קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הבטחה לשכירות דירה לשנה נוספת: בפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותה בגין נזקים אשר נגרמו לה עקב הפרת הסכם שכירות. לטענת התובעת, התקשרו הצדדים ביום 4.8.2008 בהסכם שכירות לשנה. הסכם זה הוארך בשנה נוספת. לקראת תום תקופת השכירות, הודיעה התובעת לנתבעים על כוונתה להעלות את דמי השכירות לסך של 4,400 ₪ שאז החלה מסכת של תכתובת ופניות של הצדדים עד כי הנתבעים הודיעו לתובעת ביום 17.5.2010 כי ברצונם לשכור את הדירה לשנה נוספת, וכי עם הגעתה של התובעת לארץ ( שכן התובעת מתגוררת בחו"ל) ייחתם בין הצדדים הסכם שכירות חדש. בכתב התביעה נטען כי התובעת הופתעה לגלות עם הגיעה לארץ באמצע חודש יוני כי אין בכוונת הנתבעת להמשיך ולשכור את הנכס למשך שנה נוספת שכן הם רכשו דירה חלופית. באותו מועד הבטיח הנתבע 1 לתובעת כי יפעל לצורך מציאתם של שוכרים חלופיים ואולם גם פעולותיו אלו לא צלחו עד כי התובעת נדרשה לסיועו של מתווך אשר פעל לצורך מציאתם של שוכרים חלופיים. לשיטת התובעת, נגרמו לה נזקים בשל העיכוב בכניסתם של דיירים חלופיים, הצורך בתשלום דמי תיווך, עלויות צביעה ותיקונים בדירה, תשלום חובות ארנונה ואובדן חלק יחסי של דמי השכירות. עוד הוסיפה התובעת ועתרה כי בית המשפט יחייב את הנתבעים בפיצוי בגין עגמת נפש והוצאות נלוות. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי פעלו בכל עת בהתאם להסכמות שהיו בין הצדדים, לרבות לעניין תקופת השכירות, כמו גם לעניין מציאתם של שוכרים חלופיים. עוד טענו הנתבעים כי בניגוד לטענות התובעת, לא הודיעו הנתבעים לתובעת על הסכמתם לשכור את הנכס לשנה נוספת וכל פעולותיהם נעשו כמחווה של רצון טוב בלבד. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי התובעת הייתה זו אשר סיכלה את האפשרות להשכרת הנכס לדיירים חלופיים ללא טעם סביר, וכי הנתבעים פינו את הדירה במועדים הנקובים בהסכם תוך מילוי כל התחייבויותיהם. במסגרת כתב ההגנה הוסיפו הנתבעים וטענו כי ממילא אין מקום לחייב את הנתבעים 3 ו - 4, נוכח העובדה כי הללו היו ערבים לקיום כל התחייבויות הנתבעים 1 ו-2 ביחס להסכם השכירות הראשון בלבד. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלק הארי שלה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 1 ו- 2, ודין התביעה להידחות, ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 3 ו - 4. טעמיי להלן. השאלה המהותית לה נדרשתי בתיק זה הינה שאלת קיומן של הסכמות בין התובעת לבין הנתבעים לעניין הארכת תקופת השכירות לשנה נוספת. במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי לא הייתה הסכמה להארכת הסכם השכירות לשנה נוספת, אלא שלשיטתם הם הודיעו לתובעת ביום 16.5.10 , טלפונית, כי אינם ממשיכים לשכור את הנכס ואילו התובעת ביקשה מהם, כמחווה של רצון טוב, לפרסם מודעה באינטרנט על הכוונה להשכיר את הדירה. לא מצאתי לאמץ את גרסתם של הנתבעים בעניין זה, וזאת ממספר טעמים. התובעת הציגה לעיוני תדפיס הודעות דואר אלקטרוני אשר הוחלפו בין הצדדים בתקופה הרלוונטית לתביעה נשוא הדיון. מתוך תכתובת זו עלה במפורש כי ביום 17.5.10 , הודיעו הנתבעים לתובעת כי בכוונתם לשכור את הדירה לשנה נוספת. ויובהר, הודעתו זו של הנתבע 1 אינה מסויגת ואינה מותנית בדבר. אני ערה לחלופת ההודעות הקודמות בהן ביקש לכאורה הנתבע 1 אפשרות יציאה מן החוזה במתן הודעה מראש, כמו גם הנחה בדמי השכירות. יחד עם זאת, התובעת סירבה במפורש להצעותיו אלו של הנתבע 1, ולבסוף שלח הנתבע 1 הודעה מפורשת, פשוטה מאוד בתוכנה, על פיה: "יש לי חדשות