החזר מס על קרקע

סעיף 56 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 קובע לגבי החזר מס על קרקע כי אדם שהגיש למנהל, תוך שבע שנים מיום תשלום המס על קרקע, דרישה להחזרת סכום כסף ששולם כמס ולא היה חייב לשלמו, יוחזר לו הסכום האמור, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום המס עד יום ההחזר. סעיף 56 נקבע שהזכאי להחזר הוא מי שהגיש למנהל תוך שבע שנים מיום תשלום המס על הקרקע דרישה להחזרת סכום כסף ששולם כמס. התביעה להחזר היא לפי סעיף 56 לחוק, שהוא סעיף השבה ספציפי, ואינו מחיל את דיני ההשבה הרגילים. כאמור בסעיף 56, התנאי להחזר הוא שהכסף שולם כמס ולא היה חייב לשלמו. משמע, בשעה ששילם לא היה חייב לשלמו. אין צורך בתיקון השומה והתנאים להחזר הם רק התנאים האמורים בסעיף (בג"צ 78 / 333 חברה לאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהל מס עזבון פ"ד לב (3) 202). על כן, לצורך תחולת הסעיף, יש להכריע האם בשעה ששולם המס, לא היתה התובעת חייבת לשלמו. הא ותו לא. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר מס על קרקע: 1. התובעת שילמה בשנות המס 93-99 מס רכוש על פי שומות שהוצאו לה, בגין חלקות 11, 12 ו- 13, מגרשים 31 ו- 32 בגוש 6191 (להלן: המקרקעין), כדלקמן: 1,111,323 ₪ ביום 11.7.95, 479,922 ₪ ביום 15.1.96, 6,192 ₪ ביום 29.7.02, ו- 2,641,000 ₪ ביום 8.11.05. ביום 10.12.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 1500/05, , בתביעת הצד השלישי נגד התובעת, לפיו נקבע כי המקרקעין הנדונות היו והינם בבעלות הצד השלישי, למרות שהם רשומים על שם התובעת. התובעת הגישה תביעה זו נגד מדינת ישראל, להשבת הסכומים ששולמו על ידה כמס רכוש בגין מקרקעין אלה. ודוק, התובעת לא הגישה את תביעתה נגד הצד השלישי, שהוא לטענתה הבעלים של המקרקעין, אלא נגד מדינת ישראל, שגבתה את מס הרכוש, אשר בתורה הגישה הודעה לצד ג' כנגד הצד השלישי. הצד השלישי התגונן בטענות נגד התובענה, ובגדר ההודעה לצד ג' טען כי לא ניתן לגבות מס רכוש בדרך של הגשת תביעה אזרחית, אלא בדרך של הוצאת שומה, מתן אפשרות להשגה וכדומה. 2. מן הראוי תחילה לעסוק בפסק הדין שהוא יסוד התביעה. התובעת טוענת, כאמור, כי פסק הדין קבע שהצד השלישי היא הבעלים של המקרקעין. זה לא כל מה שקבע פסק הדין. פסק הדין קבע גם כי התובעת היתה נאמנה של הצד השלישי לגבי מקרקעין אלה, וכן שלפי ההסכם שבין הצדדים, היה על התובעת להעביר את המקרקעין לעיריה, ואילו היתה עושה כן, לא היתה חייבת בתשלום מס רכוש. כמו כן קבע פסק הדין, שהוא דוחה את תביעת התובעת מצד ג' לתשלום מס רכוש ששולם בגין המקרקעין, הן עקב אי הוכחת התשלומים, והן עקב העובדה שהיה על התובעת להעביר את המקרקעין לעיריה, ואז לא היתה חייבת בתשלום. מכאן, שקיים מעשה בית דין, בין התובעת לצד ג', לגבי הסכומים ששולמו עד 3.7.05, לפיו אין צד ג' חייבת לתובעת את מס הרכוש שזו שילמה, אם שילמה. בתיק שבפני, הסכימו הצדדים שהסכומים אכן שולמו במועדים האמורים. 