קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על עונש הוצאה מהלשכה לתמיד: כללי 1. לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד ח' משגב - אב"ד, עו"ד י'מ' בן שושן ועו"ד מ' רכטמן), בתיק בד"א 1/2007, מיום 28.9.08, בגדרו נדחה הערעור על הכרעת-דינו וגזר-דינו של בית-הדין המשמעתי של מחוז תל-אביב והמרכז (עו"ד מ' בן ארי- אב"ד, עו"ד א' וייסברג ועו"ד נ' שי), בתיק בד"מ 72/2006, מיום 29.11.06. על המערער הושתו העונשים הבאים: הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי-הדין, תשלום הוצאות למשיב בסך 5,000 ₪, וכן תשלום פיצוי לחברת "עץ רימונים", חברה להשקעות בע"מ (להלן: "המתלוננת") בסך 5,000 ₪. 2. בדיון שהתקיים לפניי ביום 14.2.10 חזר בו המערער מערעורו על הכרעת הדין והתמקד אך בעניין העונש (עמ' 2 לפרוט'). תמצית העובדות הצריכות לעניין 3. המערער ייצג את המתלוננת בהסכם מכר מקרקעין, בו מכרה מקרקעין שבבעלותה. במסגרת הסכם זה, העבירה חברת "פרץ בוני הנגב" (להלן: "הקונה") המחאה בסך מיליון ₪ לידי המערער, על-מנת שהלה יחזיקם בנאמנות עבור המתלוננת (להלן: "סכום הנאמנות" או "הכספים"), זאת - כחלק מהתשלום בגין המכר, ולהבטחת תשלום מיסים. לשם כך, פתח המערער חשבון נאמנות על-שמה של המתלוננת ובנאמנותו (להלן: "החשבון" או "הפיקדון"). 4. במהלך השנים 2005-2003, משך המערער, בהזדמנויות שונות, ללא ידיעתה של המתלוננת, כספים מהפיקדון לטובתו, המסתכמים בסכום של 776,335 ₪. לאחר שהוסדר תשלום המיסים, הורו הקונה והמתלוננת למערער להעביר לידי האחרונה את סכום הנאמנות. דא-עקא, שהלה לא העביר את מלוא הסכום, כי אם רק 275,000 ₪ מתוכו, וזאת - ביום 3.4.05. עוד יצוין, כי המערער קיבל מהמתלוננת המחאה בסך 70,288 ₪ עבור שכר טרחה, אשר בוטלה על-ידה לאחר מכן. הכרעת דינו וגזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי 5. בהכרעת דינו קבע בית הדין, כי המערער שלח יד בכספיה של המתלוננת, ובתוך כך דחה את טענתו לפיה משך את הכספים על-מנת לקזזם משכר הטרחה שהגיע לו. בית הדין קבע, כי לפי ההלכה הנוהגת לא ניתן לקזז כספים מחשבון נאמנות כנגד שכר טרחה; זאת, מאחר שזכות הקיזוז קיימת רק לגבי שני חיובים כספיים, ואילו כספי פיקדון מהווים "נכס". גם לו יכול היה המערער לקזז את שכר טרחתו מכספי הפיקדון, הרי שאופן התנהלותו במשיכת הכספים מלמדת כי לא היה בכוונתו לעשות כן. הכספים נמשכו על-ידו טיפין-טיפין מבלי שהוציא עליהם קבלות או חשבוניות למתלוננת. לחלופין, לא יכול היה המערער לנכות את שכר הטרחה מכספי הפיקדון, מאחר שנמצא כי לא היה בינו לבין המתלוננת הסכם המסדיר עניין זה, והלה אף לא קיבל את הסכמתה המפורשת לניכוי הכספים. 6. בנוסף, נדחתה טענתו של המערער, לפיה שעה שניתנו אישורי המס חדלו כספי הפיקדון מלשמש ככספי נאמנות, ובשל כך יכול היה לקזזם כנגד שכר טרחתו. המערער היה נאמן לטובת שני הצדדים להסכם המכר: המתלוננת והקונה - כאחד. מכאן, שכל עוד הקונה לא נתנה אישור על סיום הנאמנות ושחרור הכספים, ואף לא ניתנה לה הודעה על סיום הנאמנות, נשאר המערער נאמן גם לטובתה. בנוסף, הקונה הסכימה לשחרר את סכום הנאמנות לאחר שכבר נעשו מרבית משיכותיו של המערער. משכך, הפר, כאמור, הלה את חובת הנאמנות שלו כלפי שני הצדדים. 