סעיף 15 לחוק ההתיישנות פורש בפסיקתו של בית המשפט העליון בהרחבה, ונקבע לגביו, כי אמנם מדובר בו בתביעה שנדחתה ולא בתובענה שהופסקה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי או בכתב תביעה שנמחק לפי תקנה 100 לתקנות אלה, אך "אין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהן מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט..." (רע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' מחמוד ואח', פ"ד מג (2) 624, 627). הרציונל לפרשנות שנבחרה הוא, כי "בכל המקרים הנזכרים לעיל (דחיית התביעה או מחיקתה או הפסקתה) התנהל בפועל הליך, שבו גילה התובע את דעתו, בתוך תקופת ההתיישנות, שהוא עומד על זכויותיו, ובכל המקרים הללו אפשר לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך של ההתדיינות הקודמת" (שם, ההדגשה במקור - א.א.ג.) (וראה גם: ע"א 502/88 אדמונד שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד (3) 833, ע"א 748/89 שלומית שפירא נ' שמחה חייט, פ"ד מח (2) 365). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה שנמחקה: 1. בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל כך שהוגשה לאחר שהתיישנה. אין מחלוקת, כי הארוע שהצמיח את עילת התביעה ארע ביום 26/5/91, וכי התביעה הוגשה ביום 4/6/98, היינו, לאחר שחלפו שבע שנים. לכאורה, התיישנה התביעה על-פי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ודינה להידחות על הסף. 2. טענת התובעים היא, כי רווח והצלה עומדים להם מכוחן של הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע לאמור: "הוגשה תובענה לפני בית משפט... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". 3. התובעים הגישו תובענה בגין הארוע מושא התביעה הנוכחית בתאריך 19/8/91 (ת.א. 11320/91 בבית משפט זה). תובענה זו נמחקה בתאריך 19/12/91 מחמת אי תשלום אגרה. בעת הגשתה, לוותה התובענה בבקשה לפטור מתשלום האגרה. בקשה זו התקבלה בחלקה, וניתן פטור מתשלום האגרה לגבי סכום הפיצויים שלא יעלה על 180,000 ש"ח. כן נקבע המועד לתשלום האגרה לגבי יתרת סכום התביעה. התובעים לא שילמו את האגרה, מחד גיסא, ואף לא הודיעו כי הם מבקשים להעמיד את התביעה על הסכום שניתן לגביו פטור, מאידך גיסא. לאחר שהנתבעים ביקשו כי התביעה תימחק מטעם זה, החליט בית המשפט (כב' השופט י. צור) על מחיקת התביעה על-פי הסמכות המוקנית לו בתקנה 13 (ו) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח 1987- (להלן: תקנות האגרות). כאמור הדבר היה ביום 19/12/91. טענת התובעים בתשובה לבקשה לדחייה על הסף היא, כי פרק הזמן בו היתה התביעה בת.א. 11320/91 תלויה ועומדת - היינו, מיום 19/8/91 ועד 19/12/91 - אינו נמנה במניין ההתיישנות, ולכן תביעתם בתיק שבפני לא התיישנה במועד הגשתה. 4. השאלה היא, איפא, האם הליך שנמחק על פי תקנה 13 (ו) לתקנות האגרות בשל כך שלא שולמה בגינו אגרה, בא בגידרן של הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, לפיהן אין להביא במנין ההתיישנות את התקופה שבין הגשת תובענה לבין דחייתה באופן שאינו שולל מהתובע אפשרות הגשתה בשנית. סעיף 15 פורש בפסיקתו של בית המשפט העליון בהרחבה, ונקבע לגביו, כי אמנם מדובר בו בתביעה שנדחתה ולא בתובענה שהופסקה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי או בכתב תביעה שנמחק לפי תקנה 100 לתקנות אלה, אך "אין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהן מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט..." (רע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' מחמוד ואח', פ"ד מג (2) 624, 627). הרציונל לפרשנות שנבחרה הוא, כי "בכל המקרים הנזכרים לעיל (דחיית התביעה או מחיקתה או הפסקתה) התנהל בפועל הליך, שבו גילה התובע את דעתו, בתוך תקופת ההתיישנות, שהוא עומד על זכויותיו, ובכל המקרים הללו אפשר לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך של ההתדיינות הקודמת" (שם, ההדגשה במקור - א.