3. צד ג' טען שהתובעת מנועה מלטעון שהיא אינה הבעלים של המקרקעין, בשל השתק שיפוטי, שהרי בערעורה לבית המשפט העליון על פסק הדין, היא טוענת שהיא הבעלים של המקרקעין. אני דוחה טענה זו. ברע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים הושאר בצריך עיון האם יש לשנות את ההלכה הפסוקה, לפיה תנאי לטענת השתק שיפוטי הוא הצלחה בהליך הקודם, אך אין ספק שעדיין הדין הוא שאין לטעון בהליך חדש טענה הסותרת טענה שהתקבלה בהליך הקודם, ולא טענה שנדחתה. טענת התובעת שהיא הבעלים נדחתה בבית המשפט המחוזי. בבית המשפט העליון היא עדיין לא נדונה, ומכאן שאינה מונעת מהתובעת לטעון כעת שאינה בעלים. 4. החובה לשלם מס רכוש נקבעה בחוק מס רכוש וקרן פיצויים התשכ"א - 1961, ואלה ההוראות הרלבנטיות שבו: 1. בחוק זה - ... "בעל" - (1) בקרקע - (א) הבעל הרשום, ובחכירה או בחכירת-משנה לתקופה שאינה פחותה מ-25 שנים - החוכר הרשום, או חוכר המשנה הרשום, הכל לפי הענין; (ב) נפטר או נעדר הבעל כמשמעותו בפיסקה (1)(א) או העביר לאחר את זכותו להחזיק בהם, ליהנות מהם או לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות העושות את האחר כבעלם או העביר לאחר את זכותו להחזיק בהם, ליהנות מהם או לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות העושות את האחר כחוכרם או כחוכר המשנה שלהם לתקופה שאינה פחותה מ-25 שנים, יהיה בעל הקרקע - המחזיק או הזכאי להחזיק בהם או ליהנות מהם, או הזכאי לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות כאמור; והכל בין שזכותו רשומה בפנקסי המקרקעין או בפנקסים רשמיים אחרים ובין שאינה רשומה; ... (3) בקרקע שהיא בהנהלתו, בהחזקתו או ברשותו של אפוטרופוס, של סוכן או מיופה-כוח של בעל הנמצא בחוץ-לארץ, של מוציא לפועל של צוואה, כונס-נכסים, מפרק או נאמן שנתמנו על פי חוק או על ידי בית משפט - ייחשבו גם אלה לבעלים בנוסף על האמורים בפיסקאות (1), (1א) ו-(2), ובלבד שהמס על קרקע זו לא ייגבה אלא מהכנסה שמקורה באותה קרקע או ממנה גופה; 2. (א) מס-רכוש ישולם על ידי בעלי קרקע, לכל שנת-מס על קרקע שהיתה להם באותה שנה. 56. אדם שהגיש למנהל, תוך שבע שנים מיום תשלום המס על מקרקעין, דרישה להחזרת סכום כסף ששולם כמס ולא היה חייב לשלמו, יוחזר לו הסכום האמור בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום המס עד יום ההחזר. לטענת התובעת, משמעות ההגדרה שבסעיף 1 (ב) היא שבעל הזכויות האמיתי הוא החייב במס רכוש, אף אם הוא לא הבעלים הרשום, אלא אחר רשום כבעלים. לשם כך, ציטטה התובעת בהרחבה מספרם של אברמזון ובורשטיין "מס רכוש" על מנת לבסס את טענתה שהבעלות האמיתית, לפי המבחנים הלקוחים בבסיסם מחוק המקרקעין, גוברת