טובות (בשבילך). אנחנו ממשיכים איתך לעוד שנה". (ראה במ/1). זאת ועוד, לא סביר בעיני לאמץ את גרסת הנתבעים לפיה נתנו הודעה בעל פה ביום 16.5.10 ואילו ביום המחרת שלחו הודעה כתובה שונה באופן מהותי. טען הנתבע 1 בפני כי בניגוד לאמור במסגרת הודעות הדואר האלקטרוני, הוסכם בין הצדדים בעל פה כי הנתבעים לא ימשיכו לשכור את הנכס. במסגרת הדיון בפני טען הנתבע כי שוחח עם התובעת מספר רב של פעמים טלפונית. גם טענתו זו של הנתבע תמוהה מקום בו היה זה הנתבע אשר ביקש במסגרת הודעות הדואר האלקטרוני בתאריכים 16.5.10 את מספר הטלפון של התובעת לצורך שיחה ישירה איתה. אם הצדדים אכן שוחחו ביניהם מספר רב של פעמים טלפונית, לא היה כל צורך לכאורה מטעם הנתבע לבקש את מספר הטלפון של התובעת. לכך יש להוסיף גם את העובדה כי פרסום אפשרות השכרתה של דירה באמצעות האינטרנט אינה נעשית לרוב "כמחווה של רצון טוב". יש לזכור כי התובעת והנתבעים אינם בני משפחה או חברים, אלא שהתקיימה ביניהם מערכת יחסי שוכר ומשכיר לתקופה קצרה של שנתיים. לא סביר מאוד בעיני כי שוכר אשר מבקש לעזוב את המושכר, בהתאם להוראות הסכם השכירות, יתנדב לעסוק בפרסום אפשרות השכרת דירה, מיון שוכרים פוטנציאליים והפנייתם לתובעת, בוודאי שעה שבה לשיטתו במקביל הוא פועל לצורך רכישתה של דירה חלופית עבורו. העובדה כי התובעת סירבה להתקשר עם שוכר פוטנציאלי זה או אחר , אינה מאיינת את תביעתה של התובעת, הדירה נשוא הסכם השכירות היא קניינה של התובעת. שמורה לה הפרורגטיבה להחליט מי יהיה השוכר החלופי. אין הנתבעים יכולים בעניין זה לשים שיקול דעתם במקום שיקול דעתה של התובעת ולא הוכח בפני כי החלטותיה בעניין זה נעשו מתוך כוונה להרע עם הנתבעים. יש לזכור כי לכאורה לא מתגוררת התובעת בארץ ומכאן כי דווקא לה היה עניין ברור בהשכרת הדירה בהקדם האפשרי וזאת עוד טרם עזיבתה את הארץ. איני סבורה כי בנסיבות אלו פעלה התובעת לצורך הכשלת ההתקשרות, אלא שמצאה את אותם שוכרים פוטנציאליים אשר הופנו על ידי הנתבעים כבלתי מתאימים מבחינתה. מקום בו נתנו התובעים את הסכמתם המפורשת להארכת הסכם השכירות, הרי שבדין הסתמכה התובעת על מצגיהם אלו. נכונה העובדה כי טרם נחתם בין הצדדים הסכם שכירות חדש, ואולם הוכח בפני כי התובעת כלכלה את צעדיה בהתאם להודעת הנתבעים וכי נגרמו לה בשל כך, במישרין, נזקים של ממש. התרשמתי כי בפועל ביקשו הנתבעים לשמר את המצב הקיים עד שיוסדר עניינם ביחס לרכישת דירה חלופית. בדיון בפני עלה כי הסכם המכר של הנתבעים 1 ו- 2 נחתם בין ה- 15 ל- 20 ביוני 2010, וכי התנהל משא ומתן ביחס לדירה מספר שבועות קודם לכן. מתוך שכך אני למדה כי הנתבעים אכן הודיעו לתובעת על כוונתם להאריך את הסכם השכירות בשנה נוספת, ואולם במקביל פעלו לצורך רכישת דירה. משהבשילה עסקת רכישת הדירה, ביקשו שלא לממש את הודעתם אלא לצאת מהדירה וזאת נוכח העובדה כי מועד קבלת החזקה בדירה החלופית, נקבע ליום 15.7.10. הכשל מקורו בכך שהתובעת הסתמכה על הודעות הנתבעים ולא פעלה, כפי שיכולה הייתה לעשות, למציאתם של שוכרים חלופיים עוד מיום 15.5.10. זאת ועוד, גם המצגים אותם הציגו הנתבעים על פיהם יוכלו להציג שוכרים חלופיים עד למועד פינוי הדירה בפועל, לא הוכיחו עצמם בפועל. עם זאת, איני סבורה כי ביחס לעיקר תביעתה של התובעת יש מקום להורות על חיובם של הנתבעים 3 ו- 4 כלפי התובעת. עסקינן במי שהיו ערבים להסכם השכירות שבין התובעת לבין הנתבעים 1-2, אך לא נתנו הסכמתם להמשך ערבותם ביחס לתקופה שלאחר יום 15.7.10. עצם העובדה כי הנתבע 1 הודיע לתובעת על כוונתו להמשיך בהסכם השכירות אינה מקימה חובה מובנית של הערבים להמשיך ולערוב להתחייבויותיהם