קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת ילדים מישראל לארה''ב: סגן הנשיא השופט ח' פורת: .1ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את בקשתו של המערער לחייב את אשתו (כיום גרושתו) המשיבה, להחזיר לארה"ב את שני ילדי בנה"ז : ילדה ילידת 27.10.94וילד יליד .1.1.97על פסק דין זה מוגש הערעור. .2ביהמ"ש לענייני משפחה פרט בפסק דין ארוך ומנומק היטב את עובדות המקרה, את המצב המשפטי, את המסקנות המתחייבות מעובדות המקרה ומן המצב המשפטי ואין צורך לחזור על כל שכתב בפסק דינו. לפיכך, אסקור רק תמציתם של דברים. .3שני בנה"ז נישאו בשנת 1994ולאחר כשנה טסו לניו-יורק אשר בארה"ב עם בתם הבכורה, שם ביקש המערער ללמוד לימודי תואר שני בתחום המחשבים. חיי בנה"ז לא עלו יפה, מדי פעם פרצו מריבות, ובחודש אוגוסט 1998בשלה אצל המשיבה החלטה להיפרד מבעלה ולחזור עם שני הילדים לישראל. המשיבה הודיעה לבעלה שהיא עומדת לחזור לישראל עם הילדים, הוא לא התנגד ולמעשה הסכים לכך כפי שפורט באריכות בפסק הדין, וכך חזרה המשיבה ארצה עם שני ילדיה בסוף אוגוסט .1998בארץ נקטה המשיבה בהליכים משפטיים נגד בעלה, הבעל הגיע גם הוא ארצה כעבור מספר חודשים, התגונן בתביעות השונות, תבע גירושין בביה"ד הרבני, ולאחר מכן נקט בהליך עפ"י חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשמ"א - 1991(להלן : "חוק אמנת האג" או "החוק"). במהלך ניהול ההליך נשוא הדיון התגרשו בנה"ז בביה"ד הרבני. .4ביהמ"ש קמא קבע כי נתקיימו תנאי סעיף 3באמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים, שנחתמה בהאג ב- 25.10.80(להלן : "אמנת האג" או "האמנה"), שמרבית סעיפיה אומצו בתוקף של חוק בתוספת לחוק אמנת האג. משמע, הוכחה עילה של הרחקת הילדים שלא כדין מארה"ב, וזאת משום שמקום מגוריהם הרגיל של הילדים היה בניו-יורק, הופרו זכויות משמורת שהיו לאב, ולא היה היתר מביהמ"ש להוצאת הילדים מניו-יורק. אולם, ביהמ"ש קבע כי הוכחו שתיים מן ההגנות המתאפשרות עפ"י אמנת האג, והמפורטות בסעיף 13לאמנה, היינו המערער הסכים להרחקת הילדים מניו-יורק לישראל מראש, ולאחר מכן השלים עם הרחקת הילדים מניו-יורק לישראל. .5ב"כ המערער טוען כי בימ"ש קמא התעלם מעובדות שונות שלהן טען המערער, ולא ניתן להגיע לתוצאה על פיה הוכחו שתי ההגנות באותה רמה גבוהה של וודאות הנדרשת עפ"י הפסיקה כאשר טוענים לקיום הגנות עפ"י אמנת האג. .6אני סבור שלא מספיק להצביע על אמירה זו או אחרת כדי לקעקע מערך עובדתי רחב היקף, אשר נשען על ראיות רבות, הן עדויות של שני בעלי הדין והן של נסיבות חיצוניות ועדויות חיצוניות שבימ"ש קמא פרט בפסק דינו, מה עוד שדווקא גרסת המערער לא היתה עקבית, היא השתנתה מדי פעם וביהמ"ש קבע שאינו מאמין לגרסתו. היו ראיות למכביר בפני בימ"ש קמא, כדי לבסס את ממצאיו על דבר קיום הסכמה של המערער לחזרת האם והילדים לישראל, ואין יסוד לטענת המערער כאילו הסכים לנסיעה לשם ביקור לזמן קצר מתוך מטרה ברורה שהאם והילדים יחזרו לניו-יורק. המערער לא מתכחש שאמר מפורשות למשיבה שאם היא רוצה