ההלכה היא שעומס עבודה אינו בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד (ב"ש 82/1017 דניאל בויארין ואח' נגד מרדכי אברבך ואח', פ"ד לז(1), 419). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד בגלל עומס עבודה: 1. לפני בקשה להארכת המועד להגשת ערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום 25.2.98 אשר ציווה על המבקשת לאפשר את כניסתו של המשיב לתפקיד הממונה על חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות לאחר שזכה במשרה במכרז. 2. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין ככל שהוא נוגע לדחית התביעה בעילת "פיצוי בגין אי כניסתו לתפקיד משך כמעט שנה שלמה". ברצונה של המבקשת להגיש ערעור שכנגד אך היא אחרה את המועד ומכאן בקשתה להארכת המועד. 3. הנימוק שצויין בבקשה הוא עומס עבודה שמוטל על ב"כ המבקשת. בעת הדיון הוסיפה כי טעתה הסברה שלרשותה 30 יום להגשת ערעור שכנגד כנהוג בבתי המשפט. עוד טענה כי הערעור שכנגד יתמקד בטענה שבית הדין האזורי טעה שעה שקבע שאין ניגוד ענינים בין עיסוקו הפרטי של המשיב לבין תפקידו בשירות המדינה. בצרוף נימוקים אלה רואה ב"כ המבקשת טעם מיוחד להארכת המועד והיא מבקשת מבית הדין לנקוט גישה סלחנית ולזכור שהפרוצידורה משמשת אמצעי להשגת המטרה ואין היא בפני עצמה. ב"כ המבקשת הפנתה אל אסמכתאות שונות כמצויין בפרוטוקול. 4. ב"כ המשיב הגישה תגובה בכתב ונימקה את התנגדותה גם בדיון לפני. אלה עיקרי הטיעונים: - א. לאחר מתן פסק הדין הודיע פרקליט המחוז לחשב משרד החקלאות כי המבקשת החליטה שלא לערער על פסק הדין. בהעדר הסבר לשינוי העמדה אך ליתן למבקשת לחזור בה מהחלטתה שכן עולה רושם לנקמנות אישית כנגד המשיב; ב. ביום 10.3.98 המשיב החל למלא בפועל את התפקיד אליו נבחר; ג. אילו המבקשת לא היתה משלימה עם פסק הדין היה עליה לבקש עיכוב ביצועו וזאת היא לא עשתה; ד. אין בנימוקי הבקשה טעם מיוחד להארכת המועד כנדרש בתקנה 125 לתקנות בית הין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב1991-) (בהמשך: התקנות) ואין מקום לנקוט גישה סלחנית בנסיבות הענין. 5. אינני מזלזל בנימוק הראשון שהעלתה ב"כ המבקשת, קרי עומס עבודה רב המוטל עליה. בטוחני שכך הם פני הדברים וב"כ המבקשת היתה טרודה בעניני עבודה אחרים המוטלים על כתפיה. עם זאת, אם נימוק כזה יתקבל. יווצר מצב מוזר שלעורכי דין טרודים ועמוסים ייקבעו מועדים ארוכים יותר מאשר לחבריהם העמוסים פחות. השאלה היא כיצד יקבעו אמות מידה להיקף העומס שהרי מדובר בענין יחסי. זאת ועוד, נראה לי שמן הראוי למיין את נושאי הטיפול המונחים על שולחנו של עורך דין כך שענינים הכרוכים במועד מוגבל, כגון זה שלפני, יטופלו במסגרת אותו מועד. לשבחה של ב"כ המבקשת ייאמר כי הבקשה להארכת המועד הוגשה בתוך המועד המותר להגשת ערעור שכנגד, אם כי ביום האחרון, אך כפי שנראה מיד, זו נקודת זכות יחידה שנזקפת במאזנה. ההלכה היא שעומס עבודה אינו בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד (ב"ש 82/1017 דניאל בויארין ואח' נגד מרדכי אברבך ואח', פ"ד לז(1), 419). נימוק זה אין בו כדי לסייע למבקשת. 6. לענין שינוי עמדתה של המבקשת באשר להגשת ערעור. אכן, ב"כ המבקשת אישרה שלא היה בדעת הפרקליטות לערער על פסק הדין ופרקליט המחוז אף אישר זאת במכתבו מיום 12.3.98 אל חשב משרד החקלאות (נספח לתגובת המשיבה). ב"כ המבקשת אישרה שהמניע לשינוי העמדה בא כתוצאה מהגשת הערעור ע"י המשיב. קשה לי לקבל את טענת המשיב כאילו שינוי עמדה זו מקומה, אולי, בנקמנות אישית. ראשית, הדבר לא הוכח כל צרכו והובע רק "חשש לנקמנות אישית", שנית המבקשת לא הגישה ערעור אלא יש בכוונתה להגיש ערעור שכנגד ושלישית, אף אם היתה מגישה ערעור, נראה לי שהיה זה מזכותה לעשות כן למרות החלטתה הראשונית. שכן, היא לא הטעתה את המשיב ולא גרמה לכך שהוא יימנע מהגשת ערעור עקב הודעתה. 