קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור בגלל מילואים: לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור של פסק-דין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב מיום 29.10.1985וכן על החלטתו מיום .21.4.1985לגרסת המבקש נמסר לו פסק-הדין בחודש דצמבר .1985בקשה זו הוגשה ביום .29.1.1986 שלושה הם נימוקי המבקש: א) היותו בשירות מילואים מיום 23.12.1985ועד 13.1.1986ועקב כך נבצר ממנו למנות עורך-דין; ב) קיימים "סיכויים טובים" לזכות בערעור; ג) המבקש לא השמיע טענותיו בבית-הדין האזורי וחובת הצדק לאפשר לו לעשות כן. עיקרי תשובתו של בא-כוח המשיבה: א) המבקש הוזמן לבית-הדין האזורי פעמים מספר, אך לא התייצב; ב) על המבקש להוכיח מתי קיבל את פסק-הדין ויש להניח שקיבלו לכל היותר תוך חודש מיום הינתנו; ג) המבקש פנה בבקשה זו כחודש לאחר שקיבל אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל - כלומר רק אז "התעורר". אדון בנימוקי המבקש אחד לאחד. א. שירות מלואים פסק-הדין ניתן ביום 29.10.1985בהעדר הצדדים ויש להניח שנשלח אל הצדדים סמוך לכך. על גבי פסק-הדין מוטבעת חותמת המאשרת, שההעתק מתאים למקור ולצידה תאריך .30.10.1985חותמת זו מוטבעת כאשר המזכירות שולחת את פסק-הדין אל הצדדים. חותמת זהה נוספת, הנושאת תאריך 19.11.1985, מוטבעת אף היא. אלה מחזקות את ההנחה, שפסק-הדין נשלח לפחות במועד המאוחר, דהיינו .19.11.1985מותר איפוא לאמר שהוא נמסר בימיו הראשונים של חודש דצמבר 1985, לבל המאוחר! נוסף לחותמת הנ"ל מתנוססת חותמת בולטת המודיעה למבקש (ולמשיבה), כי המועד להגשת ערעור הוא שלושים יום מיום מסירתו. המבקש שרת במילואים מיום 23.12.1985ועד .13.1.1986יציאה לשירות מילואים אינה פתאומית ומן הסתם קיבל המבקש צו קריאה מספיק זמן מראש ויכול היה לדאוג לעניין הערעור. אף אם אניח, כי פסק-הדין נמסר בסוף חודש דצמבר 1985, יכול גם יכול היה המבקש להגיש ערעור עד סוף חודש ינואר .1986על כן לא אוכל לקבל נימוק זה להצדקת האיחור, מה גם שכבר נפסק על-ידי בית-המשפט העליון, שגורם שירות מילואים אינו סיבה כשלעצמה להצדקת האיחור בהגשת ערעור (ב"ש 210/68[1]; ע"א 667/78[2]). ב. סיכויים לזכות בערעור הלכה פסוקה היא, שבדיון בבקשה להארכת מועד - שלא בדומה לבקשה לביטול פסק-דין - אין מובאים בשיקולי בית-הדין הסיכויים לזכות בערעור, או כפי שקבע בית-המשפט העליון: לא מן הראוי שבית-המשפט יביע דעה כלשהי, ולו ברמז, לעצם העניין של הערעור (ע"א 201/66[3]). מכאן, שגם לנימוק זה אין מקום. ג. מחובת הצדק לאפשר למבקש להשמיע טענותיו טענה זו כבדת משקל היא ומקומה יכירנה בערעור גופו או בבקשה לביטול פסק-דין, אך בוודאי לא בבקשה להארכת מועד, הן משום שאין זה מסמכותי לבקר או לבחון פסקי-דין של בית-דין אזורי והן משום שאין לה ולא כלום עם איחור בהגשת ערעור, ארשה לעצמי להוסיף, כי בית-הדין האזורי היה ער לכך שהמבקש לא השמיע טענותיו בטרם פסק את דינו ונימק, מדוע החליט שלא לאפשר לו לעשות כן. גורלו של נימוק זה אף הוא להידחות. משדחיתי את כל טענות המבקש, יכולתי כבר עתה לדחות את בקשתו, אך זו מתייחסת גם להחלטת בית-הדין האזורי מיום .21.4.1985מהי אותה החלטה? ובכן, החלטה זו קשורה לנימוק השלישי של המבקש ומן הראוי להסביר ולפרט. הצדדים הוזמנו לדיון בבית-הדין האזורי ליום .4.4.1985המבקש הוזמן כדין אך לא התייצב ובית-הדין קיים את הדיון בהעדרו. ביום 18.4.1985פנה המבקש לבית-הדין ועתר לקבוע מועד אחר לדיון, מאחר שעקב אי-הבנה סבר שהדיון קבוע ליום 4.9.1985, כלומר התאריך בהזמנה לא היה ברור, לדבריו. בית-הדין עיין בהזמנה לדיון וקבע, שהתאריך "ברור לגמרי", ועל כן דחה את בקשתו והוסיף: "לפיכך פסק-הדין יינתן על סמך עדותה של התובעת בלבד". וכאן, לעניות דעתי, נתן המבקש ביטוי בולט לשאננות ולזלזול בעניינו. הרי, אם היה זמן מתאים לפעול ברצינות ובשקידה, היה זה עם קבלת ההחלטה הנ"ל. המבקש יכול היה לפנות מייד בבקשת רשות לערער עליה ובמסגרתה להעלות את הנימוק של "חובת הצדק" או כל נימוק אחר או נוסף, אלא שמאז קבלתה לא עשה דבר. עתה, חודשים רבים לאחר קבלתה, מבקש הוא מבית-הדין להאריך את המועד להגשת ערעור (אם כבר, צריך היה לבקש רשות ערעור, שהרי מדובר בהחלטה). את החלק הזה של הבקשה אני דוחה בשתי ידי וההשתלשלות שתוארה חיזקה את דעתי, שגורל הבקשה כולה להידחות. המבקש ישא בהוצאות בסך 150ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה צמוד החל מיום 15.5.1986ועד לתשלום בפועל.הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםצבאמילואיםערעור