דחיית בקשות לעיון חוזר בתנאי שחרור

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשות לעיון חוזר בתנאי שחרור: 1. המדובר בערר על שתי החלטות של כב' השופט בן-דור מתאריך 6.7.98, 3.8.98 בהן דחה בית המשפט קמא שתי בקשות לעיון חוזר בתנאי השחרור. 2. ההחלטה הראשונה הנוגעת למעצרו של העורר היתה שהעורר יפקיד 3,000 ש"ח וימציא ערב על 20,000 ש"ח. בעיון חוזר לפני כב' השופט בן-דור ב- 30.6.98 (ב"ש 1812/98) נקבע: "השאלה בפני היא האם יקופח האינטרס הציבורי בכך שאשנה את הסכום מ- 3,000 ש"ח ל- 1,000 ש"ח כפי שמבקש עוה"ד. לשון אחרת, האם באמת הפקדה של 1,000 ש"ח תבטיח את אי התחמקותו של המשיב מהמשך ההליכים. חושבני כי ב- 1,000 ש"ח אין די להבטיח את הופעתו להמשך ההליכים. מצד שני, הסכום של 3,000 ש"ח, גם הוא אינו תורה מסיני אלא הערכה בלבד. לא בלי היסוס, החלטתי להורות שוב על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. המשיב יוכל להשתחרר אם יפקיד סכום של 2,500 ש"ח במזומן וערב צד ג' ישראלי בסכום של 25,000 ש"ח". על החלטה זו הוגש ערר ב"ש 2371/98 שנדון בפני כב' השופט רביד. נטענו שוב אותן טענות כולל הטענה כי העורר לא הובא בפני שופט לעיון חוזר אלא רק לפי סעיף 52 ביוזמתו בעוד שלפי סעיף 47 יש חובה להביאו תוך 48 שעות ממועד קביעת הערבויות לשחרורו. כב' השופט רביד דחה את הערר וקבע כי החלטת כב' השופט בן-דור מאזנת בין אינטרס הנאשם שאין לו כספים מספיקים לבין אינטרס הציבור והחשש שאם יוטל סכום ערבות נמוך ימלט הנאשם ולא יופיע למשפט. החלטה זו ניתנה ביום 2.7.98. 3. ביום 5.7.98 פנה ב"כ העורר שוב לשופט בן-דור וציין כי גם אחרי שנקבע סכום ההפקדה ל- 2,500 ש"ח לא הופקדה הערבות מחמת קשיים כלכלים וכן ס' 47 ולכן מן הדין להיענות לבקשה ולשחרר את העורר בערבות עצמית וצד ג'. ביום 6.7.98 דחה השופט את הבקשה כשהוא כותב בהחלטתו כי ב- 30.6.98 ניתנה החלטה הלוקחת בחשבון את כל העובדות ולכן אינו רואה מקום לדון מחדש. 4. ב- 20.7.98 הוגשה בקשה חוזרת לעיון חוזר ולקביעת מועד דיון מיידי בבקשה. הטענה שהועלתה היא שוב הפרות חוזרות של סעיף 47 לחוק המעצרים ומצבו הכלכלי הקשה של העורר. בתגובה לבקשה ענה ענף התביעות של משטרת ירושלים כי לא חל שינוי בנסיבות, העורר לא הראה שעשה מאמצים לשם עמידה בתנאים שקבע בית המשפט, ובעניין סעיף 47 אין לטעמם חלות אחרי החלטת כב' השופט רביד בערר. במצב זה לא אירעו "הפרות חוזרות ונשנות של סעיף 47". אחרי תגובה זו דחה כב' השופט בן-דור את הבקשה לעיון חוזר. 5. נראה כי עניינם היחידי של שני הצדדים הוא לדון בפרושו של סעיף 47 שכן, במהלך הדיון היתה הסכמה להפקדה של 2,000 ש"ח, אמנם לא בתחילת הדיון מטעם העורר אלא שעד שהסכים העורר חזרה בה הפרקליטות מן הסכמתה לאור התמשכות הדיון וטענתה כי מדובר "במקח וממכר". ייאמר מיד כי ספק רב אם הסכומים שנקבעו כהפקדה מלכתחילה יכולים למנוע את הימלטותו של העורר ובכל מקרה כפי שציין כב' השופט בן-דור סכומים אלה אינם "תורה מסיני". קשה לומר כי בגלל הפרש של 500 ש"ח יחזור העורר אם אכן נמלט. הווה אומר, באיזון שצוין ע"י השופטים בהחלטותיהם ספק אם במקרה הנוכחי הפקדה של 2,500 ש"ח תהיה שונה מהפקדה של 2,000 ש"ח לטוב או לרע. לגופו של הסכום, אין לי ספק כי הסכום שנקבע במקרה זה בשתי הערכאות הוא סכום יחסית נמוך בהחלטות מסוג זה ואין מקום לשנותו. 