בית המשפט ציין בפסק הדין כי בפנינו תובענה טורדנית, קנטרנית ומיותרת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גודמא להגשת תביעה קנטרנית: 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בבאר-שבע (כב' השופטת מיכל וולפסון), אשר פסק פיצוי בסך 150 ₪ לטובת המשיב. המשיב, אסיר בשירות בתי הסוהר, תבע פיצוי בסך 5,000 ₪ ממדינת ישראל - שירות בתי הסוהר, בגין הנזקים ועוגמת הנפש שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהשחתה ברשלנות ו/או בזדון של כ-5 כתבי בית דין שהגיעו אליו לכלא אשל. בקשתה של המדינה למחיקת התובענה על הסף מחמת היותה קנטרנית וטורדנית, כמו גם בקשתה החלופית לדחות התובענה לגופה - נדחו. ביהמ"ש קבע, כי "תביעה זו לא הייתה באה לעולם אלו היחס לדואר של התובע כאסיר היה יותר זהיר ומוקפד", אולם לא פסק למשיב את מלוא תביעתו אלא הסתפק, כאמור, בפיצוי על סך 150 ₪ בלבד. על פסק-דין זה הוגשה הבקשה שבפני. 2. בפתח הבקשה, ציינה המבקשת, כי מדובר בבקשה עקרונית ובקריאה לבית המשפט לומר את דברו ביחס לתביעות סרק העוסקות בזוטי דברים וגורמות לבזבוז זמנם של בתי המשפט והנתבעים. לטענתה, התביעה שהוגשה על ידי המשיב קנטרנית, טורדנית ונעדרת עילה, אשר הוגשה על ידי "תובע סדרתי", הפותח בהליכים משפטיים רבים בערכאות השונות ללא כל עילה ומטעמים פסולים. אשר לתובענה נשוא הבקשה נטען על ידי המבקשת, כי בית המשפט טעה כשקיבל את התביעה, שכן מדובר בפתיחת מכתבים בנסיבות בהן לא הייתה כל דרך אחרת לגלות את הנמען ובאופן (כפי שהוצג גם בביהמ"ש) שהפגיעה בהם מינימאלית (קריעה בקצה העליון בלבד) ולא בהשחתה של המכתב. לפיכך, להבנת המבקשת, מדובר בזוטי דברים, כאשר ממילא אין למשיב כל הוכחה לדרך בה נגרמו הקרעים ואם נגרמו על ידי מי מגורמי שב"ס (והפנתה לעניין זה לעדותו של מנהל האגף בו שהה המשיב). עוד צויין, כי, כפי שגם הוסבר למשיב יותר מפעם אחת בשב"ס, המכתבים נפתחים רק כשאין מנוס וכשלא ידוע מי הנמען, ומשכך - המדינה פעלה ללא דופי וללא כל רשלנות מצדה. מעבר לכך, נטען, כי לא ברור מה הנזק שנגרם למשיב ברישום שמו ומספרו האישי על גבי המכתבים, ולכן, ביהמ"ש נתבקש לקבל את הבקשה ולבטל את החלטת בית המשפט קמא. 3. המשיב הגיב לבקשה וביקש לדחותה. הוא חזר על כל הטענות שהעלה גם בפני ביהמ"ש קמא וטען, כי מטרתה של המבקשת להכפישו בכל דרך. לגרסתו, הטענה לפיה המכתבים נפתחו מחוסר ברירה, הינה טענה מופרכת ושקרית מיסודה, שכן מדובר במסמכים רשמיים שלא היו מגיעים לכתובת בכלא אשל לולא היה עליהם מען ברור על גבי המעטפה. הוא חזר וטען, כי מדובר בפעולה מכוונת וזדונית כלפיו, ועל כן, להבנתו, הפיצוי שנפסק לו אינו הוגן ונובע באופן ישיר מעובדת היותו אסיר. לכן, ביקש המשיב להגדיל את סכום הפיצוי שנפסק לזכותו (הגם שלא הגיש בקשת רשות ערעור מצידו). 4. לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט ובטענות הצדדים, ולמרות בקשתו של המשיב לקיים דיון בבקשה, מצאתי, כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, וזאת גם מבלי לזמן את הצדדים. זימונם של הצדדים לדיון נוסף בתובענה טורדנית ומיותרת זו, רק תוסיף לבזבוז הזמן שכבר נוצר עקב התובענה וכל הסובב לה. 5. כאמור, מסכימה אני עם המבקשת, כי בפנינו תובענה טורדנית, קנטרנית ומיותרת. די לעיין במסמכים שנטען כי "הושחתו", כדי להבין שכל נזק של ממש לא נגרם למשיב ולמכתביו. לכל היותר מדובר בכיתוב פרטיו של הנמען על המסמך, מבלי שהדבר יפגום במסמך או בכתוב בו; כמו גם באופציה שנגרם קרע קטן בקצהו של המסמך, אם כי לא הוכח כיצד נגרם הקרע, על ידי מי ובאילו נסיבות. יש לזכור, כי גם ביהמ"ש קמא לא קבע, שלא הייתה עילה לפתוח את המכתבים כדי לוודא מי הנמען, אולם גם אם היה נקבע כי המכתבים נפתחו שלא לצורך (ואיני קובעת שכך הדבר), הרי שכל נזק לא נגרם, ודי היה בכך כדי לדחות את התובענה. 