עם קום המדינה הייתה עדיין בתוקף פקודת בתי המשפט, 1940, שהוחקה בזמן המנדט הבריטי. לפי סעיף 5לפקודה האמורה: The supreme court, sitting as a high court of(1) - .5" justice, or as a court of civil appeal, shall consist of as many Shall appoint either generally of for the hearing of any judges thereof, not being less than two, as the chief justice :וprovided... Particular casw or class of cases ... (1) Where the supreme court, sitting as a high court of justice(2) or as a court of civil appeal, consists of two judges and there Is a disagreenent between them, the chief justice shall appoint a".heard-third judge to the court and the matter shall be re נוסח הדברים מלמד, כי בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק או כבית-משפט לערעורים אזרחיים יכול היה בית המשפט העליון דאז לכלול בהרכבו שני שופטים בלבד. משמע, המינימום שנקבע בחוק לא היה של שלושה שופטים אלא של שניים. כאשר תוקנה פקודת בתי המשפט בשנת 1946, לא שונה המינימום הנ"ל של שני שופטים, אלא הוקנתה לזקן השופטים דאז הסמכות לקבוע בנסיבות מסוימות מותב של שופט דן יחיד (פקודת בתי המשפט (תיקון), 1946). עם קום המדינה הוחקה על-ידי מועצת-המדינה הזמנית פקודת בתי משפט (הוראות מעבר), תש"ח-1948, אשר קבעה בסעיף 3(א) שבה, כי בית המשפט העליון כבית-משפט לערעורים יישב בהרכב שלושה שופטים. פקודת בתי משפט (הוראות מעבר) (תיקון), תש"ח-1948, הוסיפה לפקודות הנ"ל את סעיף 3(אא), אשר לפיו בית המשפט העליון כבית-דין גבוה לצדק (לפי הכינוי שננקט אז) יישב בהרכב שלושה שופטים. שתי הוראות חוק אלה היו, כאמור, בגדר הוראות מעבר, אשר באו להתאים את ההוראות הקבועות בפקודת בתי המשפט לנסיבות החדשות. על-כן ייתכן, שראו הוראות אלו כמופנות אך ורק לתחום המפורש אליו הן כוונו, וסברו, כי כאשר מתייחסים לבית המשפט העליון כבית-משפט לערעורים, יכול שתעלה הטענה, כי המדובר בבית המשפט העליון בשבתו כחוליה בשרשרת הערכאות השיפוטיות, היינו כערכאת ערעור מבית המשפט המחוזי דווקא. הנחה זו מתחזקת קמעא, אם מעיינים בדבריהם של חברי מועצת-המדינה הזמנית, שהושמעו, עת דנו בפקודת בתי משפט (הוראות מעבר) על תיקוניה. כאשר תואר תפקידו של בית המשפט העליון, לא העלו כנראה על הדעת, כי ייתוספו תפקידי ערעור נוספים על אלו הידועים ומקובלים. כך אמר השר פ' רוזנבליט (רוזן): "קודם כל אנו יוצרים בחוק זה את בית הדין העליון, שמקום מושבו ייקבע על ידי הממשלה; אולי ידוע גם לאלה שאינם אנשי מקצוע, שבית-הדין העליון ממלא לפי המשפט הקיים שתי פונקציות: האחת, שהוא דן בערעורים על פסקי-דין של בתי-דין מחוזיים; והפונקציה השניה: הוא לא רק בית דין עליון לערעורים - הוא גם בית דין גבוה לצדק" (פרוטוקולים של מועצת- המדינה הזמנית ישיבה מיום י"ז סיון תש"ח (24.6.48) . מכאן ניתן להבין, מדוע פירטה הפקודה את ההרכב של בית המשפט לא רק כבית-משפט לערעורים אלא גם כבית-משפט (אז בית-דין) גבוה לצדק: ההפרדה בתפקיד חייבת ממילא גם קביעה נפרדת בדבר הרכבו של בית המשפט (סעיף 3(א) לפקודת בתי משפט (הוראות מעבר)). כך גם נהגו ממילא כאשר הוסף לבית המשפט תפקיד נוסף, כפי שנראה בהמשך. המסקנה, כי סעיף 3(א) פקודת בתי משפט (הוראות מעבר) דן רק בבית המשפט העליון כערכאת ערעור בסולם השיפוטי-הפנימי, מתחזקת גם לאור ההוראה המקבילה שהוצמדה לו, והיא סעיף 3(ב) לאותה פקודה, שדנה בבית המשפט המחוזי בשבתו "כבית משפט לערעורים". עיקרו של דבר, התיזה, לפיה נקבע הרכב של שלושה שופטים כדי למנוע הרכב מצומצם יותר, נתמכת אף היא בדברים שהושמעו בדיון בקשר לסעיף 3(אא) הנ"ל. אומר חבר מועצת המדינה, י' הררי, בעניין הרכבו של בית הדין הגבוה לצדק, בשבתו בשלב הדיון בהוצאת צו-על-תנאי: "אנו יוצאים מתוך הנחה, שבית-משפט צריך להיות מורכב משלושה שופטים, כיוון שהצדק אינו מובטח על-ידי שופט יחיד בלבד... אם אנחנו יוצאים מתוך ההנחה, וזו היא ההנחה הקובעת, שדין-צדק יכול להיעשות לא על-ידי שופט אחד, כי אם דווקא על-ידי שלושה שופטים הרי אם רוצים אנו שיהיה לנו בית-דין-צדק מושלם, חייבים אנו להושיב בדרגה ראשונה שלושה שופטים" (פרוטוקולים של מועצת-המדינה הזמנית ישיבה מיום כ"ט תמוז תש"ח (5.8.48)).מותב / הרכב שופטיםשופטיםערעור