6. הנימוק שהעלה עו"ד דכוור היה כי אין להתעלם מאי מילוי הוראות המחוקק בסעיף 47. התעלמות מטעם הרשויות מסעיף זה צריכה לגרום ביטול או הורדה בסכום ההפקדה. בנקודה זו נחלקו הצדדים בפירוש סעיף 47: "תוצאות אי המצאת ערובה: (א) שוחרר אדם בערובה ואל המציאם במועד שנקבע ייעצר ויובא בפני שופט תוך 24 שעות מעת מעצרו. (ב) התנה השופט את השחרור בהמצאת ערובה, ולא הומצא ערובה במועד שנקבע, יובא העצור בפני השופט תוך 24 שעות מהמועד האמור. (ג) לא קבע השופט מועד להמצאת הערובה ולא הומצאה הערובה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה". גם בהחלטה של כב' השופט בן-דור וגם בערר עליה בפני כב' השופט רביד לא נקבע מועד להמצאת הערובה לפיכך טוען עו"ד דכוור כי היה על הרשויות לפעול לפי סעיף 47ג' ולהביא את העורר בפני שופט תוך 48 שעות, דבר שלא נעשה, והעורר הובא רק בעקבות בקשה על-פי סעיף 52ב' "אדם המוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר". 7. בב"ש 2066/98 מנתחת כב' השופטת פרוקצ'יה את הסעיפים הנ"ל. מטרת סעיף 47ג' היא להבטיח כי לא יוחזק אדם במעצר רק מן הטעם שלא הצליח להמציא ערובה, מבלי שתינתן הדעת פעם נוספת על-ידי הערכאה השיפוטית לתנאים שנקבעו ותמוצנה אפשרויות ליישום ההחלטה. ההבדל בין סעיף זה לסעיף 52 הוא כי המחוקק הטיל חובה על הרשות להביא את העצור שמא העצור עצמו לא ידע כיצד או לא ימצא את הכוח לנקוט יוזמה בעצמו. מאחר והפניה לבית המשפט עפ"י סעיף 47 נעשית לאחר מספר שעות בלבד מאז מתן ההחלטה, סביר להניח שעיקר תפקידו של בית המשפט במסגרת הליך זה, נסב סביב הצורך לסייע ביישום מעשי של ההחלטה המקורית שניתנה. קרי, לברר עם העצור האם ניתנה לו בבית המעצר אפשרות סבירה בתנאים ראויים ליצור קשר עם בני משפחה וקרובים לצורך קבלת עזרתם במימוש תנאי הערובה, וכן לבחון אלו גורמים עשויים לסייע בכך ולשתף במידת הצורך והאפשר או מי במערכת אכיפת החוק להטות כתף במידת הניתן לעזור בביצוע החלטה. סעיף 52ב' לעומת זאת עשוי להתייחס לא רק להיבטים של קושי טכני ביישום תנאי הערבות מבחינת יצירת קשר עם בני משפחה או קרובים אלא גם למהותם של התנאים שנקבעו בהחלטה המקורית מבחינת התאמתם לאפשרויותיו ולהישג ידו של העצור. ולסיכום - "הנה כי כן, נראה על פני הדברים כי מדובר בשתי הוראות חוק הבאות להשלים זו את זו ולהבטיח בכיוונים שונים כי שוב לא נהיה עדים למצבים בהם שוהים עצורים במעצר תקופות ארוכות רק מהטעם שלא הצליחו להמציא ערובות שהוטלו עליהם וכל זאת מבלי שקולם נשמע פעם נוספת בעניין זה בבית משפט, ומבלי שבית המשפט נדרש למאמץ נוסף בשיקול ועיון מחודש של הנסיבות והצרכים" (ההדגשה שלי- ד. ו). בהמשך ההבחנה בין שני הסעיפים במסגרת אמות המידה המהותיות לקביעת ערובה - נעשית שוב הבחנה לפיה סעיף 47 דן בשאלה האם סופקו לעצור תנאים ראויים בבית המעצר ליצור קשר עם "העולם החיצוני" לצורך מימוש ומיצוי האפשרויות להשיג ערבויות בעוד שהשאלה אם העצור מסוגל לעמוד בתנאים נדונה במסגרת סעיף 52. 