לנסוע, שאכן תיסע ולא תחזור, ושאם היא רוצה להתגרש ממנו שתעשה כפי שתרצה. הוא אפילו הודה שהתנהג כאידיוט כשאמר לה לנסוע לישראל לצמיתות ולא לחזור. דברים אלו חזרו על עצמם מספר פעמים והעובדה שהמערער לאחר מכן אולי התחרט על מה שאמר, לא משנה את העובדה כי הביע את הסכמתו בצורה היותר מפורשת לכך שהאם והילדים יחזרו לישראל. הלכה פסוקה כי משנתגבשה הגנת הסכמה או השלמה, היא מתגבשת סופית, ולא ניתן לחזור מהן לאחר שנקלטו אצל ההורה השני, משמע ההורה השני הבין והפנים שקיימת הסכמה או שקיימת השלמה (ראו ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2)241, בעיקר פיסקה 21מפסק הדין; ע"א 473/93 ליבוביץ' נ' ליבוביץ', פ"ד מז(3)63, בעיקר בעמ' 74, בעקבות . Re a and another 929aer 1[ 1992] (aquiescence: Abduction) (minors) במקרה שלפנינו נקלטה ההסכמה והובנה ע"י המשיבה, וראיה לכך בהכנות הנרחבות ובפעולות שבוצעו בפועל על מנת לחזור לישראל, כפי שיפורט בהמשך. נסיבות העניין מעידות כמאה עדים על חזרה לישראל לצמיתות. לצורך זה נקנו כרטיסי טיסה לכיוון אחד בלבד, כל חפצי האם והילדים, לרבות בגדי חורף (למרות שמועד החזרה באוגוסט הוא בעיצומו של קיץ, ולא היה כל צורך בהם לו היתה הנסיעה לישראל אמורה להיות לצורך ביקור קצר וזמני), נארזו ב- 7מזוודות, 2קרטונים ו- 3תיקי יד גדולים. כל שנותר ולא נלקח, חולק בין שכנים או נמכר, כולל מיטות הילדים וחלקי ריהוט שלא היה טעם לקחת לישראל, והכל לנוכח עיני המערער וללא כל התנגדות. לאחר מכן חיסל המערער את יתרת התכולה משעקר מניו-יורק לסנט-לואיס אשר במיסורי, שם מצא מקום עבודה המתאים לו. הוזמן נציג של חברה להובלה ימית כדי לקבל פרטים כיצד ניתן להחזיר מטען לישראל (למיסורי אין צורך בתובלה ימית), המערער בעצמו סייע בידי המשיבה בהעברת המטען לשדה התעופה, ויתרה מזו, הוא אף שלח לאחר מכן את הקרטונים שהמשיבה לא לקחה עמה, שהוכנו מראש על מנת שיועברו לישראל, הוא צייד את המשיבה בכסף, כך שלא היה צל של ספק שהנסיעה התבצעה מתוך הסכמה ברורה ומוחלטת ושמדובר בחזרה לישראל ולא בביקור לזמן קצר על מנת לחזור חזרה לארה"ב. נסיעה זו היתה שונה לחלוטין מקודמותיה שהיו למטרת ביקור בלבד בישראל. היה שיתוף פעולה מוחלט בין שני בנה"ז על מנת לסייע בכל העניינים הטכניים ועל מנת להיפרד זמ"ז ברוח טובה קודם הנסיעה. אין איפוא שום ממש בהתכחשות המערער כיום לכל אותה מציאות חד-משמעית, המעידה כמאה עדים על קיומה של הסכמה. .7אין ממש בניסיונו של ב"כ המערער להצביע על מספר פסוקים בכתבי טענות שהגישה האישה לביהמ"ש לענייני משפחה נגד בעלה, שמהם הוא מנסה ללמוד כאילו החזרה לישראל היתה זמנית, כדי להירגע מן המריבות וכיו"ב. המשיבה נחקרה בעניינים אלה בביהמ"ש (ישיבת 16.4.99דף 11) ופיזרה כל אי הבנות ממחשבה כאילו החזרה היתה זמנית. אמירות אלו שפורשו ע"י המערער כפי שפורשו, נועדו להראות שהמשיבה ציפתה לקיום מערכת יחסים הוגנת ונאותה עם המערער - והרי נולדו להם שני ילדים - ולא היתה שום כוונה לנתק את הילדים מאביהם. היתה איפוא תקווה שבמשך הזמן תגובשנה