מה הם אותם טעמים מיוחדים, אשר בהתקיימם יתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור את הקביעה הקודמת בדבר דרגת נכותו של התובע ? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הבאת ראיות לסתור דרגת נכות: 1. הבקשה שלפניי עניינה פרשנות הסיפא של סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 [להלן - החוק], דהיינו - מתי יתיר בית המשפט לבעל דין, במסגרת תביעה לפי החוק, להביא ראיות לסתור קביעה קודמת של דרגת נכותו, אשר נתקבלה על-פי כל דין. המבקש הגיש בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע תביעה על-פי החוק נגד המשיבים בשל נזקי גוף שניגרמו לו. במהלך קדם-המשפט טענו המשיבים, כי מכוח סעיף 6ב לחוק מחייבת דרגת הנכות, שנקבעה למבקש על-ידי ועדת המוסד לביטוח לאומי (להלן: הוועדה), גם לצורך התביעה. בית המשפט קיבל את הטענה, ואילו המבקש מצדו ביקש לאפשר לו להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה האמורה. העובדה, שהוועדה קבעה לו % 0 נכות צמיתה בעוד שחוות-דעת שאותה הוא מבקש לצרף קובעת לו % 19 נכות צמיתה, מהווה, לדעתו, טעם מיוחד, המצדיק להתיר את הגשתה של חוות הדעת לשם סתירת קביעת הוועדה. השופט הנכבד בבית המשפט קמא דחה את בקשתו וקבע, שעצם קיום תעודה רפואית, שקביעתה שונה מקביעת הוועדה, איננו בגדר טעם מיוחד, המצדיק להתיר את סתירת קביעתה של הוועד. החלטה זאת היא מושא בקשת הערעור שלפניי. 2. סעיף 6ב לחוק, אשר נחקק במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 5), תשמ"ה-1985, קובא: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשות שלי - מ' ב"פ). בר"ע 190/85 הבעתי דעתי, כי יש לראות בקביעת סעיף 6ב לחוק הוראה, שהיא לפחות לכאורה הוראה דיונית גרידא, ולכן חל התיקון גם על דיון בתאונה, שאירעה לפני התיקון. החלטת השופט המלומד תואמת גישה זו. מובן שאין בכך כדי למנוע העלאת השאלה במסגרת ערעור על פסק הדין, וייתכן שבמסגרתו תיקבע הלכה שונה. אולם, במסגרת הבקשה המונחת לפניי, איני רואה טעם לחזור על ה שאמרתי בהזדמנות הקודמת בדבר אופיה הדיוני לכאורה של ההוראה הנדונה. 3. אשר-על-כן, השאלה היחידה הניצבת לפניי היא, מה הם אותם טעמים מיוחדים, אשר בהתקיימם יתיר בית המשפט הבאת ראיות לסתור את הקביעה הקודמת בדבר דרגת נכותו של התובע. הסוגיה האמורה טרם זכתה לליבון בפסיקתו של בית-משפט זה, ועל-כן ברצוני להעיר מספר הערות לעניינה. סעיף 6ב לחוק, אשר נחקק (כאמור) במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 5), נועד מעיקרו לתת מענה, ולו אך חלקי, לקושי שלפניו ניצב בית המשפט, הדן בתביעות פיצויים והנדרש להכריע בין חוות- דעת רפואיות שונות ולעתים אף מנוגדות, המובאות לפניו, על קושי זה עמד כבוד השופט עציוני בע"א 521/77, בעמ' 418מול אותיות השוליים ו-ז: 'המצב כיום הוא שחוקרים רופאים על גבי רופאים, גם כאשר מומחה רפואי מעיד בענין. הדבר מביא להתארכות הדיון, לעינוי דין לצדדים, ולבזבוז זמנו של בית-המשפט. לעתים מוצא השופט את עצמו בין שתי דעות קיצוניות; רופא אחד קובע שלנתבע נגרמה נכות של % 50ואילו הרופא השני קובע לו 0אחוז". תכליתו של סעיף 6ב לחוק היא לתת תשובה לקושי האמור, כנובע מדברי ההסבר בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 5), תשמ"ד-1984, בעמ' 193: "נושא חוות דעת של מומחים הסותרות זו את זו מעורר בעיות קשות ביותר בבתי המשפט וזכה לביקורת חריפה הן מצד שופטי בתי המשפט והן מצד הגופים הנזקקים להן. המצב כיום הוא בלתי נסבל, כאשר לפני