של השוכרים בהתאם להסכם החדש. נוכח כך יש להורות על דחיית התביעה ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 3 ו- 4. הנזק התובעת עתרה לפיצוי בגין הפסד שכירות לתקופה של חודש ימים בסך של 4,400 ₪. עם זאת, בכתב התביעה עצמו טענה התובעת כי למעשה הושכר הנכס באיחור של שלושה שבועות בלבד, דהיינו עסקינן בנזק בהיקף של 3,300 ₪. הוכח בפני כי התובעת שילמה למתווך סך של 3,000 ₪ עבור השכרת הדירה. ככל שהיו הנתבעים 1 ו-2 מקיימים אחר התחייבותם, לא הייתה התובעת נדרשת לתשלומו של סכום זה. המתווך התייצב באולמי והעיד כי התובעת אכן התקשרה עמו בהסכם תיווך וכי ההסכם למתן שירותי תיווך נחתם ביום 15.7.10, מועד בו עזבה התובעת את הארץ. נוכח כך יש לחייב את הנתבעים בהוצאה זו של התובעת בהיקף של 3,000 ₪. התובעת עתרה לפיצוי בהיקף של 4,000 ₪ בגין צביעה ותיקונים שלא בוצעו בדירה. התמונות אשר הוצגו לעיוני במסגרת הדיון תומכות בטענותיה של התובעת על פיהן לא נצבעה הדירה עם עזיבתם של הנתבעים את המושכר וזאת בניגוד לטענותיהם בעניין זה. הנתבעים הציגו בפני אומנם אישור כי הקבלן המבצע השלים את ביצוע תיקוני תקופת הבדק מספר חודשים קודם לכן ואולם תיקוני שנת הבדק אינם כוללים צביעה של המושכר וחובתם של הנתבעים בהתאם להסכם המכר הייתה לצבוע את המושכר באופן מלא. עם זאת, התובעת לא הציגה בפני קבלות או חשבוניות על תשלום בגין צביעה ותיקונים. בבואה של תובעת לעתור כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותה בגין נזק כלשהו, עליה להוכיח לא אך את חובתם של הנתבעים בתשלום, אלא גם את שיעורו. מקום בו לא הונחו בפני ראיות באשר לשווי הנזק, אין מקום לפסוק אותו כלל ועיקר. התובעת טענה כי על הנתבעים להוסיף ולשלם לידיה את הסך של 932 ₪ בגין חובות ארנונה אשר שולמו על ידה ביחס לחודש בו עמדה הדירה ריקה ואשר החלו בגינם הליכי הוצאה לפועל. במסגרת עדותה בפני הודתה התובעת כי היקף התשלום החודשי עמד על כ- 500 ₪ בלבד. מקום בו הייתה התובעת מודעת לכך שהדירה ריקה מדיירים, מוטלת עליה החובה לוודא כי התשלומים השוטפים מבוצעים כדבעי. יש לאבחן בין הנזק הנומינלי שמקורו באי השכרת הנכס למשך חודש, לבין הליכי ההוצאה לפועל אותם יכולה הייתה התובעת, וגם צריכה, למנוע. נוכח כך יש להעמיד את שיעור חובם של הנתבעים לתובעת ביחס לרכיב זה על סך של 500 ₪. באשר לתיקון הברז הוצגה בפני קבלה (נספח יב' לכתב התביעה) ויש להורות כי על הנתבעים להשיב לתובעת סכום זה (120 ₪). באשר לאובדן דמי השכירות, הרי שנוכח הסכמתם של הנתבעים לתשלום סך של 4,400 ₪, אכן זכאית התובעת ליתרת הסכום בהיקף 150 ₪ ואולם סכום זה צריך להשתלם למשך 11 חודש בלבד נוכח עתירתה של התובעת לתשלום בהיקף של 4,400 ₪ בגין החודש בו הושכרה הדירה, ומכאן כי היקף הנזק עומד על סך של 1,650 ₪. פסיקתו של פיצוי בגין עגמת נפש נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. איני סבורה כי מקום בו עסקינן בסכסוך כלכלי פשוט, הן בהיקפו והן במהותו כי קיימת הצדקה לפסיקתו של פיצוי בגין עגמת נפש בהיקף הנתבע על ידי התובעת אלא שיש להעמיד את שיעור הפיצוי על היקף של 1,000 ₪ בלבד. סוף דבר, הנתבעים 1-2 ישלמו לתובעת סך של 9,270 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן יישאו הנתבעים 1 ו-2 בהוצאות ההליך בסך של 500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. כנגד ביצוע תשלום זה תשיב התובעת כל המחאה או שטר חוב המצויים בידה, ככל שמצויים. המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר. בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי. מקרקעיןשכירות