7. באשר לביטולה של ההמחאה, קיבל בית הדין את עדויותיהם של עדי התביעה, לפיהן הביטול נעשה כתוצאה מאי עמידתו של המערער במוסכם בינו לבין המתלוננת, בכך שהפקיד אותה טרם דאג להשלמת העסקה. בשל כך, ובשל הצורך בשכירת שירותיו של עורך-דין אחר להשלמת העסקה, בוטלה ההמחאה על-ידי המתלוננת. עם-זאת ציין בית הדין, כי הוא אינו נכנס לשאלת חוקיות הביטול, מאחר שההמחאה מהווה אך עשירית מסכום הנאמנות, וכן - מרבית משיכותיו של המערער בוצעו עובר למועד קבלת ההמחאה והפקדתה בבנק. 8. לאור האמור לעיל, הרשיע בית-הדין המחוזי את המערער בעבירות שלהלן: הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח, לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), ולפי סעיפים 54, 61(1) ו 61(2) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"); שליחת יד בכספי פיקדונות ואי דיווח על פיקדונות, לפי סעיפים 40 ו- 42 לכללי האתיקה, וכן לפי סעיף 61(2) לחוק; וכן, מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, לפי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק. 9. בגזר דינו, הביא בית-הדין המחוזי במניין שיקוליו את חומרת העבירות בהן הורשע המערער, התמשכותן על-פני מספר שנים, עברו המשמעתי המכביד של המערער, כפירתו באישומים המיוחסים לו, אי-הבעת רגש חרטה מצידו, וכן - אי השבת כספיה של המתלוננת. כן מצא לנכון לציין, כי במקרה דנן בולטת היעדרותן של נסיבות מקלות לעונש (ראו: עמוד 3, פסקה 15 לגזר הדין). משכך, השית על המערער את העונשים שפורטו לעיל. פסק-דינו של בית-הדין הארצי 10. המערער הגיש ערעור לבית הדין הארצי על הכרעת-דינו וגזר-דינו של בית-הדין המחוזי. בית הדין הארצי נכנס לעובי הקורה ובחן טענותיו של המערער לפרטי פרטים. בסופו של יום, לא מצא מקום להתערב בממצאיו של בית-הדין המחוזי, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים ונתן משקל הולם ומתאים לראיות ולעדויות שהובאו לפניו. 11. בית הדין הארצי אף קבע, כי יש להותיר העונש שהושת על המערער בבית הדין המחוזי על-כנו, עת התרשם כי טיעוניו של המערער ואופן התנהלותו לאורך בירור הקובלנה "מלמדים על הצורך להגן מפניו על כל לקוח אפשרי, על הציבור בכלל ועל ציבור עורכי הדין" (ראו: עמ' 12, פסקה 50 לפסק הדין). בית הדין ציין את הרשעותיו הקודמות הרבות של המערער והתייחס להרשעתו של המערער, על-פי הודאתו, בבד"מ 14/3, בגין עבירות של שליחת-יד בפיקדון לקוח ומסירת דיווח שאינו אמת ללקוחותיו. ערעור על גזר הדין בפרשה זו הגיע עד לפתחו של בית משפט העליון (על"ע 9012/05, על"ע 9592/05) , אשר השית על המערער, ביום 3.8.06, ארבע וחצי שנות השעיה בפועל. אליבא דבית הדין הארצי, סמיכות הזמנים בין פסק-דינו הנ"ל של בית המשפט העליון לבין הרשעתו של המערער במקרה דנן, וכן הדמיון הרב בין העבירות, מעיד על שיטתיות בהתנהלותו של הלה למרות שמדובר "אך" בשני אירועים. לאור כל אלה נותר העונש שהוטל על המערער בבית הדין המחוזי על-כנו. העמדת המערער לדין פלילי בעקבות הפרשה דנן 12. בשל המעשים המתוארים לעיל הורשע המערער אף בפלילים (ראו: ת.פ 1639/07, שלום-ת"א, כב' השופטת ג' רביד; הכרעת דין מיום 5.02.08) . והנה, המערער הורשע, לאחר הודאתו בכתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונגזרו עליו, ביום 9.12.08, העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, קנס בסך 10,000 ₪, וכן פיצוי למתלוננת בסך 40,000 ₪. את עונש המאסר סיים המערער לרצות כחודשיים עובר לדיון שהתקיים בערעור דנן. תמצית טענות הצדדים בערעור 13. כאמור, בדיון שנערך לפני חזר בו המערער מערעורו על הכרעת-דינו של בית-הדין הארצי, והתמקד אך בעונש שנגזר עליו. יצוין, כי למערער לא הייתה תשובה לשאלת בית המשפט מדוע הודעת הערעור שהגיש נסבה אך ורק על ההרשעה, מבלי שיטען בגדרה דבר לעניין העונש. ובכל