על הרישום הפורמלי. לטענת התובעת, השאלה מי הבעלים האמיתי הוכרעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. מה שנאמר בקטעים שצוטטו מספרם של המלומדים הוא שהגדרת הבעלות בחוק מס רכוש, דומה להגדרה בחוק המקרקעין, שנחקק לפניו. המחברים ציטטו את ע"א 413/81 חדיד נ' מנהל מס רכוש פ"ד לז (1) 323, ובו נכתב: נוסח הסעיף אינו מדבר בכמות השליטה באחת מארבע החלופות הנזכרות בו (החזקה, הנאה, קבלת הכנסה, קבלת רווחים). ואילו לגבי היקף חכירה בדרך כלל, כבר הוזכר לעיל, כי זו אינה נפגמת, גם כאשר נקבעו לגביה תניות ומגבלות, וכולל הגבלות המתייחסות להיקף השליטה. שליטה ללא מצרים יש רק לבעלים, אשר בידו מתגלמות כל הזכויות המסתעפות מהבעלות. כל זכות אחרת, הפחותה מעלות, המוענקת על-ידי הבעל לזולת, יכול שתהא מותנית בתנאים ומוגבלת בהגבלות. בבואנו לפרש את הדיבור "בנסיבות העושות אותו כחוכרם" עלינו להיות צמודים למשמעות המונח חכירה כ"זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות", ולאור מטרות החוק נראה לי, כי המבחן הנכון צריך להיות על-פי המהות והכמות של ההנאה בפועל, שרשאי להפיק החוכר מאותה זכות החכירה או חכירת המשנה, שהוענקה לו. קיבל הנעבר זכות הפקת הנאה מלאה או כמעט מלאה מהמקרקעין בתקופת החכירה, שלא תפחת מחמש שנים (כעת עשרים וחמש שנים), ייחשב החוכר כבעל לצורכי החוק, על-אף מגבלות אחרות בקשר לחכירה - כגון איסור להעניק חכירת משנה, איסור שעבודים, איסור העברה לאחר וכדומה. גם מבחינת המדיניות הפיסקאלית יש לכך צידוק, כי יישא בנטל המס מי שמפיק מהמקרקעין את ההנאה, שניתן להפיק מהן, ולא מי שבידו נותרה הבעלות, שהופשטה ממנה אפשרות זו. לטענת התובעת, לפי פסק הדין, אין לה כל אפשרות הנאה מהקרקע, או פוטנציאל להפקת הכנסות מהקרקע. מדובר בקרקע פנויה, שהפוטנציאל שלה הוא אפשרות לבניה מסחרית, ואפשרות זו שמורה לבעל הקרקע האמיתי בלבד, שהיא צד ג' לפי פסק הדין. הנתבעת טוענת, ומסתמכת גם היא על ספרם של אברמזון ובורנשטיין, כי המען הראשון לחיוב במס הוא הבעל הרשום של הקרקע, וכי לא התקיימו תנאי סעיף 1 ב במועד החיוב, ולכן נותרה התובעת כחייבת במס. 5. התובעת ערה לעובדה שלפי סעיף 3 להגדרת "בעל" בחוק, בקרקע שהיא בהנהלתו, בהחזקתו או ברשותו של מפרק או נאמן שנתמנו על פי חוק או על ידי בית המשפט, ייחשבו גם אלה לבעלים בנוסף על האמורים בפסקאות הקודמות, אלא שהיא טוענת שמדובר על נאמנות לפי חוק או מינוי על ידי בית המשפט. אז ניתן לראות בנאמן בעל ולדרוש ממנו את התשלום. לעומת זאת, כך נטען ע"י התובעת, במקרה הנדון כאן, היתה נאמנות לתקופה קצרה, לפני המועדים הרלבנטיים לתביעה, אך זו היתה לפי חוזה, ולכן ההגדרה של סעיף 3 אינה רלבנטית. כמו כן נטען, שהסעיף קובע הגבלה שהמס על הקרקע לא ייגבה אלא על הכנסה שמקורה באותה קרקע או ממנה גופה, ואילו במקרה שלפנינו לא כך היה, וכל התשלומים שולמו מקופת התובעת. אני מקבל את הטענה שסעיף 3 אינו חל, משום שמינוי הנאמן לא היה על פי חוק או על ידי בית המשפט, ולכן הסעיף אינו רלבנטי. 