השיקולים בעריכת דיון נוסף

נפסק לא אחת בבית המשפט העליון, כי עצם חשיבותה של ההלכה אינה כשלעצמה עילה לעריכת דיון נוסף. הקריטריונים לעריכת דיון נוסף נתבהרו בד"נ 6/82 ובו קבע בית המשפט, בעמ' 102, כי הדיון הנוסף אינו פועל יוצא אוטומאטי של חשיבותה של הבעיה המשפטית, חידושה או קשיותה, אלא נולד מתוך הצטברות של נימוקים, וביניהם ההצדקה העניינית לשוב ולהעלות את העניין הקונקרטי לדיון נוסף, ולא להשאירו לעת מצוא, למקרה שההלכה המשפטית תחזור ותעלה בהליכים אחרים, בהם תהיה הן הצדקה מהותית והן הצדקה עניינית לדיון הנוסף. כאשר על כפות המאזניים בירורה הנוסף של בעיה אקדמית מחד גיסא והכרעה שיפוטית לגוף העניין כדי לעשות משפט צדק מאידך גיסא, נוהג בית המשפט העליון לזנוח את הדיון ההלכתי - אם אך ניתן הדבר - ולהחיש את ההכרעה השיפוטית העניינית. הדיון בהלכה המשפטית אינו אלא כלי ואמצעי לגיבושה ולעיצובה של ההכרעה השיפוטית במקרה הקונקרטי ולא היפוכו של דבר. כבר נפסק, כי "...יש להישמר מהרחבת המסגרת של הדיון הנוסף מעבר לתעודתו, דהיינו, דיון נוסף בהלכה, שנפסקה בהרכב של שלושה, באופן שהיא עשויה להדריך לאחר מכן בתי-משפט בערכאות אחרות. באין הלכה פסוקה אין יכול להתקיים דיון נוסף בהלכה פסוקה" (ד"נ 39/80, בעמ" 213). אשר על-כן, גם טענה זו אינה מצדיקה דיון נוסף. דיון נוסףדיון