זאת, התרתי למערער לטעון לעונש, והלה אכן טען, כי היות ובתי הדין המשמעתיים יצאו מתוך נקודת הנחה שקיים חוב שכר טרחה, ולמרות שחוב זה קוזז שלא לפי כללי האתיקה וללא רשותה של המתלוננת, הרי שהחוב עדיין שריר וקיים, ומשכך, העונש שהושת עליו, הכולל בחובו אף תשלום הוצאות למתלוננת, אינו מידתי ויש להקל עמו. 14. ב"כ המשיב טען, כי בהתאם להלכה הנוהגת, ביצוע עבירה של שליחת-יד בפיקדון מצדיקה, כשלעצמה, הוצאה מלשכת עורכי הדין, למעט במקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. לטענתו, המערער לא החזיר את הכספים שמשך מהפיקדון, ולא הביע כל חרטה על מעשיו. עוד ציין את עברו המכביד של המערער, ואת העובדה כי הלה טרם סיים לרצות את אותן ארבע וחצי שנות ההשעיה, שהוטלו עליו על-ידי בית-המשפט העליון, כאמור לעיל. הערה מקדימה 15. עם חתימת הדיון לפניי אפשרתי לצדדים להגיש לבית המשפט את המסמכים עליהם הסתמכו במהלכו. המערער הגיש לבית המשפט את פסק-דינו של בית-משפט השלום בעניינו, בצוותא עם הסדר הטיעון. ב"כ המשיב הגיש את פסק-דינו של בית הדין המחוזי בבד"מ 118/07, שניתן לאחר הרשעת המערער בפרשה דנן, בגין ביצוע עבירות דומות, שבגינן הורה בית הדין על הוצאת המערער מלשכת עורכי הדין לצמיתות. ב"כ המשיב ציין - הן בדיון שלפני והן בהודעתו על המצאת המסמכים שלעיל - כי ערעור המערער על הכרעת הדין וגזר הדין באותו בד"מ 118/07 תלוי ועומד בפני בית הדין הארצי. לאחר שקיבל לידיו את פסק-דינו של בית-הדין הארצי, בתיק בד"א 29/09 (להלן: "פסק הדין"), הגיש ב"כ המשיב לבית המשפט בקשה לצרפו. לבקשה עצמה כבר צירף את פסק הדין. בנסיבות אלו, התנגד המערער לבקשה. כאמור בהחלטתי מיום 23.3.10, ההחלטה בבקשה לצירוף פסק הדין דלעיל תינתן במסגרת פסק דין זה. 16. לאחר שעיינתי בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים ושמעתי טענותיהם במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, באתי לכלל דעה ומסקנה כי דין הערעור להידחות. דיון 17. ראש לכל אציין, כי מתגובתו של המערער לבקשת ב"כ המשיב לצרף את פסק-דינו של בית הדין הארצי, לא ניתן ללמוד על טעמים מהותיים, לגופו של עניין, בגינם יש לדחות הבקשה, ואני מקבלה מן הטעמים הבאים: ראשית, ב"כ המשיב ציין בשתי הזדמנויות שונות - הן בדיון שלפני מיום 14.2.10, והן בהודעתו על המצאת מסמכים - כי ערעור על פסק הדין תלוי ועומד בבית הדין הארצי. אך ברי, כי הלה יעדכן את בית המשפט עת יינתן פסק הדין; שנית, אין מחלוקת בין הצדדים כי פסק הדין של בית הדין הארצי ניתן, אלא שלטענת המערער הוא עדיין אינו חלוט. גם אם פסק הדין אינו חלוט, אין הדבר פוסל את הגשתו, וחזקה על בית המשפט שיידע לערוך את ההבחנה בין פסק-דין חלוט לבין פסק-דין שאינו חלוט. למעלה מן הצורך אעיר, כי מבלי לרדת לעומקם של דברים ולבחון האם המערער עמד בלוח הזמנים להגשת הערעור, טרם קיבלתי מידע מהמערער, שבכוונתו לערער על אותו פסק-דין. 18. לא-זו-אף-זו, מה שהכריע את הכף לחובתו של המערער היו העבירות החמורות בהן הורשע, כשלעצמן, אשר חייבו ענישתו במלוא חומרת הדין. פסק הדין הנוסף שצורף מהווה אך אינדיקציה לדפוס העברייני של המערער בהתנהלותו הכספית הקלוקלת למול לקוחותיו. המערער שב ומבצע את אותן עבירות, מבלי ללמוד מטעויות העבר, ועל כן יש להגן על ציבור הלקוחות הפוטנציאליים מפניו. 19. ומכאן לעונש שהושת על המערער. כלל ידוע הוא, כי אין זה מתפקידו של בית-המשפט, כערכאה שלישית הדנה בעניין, להתערב בשיקול דעתן - האחיד במקרה זה - של שתי הערכאות הקודמות, אלא במקרים חריגים (השוו: על"ע 2972/06 עו"ד אהוד כספי נגד לשכת עורכי-הדין ועד מחוז חיפה ( מיום 12.8.09)). המקרה דנן אינו נמנע עליהם. להלן אבהיר את שיקולי. 