6. התובעת פנתה לנתבעת ביום 31.12.07 בדרישה להחזר מסי רכוש בגין שנות המס 93-99. לטענתה, לאור זאת חל האמור בסעיף 17 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, לגבי שנות מס אלו. ואולם, סעיף 17 קובע: אדם שבתוך שנת המס נעשה בעל קרקע, וכן אדם שחדל להיות בעל קרקע והדבר לא נרשם בפנקסי המקרקעין, חייב תוך 30 יום מיום שנעשה בעל, או מיום שחדל - להצהיר על כך בכתב למנהל; ואם נשתנה הקרקע שלו בתוך שנת המס, שינוי מהותי בגופה או על ידי הוספה עליה וכן אם נשתנה השימוש בה באופן המשנה את הגדרתה, חייב תוך 30 יום מיום השינוי, למסור למנהל הצהרה בכתב על כך. ההודעה האמורה לא ניתנה בתוך שנת המס הרלבנטית לתביעה, ולכן, אין מדובר בהודעה לפי סעיף 17 לחוק. המשמעות היחידה של ההודעה היא שהחל משנת המס 2007 התובעת חדלה להיות בעלים, אבל מכיוון שהמס בוטל בשנת 2000, אין לכך משמעות. אין מדובר בהודעה טכנית. המדינה בונה את תקציבה משנה לשנה, והוראת סעיף 17 מטרתה להבטיח עשיית חשבון נכון לגבי כל שנת מס. אי מתן הודעה גורם לבלבול ולגביית יתר וחסר, וכאשר יש הוראה ספציפית לגבי תחולת ההודעה, יש לתת לה תוקף (וראה, לענין "הגנת התקציב", ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות (לא פורסם, , ניתן 20.2.06). 7. התביעה להחזר היא לפי סעיף 56 לחוק, שהוא סעיף השבה ספציפי, ואינו מחיל את דיני ההשבה הרגילים. כאמור בסעיף 56, התנאי להחזר הוא שהכסף שולם כמס ולא היה חייב לשלמו. משמע, בשעה ששילם לא היה חייב לשלמו. אין צורך בתיקון השומה והתנאים להחזר הם רק התנאים האמורים בסעיף (בג"צ 78 / 333 חברה לאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מנהל מס עזבון פ"ד לב (3) 202). על כן, לצורך תחולת הסעיף, יש להכריע האם בשעה ששולם המס, לא היתה התובעת חייבת לשלמו. הא ותו לא. הנתבעת וצד ג' טענו כי בשעה ששולם המס, הנתבעת היתה זכאית לתשלום מס הרכוש, והתובעת ראתה עצמה כבעל של המקרקעין, ולכן אין מקום להחזר. התובעת טוענת כי סייג זה להחזר אינו מופיע בסעיף 56, וכי יש לכך תשובה בדברי בית המשפט העליון בענין גיל פיתוח, שדחה את הטענה שבשעת ניכוי המס הוא נעשה כדין בגין אירוע מס של חלוקת דיבידנד, וקבע שמשעה שנקבע בפסק דין חלוט שהדיבידנד שולם שלא כדין, בטל אירוע המס, ויש להשיב את הסכום שנוכה במקור לפי דיני ההשבה הכללים. יש כאן ערבוב מצד התובעת בין דיני ההשבה הכלליים לדין ההשבה הספציפי, אבל מכל מקום מה שאמר בית המשפט העליון בענין גיל הוא שמלכתחילה לא היה אירוע מס, כפי שהסתבר לאחר מכן (בהסכמת פקיד השומה), ולכן לפי דיני ההשבה הכלליים יש להשיב את המס ששולם. מה שכתוב בסעיף 56, הוא שאם אדם משלם