7. ב"כ המבקשת הודיעה כי הערעור שכנגד (אם יוגש) יתמקד בטענה שטעה בית הדין האזורי בקובעו שאין ניגוד ענינים בין עיסוקו הפרטי של המשיב לבין תפקידו בשירות המדינה. בית הדין התייחס לנקודה זו ונימק את מסקנתו, על פני הדברים וברמה לכאורית נראה לי שאין למבקשת סידרי להצליח בתקופת מסקנה זו אך מעבר לכך, ספק גדול אם ניתן כלל לערער על כך במסגרת ערעור שכנגד. בתקנה 99 לתקנות הנ"ל נקבע שניתן להגיש ערעור שכנגד מקום ש"היה בדעת המשיב (בערעור) לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי...". כאמור בפיסקה 2 לעיל, נושא הערעור הוא דחית התביעה לפיצוי, לכך אין קשר לטענה של ניגוד ענינים ואילו רצתה המבקשת, היה בידה לערער על אותו חלק של פסק הדין ואולי אף לבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין עקב מה שנראה לה ניגוד ענינים. בסופו של דבר, המשיב מכהן כבר בתפקיד איליו נבחר מאז 10.3.98 ועם קביעה זו השלימה המבקשת עת לא ערערה על פסק הדין. ערעור שכנגד נחוץ, מקום שהמשיב חפץ לשנות את התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי (ע"א 89/48 ניר בוים נגד וילאר אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד מו (3) 473) והלכה זו אינה מתיישבת עם המתואר קודם. ובכלל, משהוגש ערעור בענין אחד, לא יורשה המשיב על דרך של ערעור שכנגד להעלות ענין שונה הימנו בתכלית (דב"ע נה/3-122 טאהה זבון - נפתלי מוצניק, פד"ע כ"ט 228). לא למותר להוסיף שגם אם אביא בשיקולי שלפני בית הדין תלוי ועומד ערעור לא יועיל הדבר למבקשת בנסיבות הענין שכן יש למנוע אפשרות של הגשת הליך אחר שעלול להרחיב את יריעת ההתדיינות התלוייה ועומדת (ב"ד 82/475 אורט בע"מ נגד חינגלי ואח', פ"ד לז(1) 362). 8. לענין טעותה של ב"כ המבקשת שסברה שלרשותה 30 יום להגשת ערעור שכנגד, אציין בקיצור כי טעות של צד או העדר ידיעה אינם יכולים לשמש טעם מיוחד להצדקת איחור והוא הדין בטעות של עורך דין (דב"ע תש"ן/9-51 עירית קרית אתא - תמר בשיסט ואח', פד"ע כא', 213, 215 והאיזכורים שם). 9. תמים דעים אני עם המבקשת שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה של עשיית משפט צדק ולא מטרה בפני עצמה. ואולם אם כל נושא דיוני יסוג תמיד מפני הצד המהותי, יתייתרו תקנות סדר הדין. הליברטיות בשימוש בתקנות סדרי הדין כוחה יפה כדי למנוע עיוות דין ולא כדי לאפשר יחס של זלזול כלפי התקנות (עמ' 74/430 פרידה בסמן ואח' נגד גזית תכנון שירותי אדריכלים והנדסה בע"מ, פ"ד כט(1) 228) בכך לא רמזתי שב"כ המבקשת זלזלה, אך זו דוגמא לכך שיש להתחשב תמיד גם בצד שכנגד. סבורני שאין להטיל עתה על המשיב להתמודד עם טענה בערעור שכנגד כאשר אין מקום, לעניות דעתי להעלותה במסגרת כזו וסבורני שהגשת ערעור שכנגד בנושא אותו התכוונה המבקשת להעלות, היא עקיפת דרך המלך להגיש ערעור, שהמועד להגשתו חלף לפני זמן רב. 10. בכדי שתתקבל טענה של הצטרפות טעמים לטעם מיוחד, על המבקש להוכיח תחילה שמדובר בטענות שבכל אחת מהן כשלעצמה יש ממש (דב"ע נג/9-95 אליעזר גת - הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פד"ע כה' 552). כעולה מדברי לעיל, לא מצאתי ממש בטענות שהועלו פרט לאחת אליה אתייחס מיד. 11. ואשר לגישה סלחנית זו היתה מועילה למבקשת רק אילו הצליחה להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, לפחות בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתה (פס"ד גת הנ"ל). 12. ציינתי לעיל כי הגשת הבקשה להארכת המועד בתוך המועד, מעניקה למבקשת נקודת זכות אלא שזו בלבד אינה יכולה לבוא במקום הדרישה לטעמים מיוחדים לפי תקנה 125 לתקנות. אילו ניתן היה לצרף לכך נימוק נוסף שכשלעצמו לא היה מספיק למלא את דרישת התקנה, אפשר שהגשת הבקשה במועד היתה מועילה למבקשת. 13. משלא הוכיח כי נסיבות שלא היו בשליטת המבקשת הן שמנעו את הגשת הערעור שכנגד במועד, ובהתחשב בנושא אותו התכוונה המבקשת להעלות בערעור שכנגד, ובאין טעם מיוחד להארכת המועד, עלי לדחות את הבקשה. המבקשת תשלם למשיב הוצאות בסך 800 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. הארכת מועדעומס בעבודה