א.ג.) (וראה גם: ע"א 502/88 אדמונד שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד (3) 833, ע"א 748/89 שלומית שפירא נ' שמחה חייט, פ"ד מח (2) 365). 5. ומכאן לענייננו. כזכור, בענייננו מדובר בהליך שנמחק על פי תקנה 13 (ו) לתקנות האגרות בשל כך שלא שולמה בגינו אגרה. תקנה 13 (ו) לתקנות האגרות קובעת לאמור: "לא שולמה אגרה תוך הזמן שנקבע כאמור בתקנת משנה (ד), רשאי בית המשפט למחוק את ההליך, ויראו את ההליך כאילו לא הוגש, או להאריך את הזמן לתשלום האגרה או השיעור, אם נמצא טעם מיוחד לכך". קודמת לתקנה 13 (ו) לתקנות האגרות תקנה 13 (ד) על פיה רשאי בית המשפט, משדחה את בקשת הפטור או קיבל אותה בחלקה, לדחות תשלומה של האגרה לפרק זמן שלא יעלה על חודשיים. תקנה 13 (ד) מוסיפה וקובעת, כי מששולמה האגרה תוך המועד שנקבע, "יראו את התשלום כאילו נעשה ביום שהובא ההליך". תקנה 13 (ו) קובעת, כאמור, כי אם לא שולמה האגרה תוך הזמן שנקבע "יראו את ההליך כאילו לא הוגש". הוראות אלה משתלבות יפה עם הוראותיה של תקנה 2 לתקנות האגרות, לפיהן יקובל לרישום רק הליך ששולמה בגין הסעד המבוקש בו האגרה המתאימה, או שההליך או מגישו פטורים מאגרה (ראה תקנות 19 ו20- לתקנות האגרות), או שהוגשה לגביו בקשה לפטור מתשלום האגרה. 6. עיון בתקנות האגרות כמובא לעיל מלמד על כך, כי לא קיים מצב "דמדומים", מצב ביניים או הליך המוגש "על-תנאי". קיימת הבחנה ברורה בין הליך חייב באגרה והליך פטור. לגבי הליך המוגש בצירוף בקשה לפטור מאגרה, הרי שאם בקשת הפטור התקבלה, ההליך פטור; ואם זו נדחתה, ניתן פרק זמן קצוב לתשלום האגרה. שולמה האגרה, דינו של ההליך כדין הליך ששולמה לגביו האגרה ביום שהוגש. לא שולמה האגרה, "יראו את ההליך כאילו לא הוגש". הגיונם של דברים הוא בכך, שהגשת הליך ותשלום האגרה בגינו הן שתי פנים של אותו מטבע. הליך אינו מקובל לרישום אלא אם כן שולמה בגינו האגרה או שקיים פטור על-פי דין. תשלום האגרה והגשת ההליך כרוכים זה בזה, ואין להליך קיום אלא מששולמה בגינו האגרה. לכך מכוונת ההוראה לפיה כאשר משולמת אגרה במועד נדחה רואים אותה כאילו שולמה ביום הבאת ההליך, כמעין תשלום רטרואקטיבי (ועל כך להלן); ולכך מכוונת אף ההוראה הרלבנטית לענייננו, לפיה משלא שולמה האגרה במועד הנדחה, רואים את ההליך כאילו לא הוגש (תימוכין לכך ניתן למצוא בהוראות תקנה 7 א (ג)(2) שתוקנה בעת האחרונה בק"ת התשנ"ה, עמ' 1369). 7. על היחס שבין הוראות תקנות האגרות והוראות חוק ההתיישנות ניתן ללמוד מן הדיון שנערך בהמ' 39/63 חיים וייסמן נ' עובדיה פרז'י, פ"ד יז (3) 1527. באותו עניין עמדה לדיון, בין היתר, השאלה האם ניתן להאריך על פי תקנות סדר הדין האזרחי מועד שנקבע על פי תקנה 15 (ה) לתקנות בית משפט (אגרות), התשי"ז - 1957. לא למותר להביא כלשונה את תקנה 15 (ה) לתקנות האגרות מהתשי"ז (ק"ת התשי"ז, 1110): (ה) "סירב שופט השלום או הרשם לבקשה כולה או מקצתה, רשאי הוא באותו מעמד להרשות למבקש לשלם את האגרה שתשלומה לא נדחה, תוך הזמן שיקבע, ובלבד שלא יעלה על חמישה עשר יום, ומששולמה תוך אותו זמן, יראו את התשלום כאילו נעשה ביום שבו הוגשה הבקשה." בהקשר זה נאמר בהמ' 39/63 הנ"ל מפי כב' השופט זוסמן (כתוארו אז), בעמ' 1533: "כאשר התקין שר המשפטים את התקנה 15 (ה) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשי"ז 1957-, חידש דבר, ובוועדה המייעצת לענייני סדרי הדין האזרחי שדנה בכך לפני התקנת התקנה, הובע ספק, אם מוסמך השר להתקין את התקנה. וזה גדר הספק: הגשת תובענה לבית המשפט מפסיקה, כידוע, את מרוץ תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. על ידי התקנת התקנה האמורה עליה המליצה הוועדה בפני השר, התכוונה להיטיב עם בעל דין שהגיש בקשה לדחיית תשלום האגרה מחמת עוני ולא נענה, ועד שניתנה החלטה הדוחה בקשתו, עברה תקופת ההתיישנות. אין השר מוסמך להאריך את תקופת ההתיישנות, אך רשאי הוא לקבוע בתקנה כיצד תוגש תובענה לבית המשפט. כאשר הותקנה התקנה הנ"ל, הוארכה למעשה התקופה שבה יוכל אדם להגיש תובענה, היינו, הוארכה למעשה, אם כי בעקיפין, תקופת ההתיישנות... התקנה מורה, כי תובענה תיחשב כמוגשת בעוד שלמעשה לא הוגשה, וספק אם תוגש בעתיד, היינו ספק אם יפרע התובע את האגרה תוך המועד הקבוע ויהפוך בדיעבד, על ידי הפרעון, את התובענה שלא הוגשה לתובענה שהוגשה." (ההדגשה הוספה - א.