בשעה שאינו חייב במס, הוא זכאי להשבה. אין תנאים נוספים, ואין צורך שתהיה זו טעות מצד המשלם, והוא זכאי להשבה גם אם מוצו הליכי ההשגה והערר. בסעיף 56 נקבע שהזכאי להחזר הוא מי שהגיש למנהל תוך שבע שנים מיום תשלום המס על הקרקע דרישה להחזרת סכום כסף ששולם כמס. צד ג' העלה, כבר בסעיף 17 לכתב ההגנה מטעמו, את הטענה, כי לגבי התשלומים מיום 11.7.95 ומיום 15.1.96, חלפו יותר משבע שנים כאשר הגישה התובעת את דרישתה ביום 31.12.07. התובעת לא הגיבה על כך. אני מקבל את הטענה (וראה: ע"א 3602/99 מס הכנסה נ' שחר פ"ד נו (2) 297), ועל כן, תביעתה של התובעת בגין הסכומים האמורים נדחית מטעמי התיישנות, והמשך הדיון הוא לגבי הסכומים ששולמו ביום 29.7.02 וביום 8.11.05. 8. התובעת היתה חייבת לשלם את המס אם היא הבעל לפי ההגדרה שבחוק. אין חולק שהבעל הרשום הוא החייב במס לפי סעיף 1 א להגדרה, והשאלה היא אם התקיים סעיף 1 ב. אין חולק גם, שהבעלים הרשום לא נפטר או נעדר, ולכן השאלה היא אם הבעל הרשום "העביר לאחר את זכותו להחזיק בהם, ליהנות מהם או לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות העושות את האחר כבעלם או העביר לאחר את זכותו להחזיק בהם, ליהנות מהם או לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות העושות את האחר כחוכרם". לצורך הנוחות אקרא לבעל לפי סעיף 1 ב "הבעלים בפועל". כדי שיחול האמור בסעיף 1ב, חייב להיות אירוע של העברה מהבעל הרשום לאחר המחזיק או נהנה מהמקרקעין. אדם אינו נעשה בעלים בפועל של המקרקעין ללא העברתם אליו, כמין בריאה חדשה. לפי ההגדרה, יש בעלים קודם, שהוא הבעלים הרשום, ובמועד כלשהוא הוא העביר לאחר שהוא הבעלים בפועל, אם מכוח החזקתו ואם מכוח היותו נהנה מהרווחים. במקרה שלפני, במועדים הרלבנטיים, לא היה אירוע של העברה מהבעלים הרשום לבעלים בפועל, כפי שאפרט מייד. כעולה מפסק הדין (שבנושא תוקפו כלפי הנתבעת אדון להלן), המקרקעין הנדונים הועברו בנאמנות על ידי צד ג' למי שהתובעת נכנסה בנעליהם ביום 8.8.93, שעה שהעיריה ביקשה ליטול לעצמה את המקרקעין האלה. כלומר, ביום 8.8.93, לא הועברו המקרקעין מהבעלים הרשום (התובעת) לבעלים בפועל (צד ג') אלא להיפך. הם הועברו מהבעלים בפועל לבעלים הרשום. התובעת הסכימה שעם ביצוע הפרצלציה, המקרקעין ירשמו על שם צד ג' או על שם העיריה. הוסכם עוד, שאם המקרקעין לא ירשמו על שם העיריה, יועברו המקרקעין, הרשומים על שם התובעת, לשם צד ג'. התובעת טענה שפעלה בגדר סמכותה כאשר, לאחר שהצליחה להשיג את ויתור העיריה על זכותה, העבירה את הבעלות לעצמה, ובית המשפט דחה טענה זו. על כל פנים אין ספק שעד שהעיריה ויתרה על זכותה למקרקעין, לא היתה צד ג' בעלים בפועל של המקרקעין. היא לא קיבלה העברה של המקרקעין, לא החזיקה בהם, ולא היתה זכאית להנאה מהם. יתר על כן, נראים הדברים שעד אותו מועד מי שיכלה להינות