20. העבירות אותן ביצע המערער חמורות הן לאין שיעור, זאת נוכח פגיעתן לא רק במתלוננת ובקונה, כי אם גם בתדמיתם של כלל עורכי הדין בארץ והאמון שרוחש להם הציבור, המחייבם לעמוד בסטנדרטים גבוהים של מסירות, נאמנות, ניקיון כפיים ושמירה על כללי האתיקה. לעניין זה, נאמרו בעל"ע 1747/91 ועד מחוז הדרום של לשכת עורכי-הדין נ' יוסף שמואל, , הדברים הבאים: "לא למותר יהיה במקרה זה לחזור ולהפנות את תשומת לבם של המשיב ושל כלל ציבור עורכי הדין למושגי יסוד ולנורמות בסיסיות, ולענישה ההולמת במקרה שיופרו, עליהם עמדנו לא אחת בפסיקתנו לאמור: 'אמון מלא בין עורך דין ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לקיים יחסי עורך דין ולקוח בלעדיהם. עורכי הדין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, שניתן לסמוך עליהם. עורך דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו בעצמו, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש חמור ומרתיע לכל עורך דין שנתפס בקלקלתו. מאידך גיסא, עונש קל מידי מחטיא את מטרתו, ולא רק שאינו מרתיע עבריינים בכוח אלא אף משמש להם גורם מעודד'...". (שם, עמ' 402) 21. ודוק: המערער פעל שלא לפי אמות המידה המחייבות את העוסקים במקצוע עריכת הדין. הלה ביכר לדאוג לאינטרסים האישיים שלו, ולא של מרשתו, ובתוך כך נטל לעצמו כספים בסכומים בלתי מבוטלים אותם לא טרח להשיב עד היום. גם אם תתקבל טענתו, לפיה "אך" קיזז את שכר טרחתו, הרי סבורני כי קיימות דרכים חוקיות רבות לגבות את חובו, שאינן נושאות אופי פלילי, לרבות פנייה למתלוננת - בעל-פה או בכתב - הגשת תביעה כנגדה וכיו"ב. עינינו הרואות, כי הלה מעל באמונם של המתלוננת והקונה, להן אמור היה לשמש נאמן. אמון בין עורך דין ללקוח הינו מנשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, ותנאי בלעדיו אין לקיומם של יחסים תקינים ביניהם. על הלקוח לסמוך בעיניים עצומות על עורך דינו, שיקבל עבורו כספים, ישמרם בנאמנות עבורו, ולא ינגוס בהם לטובת עצמו במחשכים. לא-זו-אף-זו, העונש שהוטל על המערער עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה במקרים דומים, בהם שולח עורך-הדין יד בכספם של לקוחותיו. כך קבע בית-המשפט העליון, בין היתר, בעל"ע 2935/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב נגד מרדכי שוגרמן ( מיום 19.12.05): "המועל בכספי לקוחו ראוי לו כי לא ימצא מקום בשורות עורכי הדין. עורך-דין היה כרופא מנתח שהנזקק לשירותיו מניח את גופו ואת נפשו בידיו. תום לב, יושר לבב, בור כפיים ונקיון דעת הם מן התכונות המאפיינות - והראוי להן כי תאפיינה - עורכי דין בעיסוקיהם". (שם, עמ' 3) והנה, עברו המשמעתי העשיר של המערער מלמד, כי אין זו הפעם הראשונה שהמערער שולח ידו בכספי לקוחותיו, ובמקרה דנן - אף בכספו של צד ג'. הלה הגדיל לעשות, ובעודו מרצה ארבע וחצי שנות השעיה, שהוטלו עליו בתיק אחר, הורשע פעמיים: הן בעבירות נשוא הערעור דנן והן ובגדר בד"מ 118/07. בגין אלה הושת על המערער עונש של השעיה לצמיתות מן הלשכה. נזכיר בהקשר זה, כי בגין העבירות נשוא הערעור דנן הורשע המערער גם בפלילים וריצה עונש של מאסר בפועל. משכך, לא מצאתי אף אני כי יש מקום להקל בעונשו של המערער. ההכרעה 22. לאור המקובץ לעיל, ערעור המערער נדחה בזאת ופסק דינו של בית הדין הארצי יוותר על-כנו.  השעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)השעיהעורך דין