ההסכמות המתאימות כדי לבסס ולשמר את הקשר בין האב לילדים. כל נסיבות המקרה והעובדות שהוכחו מעידות על חזרה לצמיתות ולא באופן זמני. בסופו של דבר, וכאמור תוך זמן קצר יחסית, התגרשו בנה"ז, כך שרצינותו של הקרע הוכחה גם בדיעבד. .8כפי שהיו הוכחות למכביר על קיומה של הסכמה מראש, כך היו עובדות חותכות גם על קיום השלמה בדיעבד מצד המערער. בפסק דינו ציטט ביהמ"ש קמא שפע של אמרות בכתב ובע"פ ודרכי התנהגות מצד המערער, שלא מותירים שום ספק כי גם לאחר שהאם והילדים הגיעו ארצה, השלים המערער עם מעשה זה, אמר מפורשות שהוא משלים עם כך שהילדים יצאו מארה"ב ביחד עם האם, ושאין טעם לעכב בעדם, הוא אף הבהיר שהוא עצמו לא מתכוון לחזור ארצה וכי שני בנה"ז לא יחזרו לגור ביחד. הוא השלים עם כך שהוא ישאר בארה"ב, יצבור ניסיון בעבודתו, ללא אשתו, הוא לא מיהר בנקיטת הליך להחזרת הילדים ארצה, אלא הקדים בהגשת כתבי הגנה בתביעות השונות שהגישה אשתו בישראל, הקדים בהגשת תביעת גירושין לביה"ד הרבני ובכל אותם הליכים, לרבות הליך לביטול עיכוב יציאתו מן הארץ (לאחר שבא ארצה, כאמור לעיל), בהם לא העלה שום טענה על כביכול חטיפה או על רצונו שהילדים יחזרו אליו לארה"ב. המערער אף אישר כי חיסל את ענייניו העסקיים בניו-יורק, מסר את שארית החפצים והריהוט שנותר לשכנים והוא עצמו עזב את ניו-יורק ועקר לסנט-לואיס שבמיסורי, שם הוצע לו מקום עבודה מכובד, הוא לא רכש שום דירה אחרת, והותיר רק מספר טלפון סלולרי כאפשרות לבוא איתו בדברים. במילים אחרות, לאחר עזיבת המשיבה והילדים בנה המערער את חייו ללא שום כוונות או מעשים שיצביעו אפילו על מחשבה כלשהי כי הוא מצפה שהילדים יחזרו אליו. .9לא אאריך בדברים משום שפסק הדין של בימ"ש קמא מפורט ביותר ומבוסס, וניתן לומר ללא צל של ספק, ברוח הקבוע בתקנה 460(ב) מתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, ממצאים התומכים במסקנה המשפטית (של קיום הסכמה והשלמה), ואין לגלות בפסק הדין שום טעות שבחוק. .10חבל שהמערער לא ניצל את הזמן כשהיה בארץ, להגיע לידי הסכם עם המשיבה, על מנת להסדיר את ביקוריו אצל הילדים וביקורי הילדים אצלו, ובמקום זאת בחר לנהל את ההליך נשוא ערעור זה, הליך שעלותו יקרה, בין היתר, משום שהיה צורך בהבאת עדה מניו-יורק, ולא בכדי הוטלו על המערער הוצאות ניכרות. יש לקוות כי עתה, משההליכים עפ"י חוק אמנת האג הסתיימו, יגיעו שני הצדדים להסדרים נאותים אשר יבטיחו קשר טוב בין הילדים לאביהם, לרבות הסדרי ביקורים של האב אצל הילדים בארץ, ושל הילדים אצל האב בארה"ב, תוך קבלת ערבויות מספיקות להחזרת הילדים ארצה בתום כל ביקור. לצורך זה מתבקש כמובן הליך אחר וחדש בפני בימ"ש קמא, משלא נוצלה ההזדמנות עד היום להגיע להסדרים אלו במסגרת ההליכים שניתן היה לכלול בהם ולאשר בהם הסדרים כאמור. .11אשר על כן נדחה הערעור והמערער ישלם למשיבה את הוצאות הערעור, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 000, 20ש"ח + מע"מ והכל צובר ריבית מירבית והפרשי הצמדה עד התשלום בפועל. קטיניםחטיפת ילדים (אמנת האג)ארצות הברית (ארה"ב)