א.ג.) בהמ' 39/63 (בעמ' 1535), מאוזכרת גם התקנה המקבילה לתקנה 13 (ו) לתקנות האגרות, היא תקנה 15 (י) לתקנות מהתשי"ז אשר קבעה, כי "נמחק כתב עיקרי לפי תקנות משנה (ו), (ז) ו-(ט), יראו אותו כאילו לא הוגש"; (וראה גם: ע"א 186/64 החברה הלאומית לביטוח ולאחריות בע"מ נ' שיכה פראשי ואח', פ"ד יח (4) 547, בעמ' 554 - 555). עיננו הרואות, תשלום אגרת ההליך בתאריך מאוחר נזקף ליום הגשת התביעה, בין היתר, על מנת למנוע את הטענה שביום תשלום האגרה כבר התיישנה התביעה. אומר כב' השופט זוסמן בהמ' 39/63 הנ"ל: "כאשר הותקנה התקנה הנ"ל (תקנה 15 (ה) - א.א.ג.) הוארכה למעשה התקופה שבה יוכל אדם להגיש תובענה, היינו, הוארכה למעשה, אם כי בעקיפין, תקופת ההתיישנות" (שם). הקשר בין תקנות האגרות לבין דיני ההתיישנות כבר קיים, והענין שבפנינו איננו אלא פן אחר של אותו קשר. 8. הפועל היוצא מהוראות תקנות האגרות שנסקרו לעיל הוא, כי לענין מנין תקופת ההתיישנות, לא ניתן להביא בחשבון את פרק הזמן שבין הגשת תובענה לבין מחיקתה לפי תקנה 13 (ו) לתקנות האגרות. על פי לשונן של התקנות, המדובר בהליך שרואים אותו כאילו לא הוגש. זוהי התוצאה גם על פי המטרה המונחת ביסוד הוראותיו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות. כפי שנאמר לעיל, המטרה היא לתת נפקות בדין לפרק הזמן שבו התנהל בפועל הליך, בו גילה התובע את דעתו כי הוא עומד על זכויותיו, שאז, כדברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש. לוין, "אפשר לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך ההתדיינות הקודמת". כאשר מוגש הליך ולא משולמת בגינו אגרה תוך המועד שנקבע, האם ניתן לדבר על הליך שהתנהל? התשובה לכך היא לא. המדובר בהליך שטרם קרם עור וגידים בשל כך שלא שולמה בגינו האגרה. תשלומה היה מחייה אותו בדיעבד, ואי תשלומה ממית אותו רטרואקטיבית. ראיה לכך בעובדותיו של מקרה זה: לתובעים ניתנה ארכה לתשלום האגרה לגבי אותו חלק מן הסעד שלא ניתן לגביו פטור. התובעים לא שילמו את האגרה, ואף לא תיקנו את התביעה והעמידוה על הסכום הפטור. בכך גילו התובעים את דעתם דווקא כי הם אינם עומדים על זכויותיהם. זאת ועוד, בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על ההחלטה מיום 19/12/91 למחוק את התביעה נקבע, בהסכמה, כי אם לא תשולם האגרה תוך 20 ימים, כי אז תעמוד החלטת המחיקה בעינה; ואם תשולם האגרה, החלטת המחיקה תימחק (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9/4/92 בע"א 1/92). התובעים לא שילמו את האגרה, ובכך חזרו וגילו דעתם כי אין בכוונתם לעמוד על זכויותיהם וכי הם זונחים את ההליך שהיה בדעתם לנקוט. 9. אשר על כן, אין לסטות בתביעה שבפני מן ההוראה לפיה מתיישנת התביעה בחלוף שבע שנים. התובעים לא גילו דעתם במהלך תקופת ההתיישנות, כי בדעתם לממש את הזכויות שהם טוענים להן. הגשת התביעה על ידם בשנת 1991 בנסיבות שבוארו אינה אלא כוונה שלא מומשה ולא יצאה אל הפועל. לפיכך, סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו חל על עניינם. 10. העולה מן המקובץ הוא, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. אשר על כן, אני מחליטה לדחות את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעים 1 ו2- וכן לנתבעים 3 ו4-, לכל אחת מן הקבוצות, שכר טירחה והוצאות בסכום של 1500 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התיישנות