מהמקרקעין, על ידי העברתם לעיריה, היא דווקא התובעת, שהיתה מסירה את תביעות העיריה לגבי הפרוייקט, והיתה מונעת מעצמה את ההוצאות שטענה שהוציאה. לאחר מועד זה, לא הנטען ולא הוכח כל אירוע של העברה מהבעלים הרשום לבעלים בפועל. למרות שהדבר לא נטען, אפשר שמתן פסק הדן שציווה על התובעת להחזיר את המקרקעין לצד ג' היה אירוע כזה של העברה, אבל הדבר היה לאחר תשלום המסים האמורים בתובענה, ולכן אינו רלבנטי. לכן, התנאים שבהגדרה בסעיף 1 ב אינם מתקיימים, והתובעת היתה במועדים הרלבנטיים לתשלום על ידה הבעלים של המקרקעין, ולכן החייבת במס, והיא אינה זכאית להחזר לפי סעיף 56 לחוק. 9. הנתבעת טענה שפסק הדין שניתן בהליכים שבין התובעת לצד ג' אינו מחייב אותה, שכן לא היתה צד בו. לאור קריאת פסק הדין, כפי שפירטתי לעיל, דין התביעה להידחות, אבל מכל מקום אדון בטענה. לטענת התובעת, יש לדחות טענה זו, משום שגם בע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ נ' פקיד השומה תל אביב, , לא היה פקיד השומה צד להליך שבסופו נפסק שאין מדובר בדיבידנד. בכך נפלה טעות בידי התובעת. מלבד העובדה שפסק הדין עסק בדיני ההשבה הכלליים ולא בדין השבה ספציפי, נכתב במפורש בפסק הדין, שהחברה ופקיד השומה הסכימו בהליך אחר על הסכם פשרה שלפיו "המשיב מאשר כי תיקן את השומה שהוציא למערערת ובשומה המתוקנת קיבל את עמדת המערערת לפיה הסכום של כ-10 מיליון דולר ששולם על ידי המערערת לבעלי מניותיה במהלך חודש ספטמבר 1984 במסווה של "דיבידנד" אינו דיבידנד". ביום 21.2.94 אישר בית המשפט שלפירוק את ההסכם כפסק דין. כלומר, בפסק דין זה היה פקיד השומה צד להליך קודם שבו נקבע שהדיבידנד לא היה דיבידנד. התובעת טוענת עוד, שאין בסיס משפטי לטענה שכדי לחייב את הנתבעת בפסק הדין בת"א 1500/05 היה צריך לצרפה כצד לתביעה, משום שפסק הדין אינו מטיל על הנתבעת חיוב ולכן לא היה מקום לצרפה כצד לתיק. נטען, שלא יתכן לצרף את הנתבעת לכל תביעה באשר לבעלות או חזקה. אני דוחה טענה זו. אמנם, התביעה העיקרית לא ביקשה להטיל חיובים בתשלום מס רכוש, אבל אם רואה מי מהצדדים שפסק הדין עשוי להשליך על חיובי מס רכוש, ארנונה או כל חיוב או זכות אחרים, מן הראוי שיצרף את כל הצדדים הרלבנטיים, שאם לא כן, פסק הדין לא יחייב את הצד שלא צורף. כך בכל מקרה רגיל, ובמיוחד במקרה שלפני, שבו נושא מס הרכוש עלה במפורש בפני בית המשפט - לא בתביעה העיקרית אלא בתביעה הנגדית של התובעת עצמה, שתבעה את צד ג' על סכומי מס הרכוש ששילמה. משעלה נושא מס הרכוש על שולחן הדיונים, מן הראוי היה לשמוע את עמדת הנתבעת כדי לתת לה אפשרות להביע עמדתה ולהביא ראיותיה. לא יתכן מצב שבו הוגשה תובענה על ידי מי שחייב במס, וניתן פסק שלפיו אחד התנאים לחיוב במס לא התקיים, בלי לצרף את המדינה לדיון, ופסק הדין יחייב את המדינה. הכרעה כזו יכולה להתקבל בהסכמה בין שני צדדים, או אפילו בהתנגדות שאינה נעשית כראוי. זהו פתח להשתמטות ממסים בקנה מידה רחב, ולא ראוי כלל לפתוח פתח זה. אני דוחה בהקשר זה את טענת התובעת שלא היה לנתבעת מה לטעון לענין הבעלות במקרקעין. בודאי שהיה לה מה לטעון לענין החיובים במס רכוש, או להוציא שומות גם למי שטוענים שהם בעלים. 