6. יתרה מכך ולמעלה מן הצורך אוסיף ואציין, כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי המשיב מרבה להגיש תביעות לבתי המשפט השונים, ולמעשה, המכתבים שטען כי נפתחו שלא כדין על ידי השב"ס, הם חלק מהמסמכים נשוא הליכים מרובים אלה. המשיב בעצמו, בסעיף 9 לכתב תביעתו, ציין כי "הינו מנהל הליכים משפטיים רבים" וגם בכתב העתירה שצרף לתביעתו צויין, כי "הוא מנהל קרוב ל-20 תיקים אזרחיים בבתי משפט ובתי הדין הרבניים ברחבי הארץ". המבקשת ציינה אף היא בבקשתה למחיקת התובענה על הסף, כי רק בשנה האחרונה הגיש המשיב 6 תביעות קטנות ברחבי הארץ (כשמותר על פי הדין להגיש 5 תביעות בלבד בשנה) וכי בין יום 05/06/08 ל-11/08/08 בלבד, קיבל 46 מכתבים מגורמים רשמיים (ביניהם מספר בודד של מכתבים שהיה הכרח לפתוח אותם כדי לזהות את הנמען). המחלוקת הייתה, הן לגבי ההכרח לפתוח את המכתבים, כאשר לטענת המבקשת לא צויין שם האסיר על המכתבים הבודדים שנפתחו (שני מכתבים בלבד מתוך שלל המכתבים שקיבל המשיב, וזאת לפי רישומי השב"ס שהוגשו לביהמ"ש קמא ואשר המשיב חתום ביומן, כי קיבלם פתוחים) ולכן היה הכרח לפותחם, ואילו המשיב טען, כי לא יתכן שיישלחו מכתבים מגורמים רשמיים ללא שמו על המעטפה; הן לגבי הכיתוב על המכתבים שנפתחו (ציון שמו ומספרו האישי של המשיב על המכתבים), כאשר לטענת המשיב מדובר ב"אותיות גדולות, רישומים גסים וברוטאליים" (סעיף 3 לתביעתו ודבריו בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 26-23); והן לגבי קריעת המכתבים בטרם הוגשו למשיב, כשלטענת נציג המבקשת, למיטב זיכרונו המכתבים שנמסרו לידי המשיב לא היו קרועים בעת מסירתם לו. ביהמ"ש קמא סבר, שלא הייתה מחלוקת לגבי שני מסמכים שהגיעו קרועים חלקית למשיב (למרות עדויות נציג השב"ס בנושא ולמרות סיכומי המבקשת בעניין), אם כי לא קבע ממצא עובדתי בעניין זה ו/או ממצא של מהימנות מתוך הראיות ששמע, ולמעשה לא הכריע עובדתית גם ביתר המחלוקות שהיו בין הצדדים, רק פסק, מבלי לנמק, כי "תביעה זו לא הייתה באה לעולם אלו היחס לדואר של התובע כאסיר היה יותר זהיר ומוקפד...", ופסק את הפיצוי האמור לעיל לתובע. מתוך כל האמור לעיל, ניתן אכן לומר, כי המשיב משתייך לאותה קבוצה קטנה של בעלי דין המנהלים הליכים רבים, הליכים שרובם מיותרים, חסרי חשיבות וטורדניים, אשר מכבידים על המערכת כולה, ובסופו של יום גם פוגעים בבעלי דין אחרים, אשר עניינם מתעכב (ר' בשג"ץ 4748/06 שלמה שקד נ' רוית תפוחי, מיום 02/08/06, שניתן על ידי הרשם, כתוארו אז, יגאל מרזל). במקרה שכזה, היה על ביהמ"ש למחוק את התובענה על הסף ולא לאפשר למשיב לנצל את הגישה המהירה והנוחה של התביעות הקטנות לניהול משפטים טורדניים כנגד הרשויות. 7. אכן, זכות הגישה לערכאות הינה זכות בעלת מעמד מעין-חוקתי, אך יש לזכור שככל זכות, לא מדובר בזכות מוחלטת ואין לאפשר לבעל דין לנצל זכותו זו לרעה ולתכלית שאינה ראויה ושיש בה כדי לפגוע בבעל הדין שכנגד במידה שעולה על הנדרש. לפיכך, אני מקבלת את הבקשה, מבטלת את פסק-דינו של ביהמ"ש קמא ומורה על דחית התובענה. רק נוכח היותו של המשיב אסיר, ולפנים משורת הדין, אינני מחייבת אותו בהוצאותיה של המבקשת. תביעה קנטרנית