בית המשפט הדן בתביעות פיצויים לנפגע בתאונת דרכים מובאות שתי חוות דעת רפואיות: אחת של התובע והשניה של חברת הביטוח, ולרוב אין מנוס מבקשת חוות דעת שלישית של מומחה שקבע בית המשפט. מצב זה גורם לסחבת ולבזבוז משווע של משאבים ומוצע לבטלו". (דברים אלה מתייחסים גם לתיקון בנושאי מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, שגם לגביו היה קיים קושי דומה). אגב, על-פי הצעת החוק הנ"ל הכונה המקורית הייתה, כפי הנראה, לא לאפשר כלל לבעל דין, שהיה צד להליך במסגרת שבה נקבעה דרגת הנכות, הבאת ראיות לסתור קביעה קודמת, אף לא מטעמים מיוחדים. עולה מן הדברים האמורים, כי סעיף 6ב לחוק נועד להתגבר על הקושי הנ"ל, ולו אך באופן חלקי, בקבעו, כי אם נקבעה לנפגע-התובע נכות "על פי כל דין" לפני שמיעת הראיות במשפט התביעה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי החוק, ובית המשפט לא יידרש לדון מחדש בסוגיה הרפואית. בכך מושגות שתי מטרות: האחת - קיצור ההליך לפני בית המשפט; והאחרת - דרגת הנכות נקבעת לאחר בדיקה ודיון ממצים על-ידי גוף או ועדה של מומחים רפואיים, שהוסמכו לכך על-פי דין, היינו, שאינם פועלים מטעמו של אחד מבעלי הדין. בדרך זו נמנע הקושי האובייקטיבי להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות. 4. המטרה דלעיל להוציא את הדיון בדרגת הנכות אל מחוץ לכותלי בית המשפט, כל אימת שזו כבר נקבעה בדיון קודם, היא שצריכה להוות את נקודת המוצא לפירושו של הסיפא לסעיף 6ב, דהינו בשאלת הטעמים המיוחדים להבאת ראיות לסתור. בהקשר זה הכלל הוא, שהקביעה הקודמת מחייבת, אך בית המשפט מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור במקרה חריג, היינו בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. מן הראוי, שהחריגים לכלל יעוצבו בדרך האינדוקציה, תוך בדיקת כל מקרה נתון על-פי נסיבותיו, ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה מראש. אולם בקווים כלליים ניתן, לדעתי, להצביע על שני סוגי טעמים: (א) טעמים משפטיים כגון: אם נראה לבית המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר - בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי); (ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת. נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ, כמובן, לפתחו של הטוען לקיומן. 5. בענייננו קבעה הוועדה (כזכור), כי למבקש % 0נכות צמיתה, וקביעה זו אושרה על-ידי הועודה הרפואת לעררים. המבקש נבדק על-ידי מומחה רפואי מטעמו, שקבע לו % 19נכות צמיתה, ולטענתו, יש במסקנות השונות טעם מיוחד, המצדיק להתיר לו הבאת ראיות לסתור. בצדק דחה בית המשפט קמא טענה זו, שכן אם עצם השוני בין קביעת הוועדה לבין חוות הדעת הרפואית יהא בבחינת טעם מיוחד, שיצדיק להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה, נימצא מסכלים את מטרתו של סעיף 6ב לחוק לזרז את ההליך לפני בית המשפט ולהוציא את הדיון בסוגיה הרפואית, ככל הניתן, אל מחוץ לכותלי בית המשפט, כמבואר. המבקש לא השכיל להראות טעם ממשי - משפטי או עובדתי - להתיר לו הבאת ראיות לסתור. לא הוכח ואף לא נטען, כי ההליך לפני הוועדה היה פגום, או כי קיימות בענייננו נסיבות יוצאות דופן, שבעטיין אין קביעת הוועדה משקפת נכונה את מצבו הרפואי העכשווי של המבקש. באין טעם מיוחד חל העיקרון, המגולם ברישא של סעיף 6ב שלפיו קביעת הוועדה היא המחייבת גם בתביעה הנדונה. הבקשה נדחית. בהיות השאלה דלעיל חדשה יחסית, אין חיוב בהוצאת.בקשה להבאת ראיות לסתורנכותראיות