8. החלטות נוספות ברוח זו צורפו לבקשה. החלטה של כב' השופט ענבר, בית משפט השלום ירושלים, ב"ש 1930/98. לגבי פרשנות הסעיפים מאמץ כב' השופט ענבר את החלטת כב' השופטת פרוקצ'יה בב"ש 2066/98 לפיו סעיף 47 נועד לבדוק האם ניתנה לעצור אפשרות ליצור קשר עם בני המשפחה בעוד שסעיף 52 דן בעיון מחדש בגוף תנאי השחרור. באשר למשקל של ההפרה של סעיף 47 - ייגזר המשקל מהשאלה האם ניתנה לעצור או לא ניתנה אפשרות ליצור קשר עם בני משפחה. אם לא ניתנה לו האפשרות יהא לכך משקל רב, אבל אם ניתנה לו ואין קשר סיבתי מיידי בין ההפרה לבין אי עמדתו בתנאים, יינתן ההפרה משקל קטן יותר. בכל מקרה, יש לייחס להפרה משקל כלשהו שכן מעקב אינטינסיבי עשוי לתרום, בכל מקרה, לכך שהוא יצליח לעמוד בתנאי השחרור. באותו מקרה לא נטען כי לא ניתנה לו אפשרות להתקשר לבית המעצר. במצב זה הפחית את הערבות מסכום של 15,000 ש"ח ל- 10,000 ש"ח (יש לציין כי כב' השופטת פרוקצ'יה הפחיתה את הערבות מסכום של 25,000 ש"ח ל- 10,000 ש"ח מנימוק זה ומנימוקים נוספים). החלטה נוספת שהוצגה היא של כב' השופט פיינברג ב"ש 1378/98 גם שם הופרה החובה לפי סעיף 47(ג) וסכום העירבון הופחת מ- 3,500 ש"ח ל- 1,500 ש"ח. נקבע באותה החלטה כי אם לא יוכל לעמוד בתנאי השחרור יובא בפני שופט למחרת. 9. במקרה שבפנינו אין טענה שלא נתנו לעצור להתקשר ולכן גם לשיטת כב' השופט ענבר לא מדובר בהפרה בעלת משקל גדול. על השאלה האם עקב הפרה זו יש להפחית את הסכום שנקבע בסך 2,500 ש"ח. כבר קבע כב' השופט בן-דור אחרי ששמע את כל הטיעונים בנושא והפחית הסכום מ- 3,000 ש"ח ל- 2,500 ש"ח וכב' השופט רביד אחרי ששמע הטענות לעניין סעיף 47 ואחרות, לא מצא לנכון להפחית את הסכום. אם הטענה היא כי גם אחרי החלטת כב' השופט בן-דור שגם הוא שמע את הטענות לעניין סעיף 47, וגם אחרי החלטת כב' השופט רביד שקבעו את הסכום המופחת, היה מקום להביא את העצור אחרי 48 שעות משלא עמד באותו תנאי מופחת אני רואה מקום לדחות טענה זו. גם בהחלטת כב' השופטת פרוקצ'יה וגם בהחלטות האחרות עולה בבירור כי זכותו של העצור היא שיביאו אותו פעם אחת נוספת בפני שופט כדי שזה יבדוק אם ניתנה לעצור האפשרות להתקשר ולהשיג את הערבות. אין ממש בטענה כי יש להביאו כל 48 שעות. באשר לטענה הכללית כי יש להפחית את סכום הערבות עקב העובדה כי אין באפשרותו הכלכלית להשיג סכום זה וזאת עפ"י סעיף 52 - לא שוכנעתי כי אין ביכולתו של המבקש להשיג את הסכום, ומבחינת האיזון בין צרכיו וצורכי הציבור, כבר הכריע בכך, כאמור, כב' השופט רביד, וגם לדעתי אין מקום להורות על הפחתה כלשהיא. 10. סיכומו של דבר - הערר נדחה. המבקש ישאר במעצר עד למילוי התנאים כפי שנקבעו ע"י כב' השופט רביד. עיון חוזרמסמכים