוון שהינם עבירות אשר נקבע להם עונש מרבי לתקופה העולה על שלושה חודשים, ואינה עולה על שלוש שנים. בית המשפט העליון דן בסוגיה של הזכות לעריכת שימוע, דחה את הבקשה של ביטול כתב האישום מחמת אי עריכת שימוע בעבירה מסוג עוון, נימק את החלטתו, כי בדין הקיים לא מוקנית לחשוד בעבירה חטא או עוון זכות שימוע מכוח סעיף 60(א) לחסד"פ. (בג"ץ 4309/08 אריה שעתל נ' מדינת ישראל (פורסם בניבו) (להל"ן: פס"ד שעתל). הרי לשון החוק מעגן את החובה לתת שימוע רק בעבירות מסוג פשע. בפס"ד שעתל הנ"ל, הפנה כבוד השופט ס' גובראן אל ההנחיות של היועץ המשפטי מספר 4.3001 מחודש יולי 1991, שעודכנה בחודש נובמבר 2003 ובחודש מארס 2007: לפיה : כאמור, סעיף 60א לחסד"פ מסדיר את קיומו של הליך ההודעה והשימוע רק בנוגע לעבירות מסוג פשע. עם זאת, החוק אינו שולל קיום שימוע בנוגע לעבירות שאינן מסוג פשע, אשר עליהם לא חל סעיף 60א האמור. ככלל, בתיקים הנוגעים לעבירות שאינן מסוג פשע, לא תינתן הודעה לחשוד לפי סעיף 60א, אך אין מניעה לקיום הליך שימוע, בכתב או בעל-פה, גם בתיקי חטא או עוון, לפי שיקול דעת התביעה, בהתחשב, בין היתר, ברגישות ומורכבות התיק." יצוין כי, נכון שהענקת זכות השימוע אפשרית גם במקרים שאינן מסוג פשע, אך אין להסיק מסקנה כי ניתן לכפות על הרשויות להעניקה. מכאן לענייננו, מלשון סעיף 60 (א) לחסד"פ, למד אני, כי לא קמה לעותר כל זכות שיקוים שימוע בעניינו טרם הגשת כתב אישום. לכן, טענה זו דינה אף היא להידחות. לאור האמור לעיל, הטענות של ב"כ הנאשמים נדחות. משפט פליליהגנה מן הצדקביטול כתב אישום