קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת ראיה לאחר סיכומים: 1. לפנינו בקשה לצירוף ראיה חדשה, לאחר שלב הסיכומים. המבקש, התובע בת"א 841/95, עותר לאפשר לו להגיש עדויות של הנתבעים 1 ו2- מתוך תיק המשטרה, שנגבו במהלך חקירה, בנוגע לטענותיו על פגיעה בפרטיות. כמו-כן מבקש הוא לצרף את תשובותיהם לשאלון, להעיד על עמדה הסותרת את העובדות לאשורן. לדידו, יש בדבר כדי להצביע גם על חוסר מהימנותם. את האיחור בעיתוי הגשת הראיות, מסביר המבקש בכך שחרף כל ניסיונותיו, לא עלה בידו להשיגן בשלב מוקדם יותר. 2. המשיבים מתנגדים לבקשה ואינם מסכימים לצירוף ראיות בשלב דיוני מאוחר זה. לטענתם, היה בידי המבקש להציג את הראיה בשלב מוקדם יותר, בטרם הסתיימה פרשת הראיות. לדבריהם, המבקש ידע או צריך היה לדעת על קיומן כבר קודם (ראו לעניין זה ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661, 665). יתר-על-כן, על המבקש רובץ הנטל לשכנע, כי פעל "בשקידה ראויה" (ע"א 411/81 זידאן נ' ע'דיר, פ"ד לח(3) 449, 457 מול א'), באנלוגיה מעתירה לצרף ראיות נוספות בשלב הערעור. מכיוון שהמדובר בראיה שניתן היה להשיגה זה מכבר (נושאת תאריך של שנת 90') וההליך דנן התנהל במשך ארבע שנים, למן שנת 95', תמוה בעיני המשיבים, במה "התקשה" המבקש להשיג את הראיה במשך תקופה כה ארוכה. לטענתם, היו למבקש מספר הזדמנויות הולמות, בהן יכול היה להגיש את הראיות. משהחמיצן, אין בידו להגישן עתה. עוד הם טוענים, כי הענות לבקשת המבקש, עלולה להביאם למצב דיוני נחות, שכן לאחר סיומו של הדיון אין ביכולתם להגיב לראיות שיוצגו. 3. לא שוכנעתי, כי נבצר כליל מהמבקש להגיש את הראיות בשלב מוקדם יותר. לפי המפורט בתצהירו עלה בידו להשיגן עתה, עת שהה בארץ לרגל נישואי בנו. מובן שאירוע משמח זה, אינו יכול להיחשב כגורם רלוונטי בתהליך איסוף הראיות, לצורך הדיון בתיק דנן. טענות המבקש לכך, שבמשך תקופה ממושכת נמנעה האפשרות לעיין בתיק המשטרה, אינן יכולות להתקבל כמות שהן, כאשר בשום שלב לא באה עתירה לפני בית המשפט לבקש לזמן את התיק או לעכב את ראיות ההגנה, עד לאיתור החומר (ע"א 411/81 זידאן הנ"ל, בעמ' 457 מול ב'). ודוק: המבקש אינו טוען, כי לא ידע על קיום החקירה נושא ה"ראיות החדשות", אלא רק הלין על המניעה מלהשיג את המסמכים. כאמור, יש ליתן משקל לשאלת יכולתו של בעל הדין להציג את הראיה בשלב מוקדם יותר ולהסברו מדוע לא עשה כן (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 743). 4. אין צריך לומר, כי לסדר הדיוני יש ליתן משקל וחשיבות הולמים. לא בכדי נקבעו שלבי הגשת הראיות, ההוכחות, הטיעונים והסיכומים, כמות שנקבעו. לו היה אפשר להגיש מסמכים וראיות לפי העיתוי הנראה לכל צד, בכל שלב שנוח או מתאפשר לו, כי אז עד מהרה היה הדבר מוביל לאנדרלמוסיה במשפט. לפיכך, רק במקרים נדירים ניתן לאפשר הגשת ראיות חדשות בשלבים מאוחרים (ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (בעריכת ד"ר ש' לוין) 510-509; א' הרנון דיני הראיות, חלק ראשון, 133-132). אכן, הדעת נותנת, כי מטעמים סבירים יכולה להינתן רשות להגיש ראיות באיחור, כשם שניתן להגישן אפילו בשלב הערעור, אולם לא כן המקרה דנן. כאמור לא עלה בידי המבקש לשכנע, כי באופן סביר לא ניתן היה להציג את הראיות בעיתן. גם חשיבותן למהלך המשפט אינה קארדינלית עד כדי כך, שאי קבלתן עלולה לגרום לעיוות דין. 5. בשולי הדברים מן הראוי לציין, כי טעם לפגם מצאנו בכך, שהראיות עצמן צורפו כחלק בלתי נפרד מן הבקשה לרשות לצרף את הראיה. הלכה היא, כי אין לעשות כן בטרם תינתן הרשות עצמה. 6. לאור האמור, הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבים ושכר טרחת פרקליטם, בסך של 1,000.- ש"ח בצרוף מע"מ.הגשת ראיותסיכומיםמסמכים