10. הנתבעת טענה שהנתבע הנכון הוא צד ג'. התובעת תמהה על טענה זו, הן משום שעילת התביעה לפי הדין הכללי אינה מוגבלת בכך שחסומה הדרך לתבוע את מי שהיה חייב לשלם את הכסף, והן משום שבסעיף 6 אין זכר לדרישה כזו. על פי הדין, כפי שנקבע שוב ושוב בפסקי הדין המצוטטים על ידי התובעת בסיכומיה, במקום שחל דין השבה ספציפי אין מקום להחלת דין ההשבה הכללי. לכן, אין ספק שאילו היו מתקיימים תנאי סעיף 56, והתובעת היתה משלמת בשעה שאינה חייבת, היה על הנתבעת להשיב לה את הסכומים ששילמה, ולא היתה יכולה לטעון שיש לתבוע את מי שהיה חייב באמת לשלם. אכן, לפי דיני ההשבה הכלליים, זכאית התובעת כלפי צד ג' להשבת הסכומים ששילמה בגין המקרקעין שהחזיקה עבורה בנאמנות. התובעת נכשלה בתביעה לגבי חלק מהסכומים בתביעה הנגדית בת"א 1500/05, אבל פתוחה בפניה הדרך לתביעה ישירה לגבי הסכומים שלא נדונו בת"א 1500/05, בכפוף להתיישנות, ואפשר שתזכה גם בערעורה בבית המשפט העליון בענין דחיית התביעה שכנגד, או שתגיע להסדר על כך. מכל מקום, בגדר התביעה הנוכחית, אני דוחה את טענת הנתבעת שהיא לא הנתבע הנכון. היא הנתבע הנכון, אלא שיש לדחות את התביעה נגדה מהטעמים האמורים לעיל. 11. הוגשה, כאמור, הודעה לצד ג'. מכיוון שהתביעה העיקרית נדחתה, יש לדחות גם את ההודעה לצד ג', אך אמשיך ואדון בענין זה לאור השאלה שיש להכריע בה, אם וכמה יש לחייב בהוצאות לטובת צד ג', עם דחיית ההודעה לצד ג'. אין ספק, שצד ג' נהנה מכך שלמרות שהתובעת רק נאמנה על המקרקעין שבבעלותו, היא שילמה מכיסה את מס הרכוש, כך שצד ג' לא שילמו. כלפי צד ג', שהצליח בטענתו, בהחלט עומד השתק שיפוטי לפיו אין הוא רשאי לטעון שלא היה בעלים של המקרקעין. בנסיבות אלה, סבר צד ג' שהוא החייב במס רכוש, וכי התובעת היא נאמנה, ועל כן ניתן לראות את צד ג' כמי שקיבל שומות והודעות חיוב באמצעות נאמנו, אבל לא אקבע מסמרות בענין זה. די במה שאמרתי כדי להצדיק את אי חיוב המודיעה בהודעה לצד ג' בהוצאות עם דחיית ההודעה. 12. על פי כל האמור לעיל, ומאחר שהתובעת לא שילמה מס רכוש בשעה שלא היתה חייבת לשלמו, אני דוחה את התביעה, ובהתאם לכך אני דוחה גם את ההודעה לצד ג'. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 50,000 ₪. אין צו נוסף להוצאות בין הצדדים בתיק זה. מכיוון שלא התקיימה ישיבה לשמיעת ראיות, ושולמה המחצית השניה של האגרה, הרי אם לא הושבה לתובעת, אני מורה על השבת המחצית השניה של האגרה לתובעת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. החזרי מסמיסים